להב קרמי מול פלדה
שאלה מעניינת. ראשית, יש קושי טכני לחבר את הפס הקרמי לפלדה באופן איתן. צריך לייצר את שני הגופים עם מגרעת אורכית בצורת "זנב דרור" או "צין וגרז" כדי שלא יישלפו האחד מהשני וגם להדביק את כל העסק- אני לא בטוח שאפשר לעשות את כל הצרמוניה הזאת באופן תעשייתי-כלכלי. שנית, הקרמיקה עדיין נותרת קשה וקשיחה לחלוטין. הפלדה גמישה יחסית, כך שמעל אורך נתון (בהתאם לרוחב ולעובי) הלהב יתכופף- גם אם בצורה לא מורגשת- תחת הפעלת כוח לטרלי. התוצאה- הקצה הקרמי יישבר מיידית. היפנים והוויקינגים פתרו את הבעיה הזו מזמן- הם פיתחו- בנפרד- טכניקה דומה למה שאתה מתאר (ואני מניח שזה כבר נדון כאן לעייפה, במיוחד בניצוחו של הנפח) רק שבמקום חורפה קרמית השתמשו בפס פלדה איכותית וקשה מאד. הטכניקה הזו של חיבור חורפת פלדה קשה לגוף פלדה או לברזל רך יותר חוזרת על עצמה בתרבויות רבות. השוודים מייצרים מזה עשרות שנים ואולי יותר, באופן תעשייתי להבים העשויים משלוש שכבות: הלחיים החיצוניות מפלדה דלת-פחמן, השכבה הפנימית מפלדה עתירת פחמן והחיסום הוא דיפרנציאלי, דהיינו באיזור שנבחר וחוסם בכוונה. מקבלים להב גמיש עם חורפה קשה ביותר שאינה שבירה ושומרת על חדות יוצאת מן הכלל. פלדה מתחברת לפלדה שונה וגם לברזל בחיבור פיזיקלי שאינו דורש מעורבות תווך מדביק (סלחו לי על הניסוח המגושם, אני לא מהנדס). ניתן לחבר לחיים גם מפלדה בלתי מחלידה והפנוכו יישאר בר-החלדה (חייב, אין תחליף לפלדת פחמן מחלידה ברמות הקשיות הגבוהות) אבל מוגן מכל עבריו למעט החורפה החשופה.