סלט!
בא לך סלט!! פותחת את דלת המקרר, ידך מושטת אל הירקות הטריים, מריחה אותם, כך את יודעת לבחור אותם. הריח שעולה בנחירייך, מרגיש כאילו קטפת אותם זה עתה, כאילו עמלת בגידולם. קרש חיתוך, סכין חדה ואת מתחילה את המלאכה. זמן איכות. בסך הכל סלט, למלא את קיבתך שהחלה לקטר לך. אתן כל כך מחוברות שהינך מבינה את רמזיה הקטנים. שוקעת במלאכת החיתוך, מניחה את המלפון ישר, מכוונת את הסכין, קצת שמאלה קצת ימינה, לא ממש מומחית ויש אצבעות עדינות לשמור עליהן. כל כולך במלאכת הסלט. בסך הכל סלט! מחשבותיך נודדות. הרגעים האלו שניתן לעשות הרבה וכלום, מי אמר שאת לא מלאך? שיקום! כמה זמן הוא כבר שם? מביט בך חרישי. נבהלת, ממש בהלה. את מחזירה לו מבט, הוא לא מגיב, נראה כאילו הוא בוחן אותך, בוחן צעדייך. לא, הוא לא חושב שאני יפה או מושכת. הוא בכלל מסוגל לחשוב??? הרגע הזה נמשך כנצח, פתאום את קולטת את הסכין בידיך, מה שמתאים לרצונך..ואת בכלל לא מסוגלת להשתמש בה. היית רוצחת אותו לו היית יכולה. את פשוט עומדת קפואה, מבוהלת. אימה עוברת בך. לא מבינה איך הוא, הקטן, השפל גורם לך להרגיש כל כך חסרת אונים, כל כך כלום. כל כך...אבודה. "שונאת אותך" את כל כך רוצה לצעוק ולהתנפל עליו, אבל הצעקה נשארת בתוכך ואת עדיין במקומך. מתפללת שלא יתקרב אלייך, מסיטה מבטך ממנו, אולי הוא יעלם לו ולא תצטרכי להתמודד עימו. אולי את תעלמי למקום אחר. מקום שלא תיפגשי אותו לעולם, או דומים לו. מבט נוסף לעברו ואת יודעת שהוא לא יעלם, אם לא תעלימי אותו את. את אוגרת את כל תיעובך, את כל פחדייך, עינייך לוטשות שנאה עזה. דקות ארוכות של K300 והוא גוסס מול עינייך, מתמוסס. רוצחת!! עכשיו, מי יעשה טובה ויעיף אותו מפה??? איכס!!!!!!!!! (היסטרית!!!) נותרת בלי חשק לאכול, עם מחשבות פזורות וזר מת לך בסלון!
בא לך סלט!! פותחת את דלת המקרר, ידך מושטת אל הירקות הטריים, מריחה אותם, כך את יודעת לבחור אותם. הריח שעולה בנחירייך, מרגיש כאילו קטפת אותם זה עתה, כאילו עמלת בגידולם. קרש חיתוך, סכין חדה ואת מתחילה את המלאכה. זמן איכות. בסך הכל סלט, למלא את קיבתך שהחלה לקטר לך. אתן כל כך מחוברות שהינך מבינה את רמזיה הקטנים. שוקעת במלאכת החיתוך, מניחה את המלפון ישר, מכוונת את הסכין, קצת שמאלה קצת ימינה, לא ממש מומחית ויש אצבעות עדינות לשמור עליהן. כל כולך במלאכת הסלט. בסך הכל סלט! מחשבותיך נודדות. הרגעים האלו שניתן לעשות הרבה וכלום, מי אמר שאת לא מלאך? שיקום! כמה זמן הוא כבר שם? מביט בך חרישי. נבהלת, ממש בהלה. את מחזירה לו מבט, הוא לא מגיב, נראה כאילו הוא בוחן אותך, בוחן צעדייך. לא, הוא לא חושב שאני יפה או מושכת. הוא בכלל מסוגל לחשוב??? הרגע הזה נמשך כנצח, פתאום את קולטת את הסכין בידיך, מה שמתאים לרצונך..ואת בכלל לא מסוגלת להשתמש בה. היית רוצחת אותו לו היית יכולה. את פשוט עומדת קפואה, מבוהלת. אימה עוברת בך. לא מבינה איך הוא, הקטן, השפל גורם לך להרגיש כל כך חסרת אונים, כל כך כלום. כל כך...אבודה. "שונאת אותך" את כל כך רוצה לצעוק ולהתנפל עליו, אבל הצעקה נשארת בתוכך ואת עדיין במקומך. מתפללת שלא יתקרב אלייך, מסיטה מבטך ממנו, אולי הוא יעלם לו ולא תצטרכי להתמודד עימו. אולי את תעלמי למקום אחר. מקום שלא תיפגשי אותו לעולם, או דומים לו. מבט נוסף לעברו ואת יודעת שהוא לא יעלם, אם לא תעלימי אותו את. את אוגרת את כל תיעובך, את כל פחדייך, עינייך לוטשות שנאה עזה. דקות ארוכות של K300 והוא גוסס מול עינייך, מתמוסס. רוצחת!! עכשיו, מי יעשה טובה ויעיף אותו מפה??? איכס!!!!!!!!! (היסטרית!!!) נותרת בלי חשק לאכול, עם מחשבות פזורות וזר מת לך בסלון!
