טוב, אז בכל זאת משאירה כשרשור חדש.
בעיקר כי זה שבוע חדש, ושבוע של חג, ובטח היו בו כל מיני דברים שכאלה שהיו מיוחדים לחג, וגם כי סתם לא אוהבת שירשורי-פלצת, אא"כ זה איזה דיון חשוב במיוחד, כמו הדיון שם למטה על המפרסם עם שיטת הזהב (כן, צריכה להתייחס גם לזה. בטח עוד יקרה. בינתיים נהנית מהתשובה של ויו).
אז כך, חג שלם עבר עליי, ובסופו (כלומר, אתמול, בשבת) אמרתי לאמא שלי שתזכור את היום הזה - כי הוא היום הראשון ב- 51 שבועות עד הפסח הבא.
 
אני רוצה לספר לכם שמשפחות זה עם. לא סתם עם, אלא עם מהסוג שאי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם.
וכאן אני מרשה לעצמי להודות לאלוהי הפיברו - כן, כן, משהו טוב שיצא לי מהפיברו - על כדורי הויאפקס שאני לוקחת, שמאפשרים לי לא להיכנס ליורה הרותחת הזו שנקראת משפחה, אלא לרחף מעליה בעדנה זחוחה של "כל זה לא קשור אליי". וגם על זה שגרם לי להצטרך לחפש עבודה חדשה ולהגיע לתחום הטיפול וללמוד כל כך הרבה דברים שגורמים לי לא להיכנס לכל הג'יפה הזו ולעשות את מה שאני רוצה לעשות בלי להתעמת עם כל העולם ואחותו (או בעלה, או אח שלו ואשתו, ו.. אתם מבינים כבר).
איכשהו נראה לי שאם כל זה היה קורה כמה שנים אחורה זה היה נגמר הרבה (אבל הרבה הרבה הרבה) יותר גרוע מבחינתי.
מזל שאני מצליחה לקחת כמה צעדים אחורה, לתת לכולם לריב, להתעצבן על זה אבל להחליט שיותר מלהגיד לכל הנוגעים בדבר אני לא עושה וזהו. לשכוח.
 
אז מה היה לפני כל המשפוחה?
האמת, היה חג ממש לא רע. יומיים מצאתי את עצמי ביפו (פעם לבד ופעם עם חברות. פעם בשיטוטי קניות ופעם בתערוכות - טובות יותר או פחות). פעם אחת נסעתי לכרמל (שלוחת איילה, אם מישהו מכיר. שווה לאללה!). ביום רביעי כבר תשו כוחותי וישבתי בבית במיטה לנוח המון, ואז בערב החלטתי שדי, ולקחתי את עצמי הביתה להורים, וביום חמישי נסעתי עם עדר הילדים של אחותי אל הכותל, רק כדי להיווכח שכשבעיריית ירושלים מבטיחים שיהיו שאטלים לכותל, הם יוצאים מנקודם הנחה שאתם כבר תדעו מאיפה בדיוק. ואם לא מצאתם כנראה שאתם לא במקום הנכון וצריך לנסוע למקום אחר. ואז לגלות שמשם הדרך לכותל אמנם לא מאוד קצרה, אבל גם לא נוראית מדי (לפחות לא במזג האוויר של יום חמישי האחרון) ועם ערימת ילדים זה אפילו פחות נורא (כי ממילא עוצרים כל רגע להסתכל על משהו אחר או לפתור עוד ריב של "אמא, הוא עשה לי.."). בסוף היה קר מדי בכותל (אפילו קר מדי לארטיק שהובטח לילדים, שאמנם קיבלו אותו אבל לא אכלו אותו, או אכלו והתלוננו שקר להם) וחזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.
בשתי מילים - או קצת יותר, כי באמת שאין לי כוח לקצר מדי - היה חופש נפלא אך לכל הדעות קצר מדי.
 
הרגע ה - ??? של השבוע (לא יודעת אם לקרוא לו מוזר אבל בהחלט מעורר השתאות מסוג כלשהו) היה כשאתמול החזקתי הפיצי של אחי (בן חודשיים) שנרדם עליי, ואז הגיעה הבת של אחותי, בת אוטוטו שלוש ("לא בת כמעט שלוש, בת שנתיים וחצי ועוד מעט יש לי יומולדת") וביקשה לשבת עליי. הסברתי לי שהפיצי עליי ולכן אין מקום, אז היא אמרה לי "אז תניחי אותו" והלכה להביא לי את הסלקל שלו.
בעודי רוכנת מהכיסא להניח את העולל בסלקל, קלטתי שהכיסא שאני יושבת עליו לגמרי לא יציב, והתחלתי בנפילה לא מאוד חיננית אל עבר הרצפה, כשבזרועותיי יצור קטן ישן.
to make a long story short - הצלחתי לחבול את עצמי בכל מיני עצמות מעניינות בגוף (זרוע, רגל, כתף, עצם הזנב) עד שהגעתי אל הרצפה, הנחתי את התינוק (שלרגע לא הרגיש בדרמה שהתחוללה סביבו) בסלקל, כדי שהוא ימשיך לישון שנת ישרים, ומי מצאה את עצמה מבוהלת לגמרי מכל העסק ובוכה בכי תמרורים? האחיינית המצחיקולה, שעוד היתה לה החוצפה לא לשבת עליי, כי היא "רוצה את אבא".
מאז קצת קשה לי לשבת או לזוז באופן כללי, אבל לילד שלום.
 
והשבוע - ערימות של עבודה ולחץ בלתי נתפס שאני פשוט לא מסוגלת להכיל. צריכה המון שעות שינה (לכן הולכת לישון עכשיו ממש) והמון סבלנות. that too shall pass.
 
תשמרו על עצמכם השבוע, טוב?
