מעדכנת על השבוע שלי
לא מאד סוסי
הייתי כל השבוע בנסיעת עסקים. בסופ"ש חזרתי העירה ומצאתי הזדמנות לבוא לחווה כשהמאמנת שלי היתה שם ולדבר איתה.
לפני שהספקתי לפתוח את הפה היא אמרה שהיא רצתה לשלוח לי מסרון כמה פעמים אבל היא חשבה שאני מחוץ לעיר (=בחו"ל, כמו רוב הנסיעות שלי) והחליטה לוותר. אמרתי לה שאכן הייתי מחוץ לעיר השבוע, אבל שהיא תמיד מוזמנת לשלוח לי הודעה, ושאני שמחה לשמוע את זה כי נפגעתי מזה שהיא לא יצרה קשר ולא התעניינה. היא שאלה על התאונה וסיפרתי לה, והיא הגיבה בצורה אמפתית ואכפתית, ואז שאלה מה אני רוצה לעשות עם צ'ואי. אמרתי לה שבגדול כל עוד ג'סי וג'ורדן מכסות את הרכיבות, אני לא מאד מודאגת. היא הציעה כמה רעיונות לגבי זה שאני משלמת (שיקים דחויים שניתנו מראש) על שיעורים שאני לא לוקחת (למשל היא הציעה לחשבן את זה לחשבון הוט' שאנחנו מחכות לקבל, או על חשבון פרזולים עתידיים וכו'). הודיתי לה על המחשבה ואמרתי לה שאני לא מוטרדת מזה כרגע והכי הרבה כשאני אחזור לרכב אני אקח שני שיעורים בשבוע עד שאשלים את כל השיעורים שהחמצתי. סגרנו את השיחה בטון חיובי וסיכמנו להיות בקשר כשאחזור מהנסיעה של השבוע ולהתעדכן איך המצב מתקדם. נראה לי שהיא הבינה שזה יקח עוד תקופה והיא מקבלת את זה ולא נוטרת לי.
החלק הפחות חיובי הוא העובדה שאפילו הנסיעה לחווה עם המהמורות בכביש הגישה הכאיבה לי בצלעות. לצערי הרב זה עדיין לא משתפר מספיק מהר, גם עכשיו, שבועיים אחרי התאונה, זה מאד כואב. אני מעריכה שיקח לפחות שבועיים עד שאוכל לנסות לעלות לאוכף. זה מאד מתסכל (וכן, אני יודעת שאני צריכה להיות אסירת תודה שלא קרה משהו חמור יותר, אבל קשה להמשיך להיות אסיר תודה כשכואב לך ונמאס לך להיות פצוע).