סליחה, אמא
סליחה, אמא, אבל זה לא היה פלמנקו. למרות שאם באמת הייתי צריכה לרקוד עבורך, זה היה צריך להיות פלמנקו. עם רקיעות הרגליים העקשניות, המתריסות. טראח! אנחנו על האדמה ומן האדמה נקום ונצמח. עם הגוו הזקוף, כמו גבעול. גמיש, גא, מלא הוד. עם החזה מובלט קדימה, קצת כמו תרנגול. מכין איזו צעקה של אש. ועם זרועות הברבור, וכפות הידיים עפות עפות – כמו יונה. מעלה מעלה ברפרוף כנפיים רך ויפהיפה. לא את הריקוד הזה רקדתי. אבל רקדתי ריקוד נשי. איזו הפתעה זאת היתה. והידיים, אמא, אכן היו קום לה-פלומה. וקצת גם כמו נחש מלא קסם. אוהבות הידיים את הגוף, בריקוד הזה שרקדתי. מלטפות, מסתירות, מגלות. רקדתי לראשונה ריקוד בטן. וחשבתי עלייך, בין היתר. חשבתי על הנשיות באשר היא. חשבתי על הנשיות הבשלה והבוגרת. המורה הרימה את החולצה, חושפת בטן של אשה. וישר ראיתי – זאת הבטן הביאה ילדים. לא שטוחה וריקה, אלא בטן שמביאה חיים. בטן לבנבנה, עליזה ושובבה. ואלוהים, כמה נשית. במאות שיעורים השתתפתי – ובחיים לא חשבתי שאוכל לאהוב את הגוף הבשל. תמיד זאת היתה איזו דקיקונת מרחפת, שרירית ומוצקה. והערב – זאת היתה פשוט… אשה. כמה נועם ורוך באו ממנה. באו מהתנועות האלה. אז חשבתי על נשיות. והופתעתי. זאת פעם שניה שאני מעמתת את התחושה העמוקה שלי – שככה צריכה להראות אשה. אל מול הפנתיאון הנשי הדקיק והמודרני. אשה בשלה כמו פרי. ויש עוד המון שמות תואר כאלה. אחחחחח, איך פתאום הייתי אשה. והיה לה צעיף קשור למתניים, עם עשרות פעמונים זעירים כאלה, ששרו כל תנועה שלה. ואני חושבת שבפעם הבאה שאכנס עם גבר למיטה, אלבש צעיף כזה בדיוק. וארקוד ריקוד אהבה באפלולית. וכל הפעמונים ילחשו סביב – אשששה אשששה אששששה. אז רקדתי הערב, ריקוד של מתניים, ישבן (המון ישבן), בטן ושדיים. ככה, בלי חשבון, מצד לצד. הכל קפץ ופיזז. והיינו קסומות. וחשבתי על כל הנשים פה. ורציתי נורא שתבואו לרקוד גם! כמחווה לתמצית הנשיות שיש בכל אחת מאיתנו. בכל קפל, בכל איבר, בכל חמוק רך ומענטז. שיר לנשיות!
סליחה, אמא, אבל זה לא היה פלמנקו. למרות שאם באמת הייתי צריכה לרקוד עבורך, זה היה צריך להיות פלמנקו. עם רקיעות הרגליים העקשניות, המתריסות. טראח! אנחנו על האדמה ומן האדמה נקום ונצמח. עם הגוו הזקוף, כמו גבעול. גמיש, גא, מלא הוד. עם החזה מובלט קדימה, קצת כמו תרנגול. מכין איזו צעקה של אש. ועם זרועות הברבור, וכפות הידיים עפות עפות – כמו יונה. מעלה מעלה ברפרוף כנפיים רך ויפהיפה. לא את הריקוד הזה רקדתי. אבל רקדתי ריקוד נשי. איזו הפתעה זאת היתה. והידיים, אמא, אכן היו קום לה-פלומה. וקצת גם כמו נחש מלא קסם. אוהבות הידיים את הגוף, בריקוד הזה שרקדתי. מלטפות, מסתירות, מגלות. רקדתי לראשונה ריקוד בטן. וחשבתי עלייך, בין היתר. חשבתי על הנשיות באשר היא. חשבתי על הנשיות הבשלה והבוגרת. המורה הרימה את החולצה, חושפת בטן של אשה. וישר ראיתי – זאת הבטן הביאה ילדים. לא שטוחה וריקה, אלא בטן שמביאה חיים. בטן לבנבנה, עליזה ושובבה. ואלוהים, כמה נשית. במאות שיעורים השתתפתי – ובחיים לא חשבתי שאוכל לאהוב את הגוף הבשל. תמיד זאת היתה איזו דקיקונת מרחפת, שרירית ומוצקה. והערב – זאת היתה פשוט… אשה. כמה נועם ורוך באו ממנה. באו מהתנועות האלה. אז חשבתי על נשיות. והופתעתי. זאת פעם שניה שאני מעמתת את התחושה העמוקה שלי – שככה צריכה להראות אשה. אל מול הפנתיאון הנשי הדקיק והמודרני. אשה בשלה כמו פרי. ויש עוד המון שמות תואר כאלה. אחחחחח, איך פתאום הייתי אשה. והיה לה צעיף קשור למתניים, עם עשרות פעמונים זעירים כאלה, ששרו כל תנועה שלה. ואני חושבת שבפעם הבאה שאכנס עם גבר למיטה, אלבש צעיף כזה בדיוק. וארקוד ריקוד אהבה באפלולית. וכל הפעמונים ילחשו סביב – אשששה אשששה אששששה. אז רקדתי הערב, ריקוד של מתניים, ישבן (המון ישבן), בטן ושדיים. ככה, בלי חשבון, מצד לצד. הכל קפץ ופיזז. והיינו קסומות. וחשבתי על כל הנשים פה. ורציתי נורא שתבואו לרקוד גם! כמחווה לתמצית הנשיות שיש בכל אחת מאיתנו. בכל קפל, בכל איבר, בכל חמוק רך ומענטז. שיר לנשיות!
