שבועיים קשים
סבתא שלי נפטרה לפני שבוע וחצי. אחרי שסבלה מסרטן. הייתה בת 82, אבל איך דוד שלי אמר... היא הייתה זקנה, אבל ברגע שהפכה לקשישה השתדלה לסיים עם זה מהר.
הסוף היה ממש לא יפה. וחבל לי על רגעי הצלילות המעטים שהיו לה, כשהבינה שהיא כבר לגמרי לא עצמה. הייתה אשה כל כך עצמאית...
היה לנו קשר מדהים. מאוד מיוחד. ועכשיו כל כך חסר לי לפרוק את כל המחשבות שלי איתה. היד מחייגת ועוצרת...
אתמול הקטנה אמרה איזה משהו מצחיק, והיד כבר חייגה אליה אוטומטית...
מזל שיש עבודה, ומזל שיש לי חברים ותלמידים מדהימים, שהצליחו להוציא אותי מההרגשה הנוארית הזו של האבל הזה.
וכמובן שהשבוע יש קייטנה, אז עסוקים מהבוקר ועד הערב...
אבל חוץ מזה הכל רגיל. לא רכבתי כבר המון זמן, לפחות הקטנה משלימה בשבילי שעות אוכף.
היא בקשה שבוע שעבר "סיעור"(שיעור) ב"ראופן" (ראונדפן) עם "לונדז" (לונג')...
וקבלה. עבדה כל כך יפה.
מדהים איך בגיל שנה וחמש היא עושה יותר מהבה תלמידים אחרים. לא רק ברכיבה. אלא בטיפול, וברצון שלה לעשות...