שבוע חביב וסיפור בסופו
יצא לי השבוע להתאמן בבית עם דו על הישיבה באוכף האינגליש. הרגשתי שיש שיפור אבל עדיין אני צריכה להשקיע בכך עבודה.
אחרי התחרות שבוע שעבר, המאמן אמר לי שאני יכולה לטייל איתו כמה ימים עד שנתכונן לתחרות הבאה. אז לקחתי אותו בהובלה כי משום מה התרגלתי לך ולא העלתי בדעתי לרכב עליו. אחרי כמה ימים המאמן שאל אותי למה אני לא רוכבת. סתם כי לא ידעתי שאני יכולה.
היום רכבתי עליו כבר במגרש ומשפחה של נמיות באו לצפות בנו. הגורים ממש התקרבו, עד שהכלב שלי הרס את המסיבה.
בנוסף היום היה לי שיעור דראסג' עם דומיה. הלכנו לשם בכיף והיה שיעור טוב לדעתי. ממש נהנו. ניראה לי שהיא מתחילה לזוז יותר אסוף ואני מרגישה את התנועה יותר קדימה וגבוהה.
היא גם היתה במצב רוח ממש טוב. בדרך הביתה, נפל לי השוט. ירדתי ממנה להרים אותו. כשבאתי לעלות היא סירבה. "שיעבוד זה לא ספורט!", אמרה בהתרסה. "בטח שזה ספורט", עניתי לה. "לא" ציקצקה לעברי. "ואני לא יעמוד בשקט, עד שלא תפנימי". בנתיים הצטברו סביבנו אוסף מכוניות שעצרו להסתכל על המחזה.
הכנסתי את הרגל לארכובה ועליתי. היא התחילה ללכת לפני שהספקתי להעביר את הרגל השניה. "לא ספורט!" נבחה לעברי ומשכה לי במגף. "ספורט!" צעקתי עליה ועליתי בכל זאת. מנסה להציל את המגף המסכן שלי. היא הוציאה לשון וגלגלה עינים.
סימנתי למכוניות לעבור, כי לא התחשק לי קהל. בנתיים גיליתי שהשוט נפל לי שוב. בדיוק הגיע המאמן ווסטרן שלי וירדתי ממנה שוב. שוב ניסיתי לעלות אבל בדיוק עבר אוטובוס וכולם עצרו להסתכל על הסוסה המגחכת.
המאמן שאל אם אני צריכה עזרה. עניתי שלא. אבל דומיה הבהירה לו שכן.
אז הוא החזיק אותה כשעליתי. הוא אמר לה ש"ספורט זה שעבוד" ושתפסיק להיות ערביה.
חזרנו הביתה ברכיבה. היא עדיין היתה במצב רוח טוב. כששטפתי אותה היא אמרה "השתכנעת?, כי אני החלטתי". "מה החלטת?", ממש לא הבנתי אותה.
"החלטתי לשחרר אותך לחופשי. כי שעבוד זה לא ספורט. נימאס לי שאת משועבדת בשביל להחזיק אותי".
"אבל אני לא רוצה להיות חופשיה", התחלתי לילל. אני רוצה להיות עם הסוסים שלי ולגור בבית. "אני אוהבת ספורט ולהשתעבד בשביל הדברים שאני אוהבת.".
"טוב, אני אשמור אותך בנתיים" - ענתה לי הסוסה.
אני מקווה שהיא לא תדבר איתי יותר...