סכיזופרניה
- פותח הנושא אילנה60
- פורסם בתאריך
הי אילנה
כוכבית, אני פשוט מרגישה שהיא כמו חיה מתה... שגם בתקופות הטובות שלה זה כאילו "אשליה", כי הרי לעולם לא יהיו לה חיים "נורמליימ" אני מרגישה שאין בי כוח לעצמי ושזה בזבוז זמן... אין לי רצון לשמוח כשהמשפחה שלי סובלת... זה בהחלט מצב שיכול לגרור אותי לדכאון ..איך משלימים עם זה שאצלנו זה אחרת...
כוכבית, אני פשוט מרגישה שהיא כמו חיה מתה... שגם בתקופות הטובות שלה זה כאילו "אשליה", כי הרי לעולם לא יהיו לה חיים "נורמליימ" אני מרגישה שאין בי כוח לעצמי ושזה בזבוז זמן... אין לי רצון לשמוח כשהמשפחה שלי סובלת... זה בהחלט מצב שיכול לגרור אותי לדכאון ..איך משלימים עם זה שאצלנו זה אחרת...
תלוי איך היא מתנהגת כלפיכם וכלפי
אחרים. יש דפוסים מאוד מגוונים למחלה. מה שיטריד אותכם לאורך זמן הוא לא הרגשת האובדן שלכם (שתחלש עם הזמן) אלא הכבדה באורח החיים השוטף. למשל: יתכן שתהיה מאוד תלותית (ומשתפת פעולה) ולכן תעמיס על שאר בני המשפחה , או תגלה התנגדויות לניהול תקין של אורח החיים, או שרוב הזמן התנהגותה תהיה נוחה. משתנה מאוד לפי אישיות ולפי חומרת המחלה. השפעות הלוואי של תרופות עשויות להשתנות בתקופה הראשונה עד ההסתגלות. לכן אי אפשר לדעת אם ההתנהגות היום היה ההתנהגות דרך קבע.
אחרים. יש דפוסים מאוד מגוונים למחלה. מה שיטריד אותכם לאורך זמן הוא לא הרגשת האובדן שלכם (שתחלש עם הזמן) אלא הכבדה באורח החיים השוטף. למשל: יתכן שתהיה מאוד תלותית (ומשתפת פעולה) ולכן תעמיס על שאר בני המשפחה , או תגלה התנגדויות לניהול תקין של אורח החיים, או שרוב הזמן התנהגותה תהיה נוחה. משתנה מאוד לפי אישיות ולפי חומרת המחלה. השפעות הלוואי של תרופות עשויות להשתנות בתקופה הראשונה עד ההסתגלות. לכן אי אפשר לדעת אם ההתנהגות היום היה ההתנהגות דרך קבע.
המשך
תודה על התגובה. במצב מאוזן עם טיפול תרופתי אחותי פשוט נהדרת, מלאת ביטחון, משוחררת ולא תלותית כלל. הבעיה היא שהיא נמצאת בהוסטל נוח לה שם יש לה חברות כמוהה והסביבה כנראה גם יותר סלחנית ומבינה, (היא מודעת היטב למצבה) קשה לי עם הידיעה שאין לה חיים עצמאיים במובן של להתחתן ללדת וכו' במצב של אי לקיחת תרופה היא במצב דכאוני והזוי .. לא אפאטי אלא הסטרי.. איך מתגברים על תחושת האובדן... ? איך מתגברים על זה? איך מצליחים לשים את הכאב בצד ולהרשות לעצמך לשמוח בלי שיצבט לך הלב?
תודה על התגובה. במצב מאוזן עם טיפול תרופתי אחותי פשוט נהדרת, מלאת ביטחון, משוחררת ולא תלותית כלל. הבעיה היא שהיא נמצאת בהוסטל נוח לה שם יש לה חברות כמוהה והסביבה כנראה גם יותר סלחנית ומבינה, (היא מודעת היטב למצבה) קשה לי עם הידיעה שאין לה חיים עצמאיים במובן של להתחתן ללדת וכו' במצב של אי לקיחת תרופה היא במצב דכאוני והזוי .. לא אפאטי אלא הסטרי.. איך מתגברים על תחושת האובדן... ? איך מתגברים על זה? איך מצליחים לשים את הכאב בצד ולהרשות לעצמך לשמוח בלי שיצבט לך הלב?
ערב טוב אילנה
למה את מדברת על אובדנות כול הזמן זה משהו שאני לא מבינה בכלל אני אמא ל בחור בן 24 שחולה בכסיזופרניה קשה ואני לא מרגישה אובדנות שאיבדתי בן אלה זכיתי שיש לי בן כזה אני מבינה את הקושי שלך לקבל את זה אבל מיקבע ואיפה כתוב שכול הנשים בעולם יולדות ילדים עם מבחירה ועם שלא את צריכה לשמוח שיש לאחותך מקום שהיא אוהבת ומרגישה משיוכת טוב לה ויש לה חיים אצמאים חלקים כרגע ואלי בעתיד כן היו לה חיים עצמאים תני לה את הזמן שלה על תידחקי בה קבלי אותה כמו שהיא תאוהבי אותה כמו שהיא קבלי אותה כמו שהיא על תסתירי אותה תשמחי איתה בכול מה שהיא שמחה בקרי אותה קחי אותה אליך תיתני לה הרגשה של שיכות ולא מיסכנות תחשבי אילו היתה אחותך חולה בכול מחלה אחרת היית מרגישה מה שאת מ רגישה עכשו ??? להיות חולה נפש זה להיותחולה כמו בכול מחלה אחרת רק להיות חולה נפש זה גם לחיות עם סטיגמה זה לישון ולקום עם סטיגמה והמישפחה חיה עם סטיגמה אני מיצטערת שאני עונה לך בכול הכוח אני מיצטערת עם ניפגעת מידברי אבל זאות לא היתה הכונה שלי אילנה אני יכולה רק ליעץ לך דבר אחד ובאמת מכול הלב כאמא לידי כזה כמישהי שנימצאת בצד שלך ואני כאן גם בשבילך פני לעזרה ליעוץ למישהו שיכון אותך תישתמשי בשירותים של המקום שאחותך נימצאת או במקום אחר מישהו שישב ויסביר ך ויתן לך להבין את הדברים כמו שהם וילמד אותך לקבל אותם באהבה ואז תיראי שהכול יראה אחרת השחור יהפוך לורוד יקרתי עצרי רגע אחד מותר לך לשמוח מותר לך לאהוב מותר לך הכול כי גם היא שמחה וגם היא מאושרת וגם לה טוב כי שאת שמחה ומאושרת ולא צובט לך בלב גם לה יהיה הכי טוב הם יודעים לקרוא אותנו ומרגישים אותנו ובאמת הם לא רוצים מיסכנות מאיתנו הם רוצים ל חיזיקים חום וים של אהבה זה הכוח שלהם וזה מה שמנעי אותם להרגיש טוב ולנסות להישתקם אני מיכאן שולחת לך המון אהבה וחיבוקים ועם את רוצה את הפון הפרטי שלילדבר איתי אני מוכנה לשלוח לך אותו במסר אישי אנחכנו כאן תמיד לשרשותך בטוב וברע וראי את עצמך כחלק מהמהילה הקטנה הזאות שתמיד תתמוך בך ותעודד אותך שהיה לך אחלה של שבוע חדש טוב וחמים
למה את מדברת על אובדנות כול הזמן זה משהו שאני לא מבינה בכלל אני אמא ל בחור בן 24 שחולה בכסיזופרניה קשה ואני לא מרגישה אובדנות שאיבדתי בן אלה זכיתי שיש לי בן כזה אני מבינה את הקושי שלך לקבל את זה אבל מיקבע ואיפה כתוב שכול הנשים בעולם יולדות ילדים עם מבחירה ועם שלא את צריכה לשמוח שיש לאחותך מקום שהיא אוהבת ומרגישה משיוכת טוב לה ויש לה חיים אצמאים חלקים כרגע ואלי בעתיד כן היו לה חיים עצמאים תני לה את הזמן שלה על תידחקי בה קבלי אותה כמו שהיא תאוהבי אותה כמו שהיא קבלי אותה כמו שהיא על תסתירי אותה תשמחי איתה בכול מה שהיא שמחה בקרי אותה קחי אותה אליך תיתני לה הרגשה של שיכות ולא מיסכנות תחשבי אילו היתה אחותך חולה בכול מחלה אחרת היית מרגישה מה שאת מ רגישה עכשו ??? להיות חולה נפש זה להיותחולה כמו בכול מחלה אחרת רק להיות חולה נפש זה גם לחיות עם סטיגמה זה לישון ולקום עם סטיגמה והמישפחה חיה עם סטיגמה אני מיצטערת שאני עונה לך בכול הכוח אני מיצטערת עם ניפגעת מידברי אבל זאות לא היתה הכונה שלי אילנה אני יכולה רק ליעץ לך דבר אחד ובאמת מכול הלב כאמא לידי כזה כמישהי שנימצאת בצד שלך ואני כאן גם בשבילך פני לעזרה ליעוץ למישהו שיכון אותך תישתמשי בשירותים של המקום שאחותך נימצאת או במקום אחר מישהו שישב ויסביר ך ויתן לך להבין את הדברים כמו שהם וילמד אותך לקבל אותם באהבה ואז תיראי שהכול יראה אחרת השחור יהפוך לורוד יקרתי עצרי רגע אחד מותר לך לשמוח מותר לך לאהוב מותר לך הכול כי גם היא שמחה וגם היא מאושרת וגם לה טוב כי שאת שמחה ומאושרת ולא צובט לך בלב גם לה יהיה הכי טוב הם יודעים לקרוא אותנו ומרגישים אותנו ובאמת הם לא רוצים מיסכנות מאיתנו הם רוצים ל חיזיקים חום וים של אהבה זה הכוח שלהם וזה מה שמנעי אותם להרגיש טוב ולנסות להישתקם אני מיכאן שולחת לך המון אהבה וחיבוקים ועם את רוצה את הפון הפרטי שלילדבר איתי אני מוכנה לשלוח לך אותו במסר אישי אנחכנו כאן תמיד לשרשותך בטוב וברע וראי את עצמך כחלק מהמהילה הקטנה הזאות שתמיד תתמוך בך ותעודד אותך שהיה לך אחלה של שבוע חדש טוב וחמים
בושבושונית
וואו, תודה על התגובה החמה.. אחותי סובלת מזה כ10 שנים בהתחלה זה היה נראה כמו דכאון גיל ההתבגרות וכשזה לא עבר התחילו ברורים והגענו לאן שהגענו. את כל מה שכתבתי כאן כתבתי לאחר התקף שלה וזה היה נורא כואב ולכן גם הרגשתי כך, בימים האחרונים מצבה הרבה יותר טוב היא חזרה אל עצמה וגם לי יותר נוח לשמוח, למרות שזה מלווה אותי תמיד. ונכון את צודקת באף ספר לא כתוב שנורמלי זה להביא ילדים ולהתחתן אבל ככה מתנהגת החברה ואני כאחות רוצה שהיא תרגיש נאהבת ומחוזרת ואם לא ילדים אז לפחות שתהייה לה פינה חמה עם גבר שמחכה ואוהב... אני חושבת שזה יכול לתרום לה המון ולחזק את רוחה והכאב שלי שזה אולי לא יקרה ..מצער אותי נורא. סה"כ היא ילדה יפה וחמה וחוץ מהמחלה הנוראית לא חסר לה כלום כלום והיא אפילו הרבה יותר "נורמלית"מהרבה אחרים שאני מכירה רק שלהם אין את הטייטל "סכיזופרן". אני לא מספרת לאף אחד על מצבה.. וכמובן שזה גם חלק מהקושי אבל אני גם לא מתכוונת לשתף את כל העולם מתוך השקפת עולם פרטית ואישית שלי שאין זה ענינו של אף אחד. את כאימא מחזקת אותי המון שכן צערי על הוריי הוא עצום כי נכון שהכל יכול להצבע בוורוד ונכון שכשהיא בסדר אז שוכחים לפעמים אבל זה לא מרפה עמוק בפנים ואני רואה על פניהם של הוריי את עייפות החיים, את האכזבה ואת חוסר הנחת וכבת אני כואבת. מישהו פה כתב לי שתחושת האובדן תחלש עם הזמן ואני מקווה לטוב. זהו לבנתיים, אשמח לתגובתך.
וואו, תודה על התגובה החמה.. אחותי סובלת מזה כ10 שנים בהתחלה זה היה נראה כמו דכאון גיל ההתבגרות וכשזה לא עבר התחילו ברורים והגענו לאן שהגענו. את כל מה שכתבתי כאן כתבתי לאחר התקף שלה וזה היה נורא כואב ולכן גם הרגשתי כך, בימים האחרונים מצבה הרבה יותר טוב היא חזרה אל עצמה וגם לי יותר נוח לשמוח, למרות שזה מלווה אותי תמיד. ונכון את צודקת באף ספר לא כתוב שנורמלי זה להביא ילדים ולהתחתן אבל ככה מתנהגת החברה ואני כאחות רוצה שהיא תרגיש נאהבת ומחוזרת ואם לא ילדים אז לפחות שתהייה לה פינה חמה עם גבר שמחכה ואוהב... אני חושבת שזה יכול לתרום לה המון ולחזק את רוחה והכאב שלי שזה אולי לא יקרה ..מצער אותי נורא. סה"כ היא ילדה יפה וחמה וחוץ מהמחלה הנוראית לא חסר לה כלום כלום והיא אפילו הרבה יותר "נורמלית"מהרבה אחרים שאני מכירה רק שלהם אין את הטייטל "סכיזופרן". אני לא מספרת לאף אחד על מצבה.. וכמובן שזה גם חלק מהקושי אבל אני גם לא מתכוונת לשתף את כל העולם מתוך השקפת עולם פרטית ואישית שלי שאין זה ענינו של אף אחד. את כאימא מחזקת אותי המון שכן צערי על הוריי הוא עצום כי נכון שהכל יכול להצבע בוורוד ונכון שכשהיא בסדר אז שוכחים לפעמים אבל זה לא מרפה עמוק בפנים ואני רואה על פניהם של הוריי את עייפות החיים, את האכזבה ואת חוסר הנחת וכבת אני כואבת. מישהו פה כתב לי שתחושת האובדן תחלש עם הזמן ואני מקווה לטוב. זהו לבנתיים, אשמח לתגובתך.
אילנה בוקר טוב כנסי בבקשה
מעצם היותי אמא של תומר והוא בגיר ואת יודעת את זה כבר ומעצם המיקצוע שלי בתחום הפסיכיאטריה והפסיכו גאריטריה כבר ראיתי הרבה זוגות כמו אחותך ותומר שמיתחתנים ומקימים לעצמם פינה חמה קנה ושלווה עם במעון שהם מיתגוררים עם במוסד שהם נימצאים או בדירה בתוך הקהילה חלקם השיכילו ולא ילדו ילדים כי המישפחה השיכלה להבין שזה גנטי והסיכוי של שניהם ללדת ילד חולה כמוהם גבוהה מאוד ודאגו למנוע את זה האמצעים הקימים כול אחד והבחירה שלו ויש כאלה שלא השכילו ונולדו להם ילדים שנילקחו מהם יישר כי לא היתה להם מסוגלות הורית גם אחרי שעברו ליוי של מדריכה צמודה יום יום כול אחד והיכולות שלו גם אני רוצה את תומר נשוי ושיש לו פינה מישלו האמיני לי ורוצה הרבה יותר אבל לפעמים צריך לדעת לקבל דברים כמו שהם אז נכון כרגע אין מה לדבר על זה עם תומר אבל מי אומר שבעתיד זה לא יקרה אני נותנת את כול הזמן שבעולם לתומר אני מכירה בקושי שלו מכירה באיטיות שלו מכירה בכול המיגבלות שלו לכן כול אחד והקצב שלו נכון שיש דפוסים חברתיים שמישהן המציא שכול אישה צריכה ללדת אבל מי כמוני וכמוך וכול העולם יודע שלא כולם ניכנסות להיון מיכול מיני סיבות ולא כולם הגברים בעולם יכולים להפרות את הנשים שלהם זה עדין לא עושה אותם פחות טובים ופחות שווים מאלה שילדו וכמה אני ואת מכירות כאלה שכן היתעברו וילדו כמו ארנבות ואין להם מסוגלות הורית ולקחו להם את הילדים לא אני ולא את ניקבע סידרי עולם שוב אני אומרת אני מבינה את רחישי ליבך אני באה מישם מבינה את התיסכולים שלך יש לי בן נוסף הבכור שהוא בריא לחלוטין שמרגיש כמוך וזה בסדר להרגיש ככה זה חלק מהאבל הפרטי שלך אבל אני יכולה רק לתת לך טיפ לחיים ולחזק אותך כמו שאני מחזקת את הבן שלי הבכור זהו קומי ממקום האבל הפרטי תקבלי את זה שיש לך אחות יפה מקסימה וחמה אבל קצת חולה קבלי את זה באהבה והבנה ותיראי שהדברים יראו לך אחרת יהייה לך קל יותר עם המשא הכבד הזה ואני יודעת כמה הוא כבד ומתסכל כי יש ימים והם הכי הכי בעולם ויש ימים שפשוט לא הלואי ויכולנו לעשות שיהייה אחרת והלואי ואני אמא של תומר יכולתי לקחת את המחלה שלו לעצמי אבל זהלא ככה יקרתי יש כאן בפורום עוד כמה אמהות כמוני ועוד כמה אחיות כמוך וכולם יגידו לך את אותו הדבר צאי מהאבל הפרטי שלך אספי את עצמך יקירתי קבלי הכול באהבה והבנה ותראי שהכול יראה אחרת קצת סבלנות וסובלנותוחיוך על הפנים יקירתי זה רק יועיל לך ולא יזיק אני כאן ועוד הרבה אנשים מקסימים לרשותך ושוב אני אומרת עם את רוצה לשוחח באופן פרטי בפון אני מוכנה להעביר לך את הפון הפ]רטי שלי להזמין אותך לביתי לכוס קפה ועוגה ולשבת איתך לשיחה של אחיות או שתרצי סתם לפטפט בפון ולשפוך את הלב מוכנה להקשיב לך בכול שעה ביום ורק מתי שתיבחרי תישארי כאן איתנו כיתבי לנו איך את מיתמודדת ועל הקשיים שלך ואנחכנ ו ננסה יחד כולם וכול אחד לחוד לחזק אותך ולחבק אותך |חיב
וק|
מעצם היותי אמא של תומר והוא בגיר ואת יודעת את זה כבר ומעצם המיקצוע שלי בתחום הפסיכיאטריה והפסיכו גאריטריה כבר ראיתי הרבה זוגות כמו אחותך ותומר שמיתחתנים ומקימים לעצמם פינה חמה קנה ושלווה עם במעון שהם מיתגוררים עם במוסד שהם נימצאים או בדירה בתוך הקהילה חלקם השיכילו ולא ילדו ילדים כי המישפחה השיכלה להבין שזה גנטי והסיכוי של שניהם ללדת ילד חולה כמוהם גבוהה מאוד ודאגו למנוע את זה האמצעים הקימים כול אחד והבחירה שלו ויש כאלה שלא השכילו ונולדו להם ילדים שנילקחו מהם יישר כי לא היתה להם מסוגלות הורית גם אחרי שעברו ליוי של מדריכה צמודה יום יום כול אחד והיכולות שלו גם אני רוצה את תומר נשוי ושיש לו פינה מישלו האמיני לי ורוצה הרבה יותר אבל לפעמים צריך לדעת לקבל דברים כמו שהם אז נכון כרגע אין מה לדבר על זה עם תומר אבל מי אומר שבעתיד זה לא יקרה אני נותנת את כול הזמן שבעולם לתומר אני מכירה בקושי שלו מכירה באיטיות שלו מכירה בכול המיגבלות שלו לכן כול אחד והקצב שלו נכון שיש דפוסים חברתיים שמישהן המציא שכול אישה צריכה ללדת אבל מי כמוני וכמוך וכול העולם יודע שלא כולם ניכנסות להיון מיכול מיני סיבות ולא כולם הגברים בעולם יכולים להפרות את הנשים שלהם זה עדין לא עושה אותם פחות טובים ופחות שווים מאלה שילדו וכמה אני ואת מכירות כאלה שכן היתעברו וילדו כמו ארנבות ואין להם מסוגלות הורית ולקחו להם את הילדים לא אני ולא את ניקבע סידרי עולם שוב אני אומרת אני מבינה את רחישי ליבך אני באה מישם מבינה את התיסכולים שלך יש לי בן נוסף הבכור שהוא בריא לחלוטין שמרגיש כמוך וזה בסדר להרגיש ככה זה חלק מהאבל הפרטי שלך אבל אני יכולה רק לתת לך טיפ לחיים ולחזק אותך כמו שאני מחזקת את הבן שלי הבכור זהו קומי ממקום האבל הפרטי תקבלי את זה שיש לך אחות יפה מקסימה וחמה אבל קצת חולה קבלי את זה באהבה והבנה ותיראי שהדברים יראו לך אחרת יהייה לך קל יותר עם המשא הכבד הזה ואני יודעת כמה הוא כבד ומתסכל כי יש ימים והם הכי הכי בעולם ויש ימים שפשוט לא הלואי ויכולנו לעשות שיהייה אחרת והלואי ואני אמא של תומר יכולתי לקחת את המחלה שלו לעצמי אבל זהלא ככה יקרתי יש כאן בפורום עוד כמה אמהות כמוני ועוד כמה אחיות כמוך וכולם יגידו לך את אותו הדבר צאי מהאבל הפרטי שלך אספי את עצמך יקירתי קבלי הכול באהבה והבנה ותראי שהכול יראה אחרת קצת סבלנות וסובלנותוחיוך על הפנים יקירתי זה רק יועיל לך ולא יזיק אני כאן ועוד הרבה אנשים מקסימים לרשותך ושוב אני אומרת עם את רוצה לשוחח באופן פרטי בפון אני מוכנה להעביר לך את הפון הפ]רטי שלי להזמין אותך לביתי לכוס קפה ועוגה ולשבת איתך לשיחה של אחיות או שתרצי סתם לפטפט בפון ולשפוך את הלב מוכנה להקשיב לך בכול שעה ביום ורק מתי שתיבחרי תישארי כאן איתנו כיתבי לנו איך את מיתמודדת ועל הקשיים שלך ואנחכנ ו ננסה יחד כולם וכול אחד לחוד לחזק אותך ולחבק אותך |חיב
בושבושונית
בושבושונית יקרה.. תודה לך שוב על הכתף והחיבוק זה עוזר לי מאוד לשחררלחץ...:----). לגבי ההזמנה תודה אבל עדיין לא. נכון שאני ואת חולקים בעיה זהה עם בן משפחה אבל בנתיים החשיפה קשה לי. בן כמה תומר? וכמה זמן הוא סובל מהמחלה? ולמה הוא בהוסטל? המצב התרופתי לא מאזן אותו או שהוא מרצונו מעדיף להיות שם כמו אחותי.?המשא שלי אכן משא כבד ואני סובלת גם כשאני רואה את תשישותם של הוריי מהחיים, הם בניגוד אלייך אנשים פסימסטיים וקבלו את מחלתה בצורה קשה מאוד, הם כבויים וקשה לי עם זה. הם לא מוצאים כוח לעודד אותי כמו שאת מעודדת את בנך הבכור ולא פעם האשימו אותי בכך שלא הייתי אחות טובה בשבילה, אבל זו כבר נחלת העבר והכל נבע מהפחד שלהם, ומחוסר האונים. אין לי טינה כלפיהם רק צער. ולגבי חתונה אני אכן עדיין מקווה שאלוקים ימצא לה אהבה אמיתית ובריאה , אמן. יש לי בתוכי את התקווה המוטעית אולי, שעם הרבה חום ואהבה היא עוד תצא מזה...ואם היא כל הזמן עם תרופות ומתנהגת כבן אדם רגיל לחלוטין אז מה זה כבר משנה אם זה עם או בלי תרופות ???(הבעיה היא כשהיא מפסיקה ליטול אותם) תמשיכי לשתף אותי את מרימה אותי למעלה...
בושבושונית יקרה.. תודה לך שוב על הכתף והחיבוק זה עוזר לי מאוד לשחררלחץ...:----). לגבי ההזמנה תודה אבל עדיין לא. נכון שאני ואת חולקים בעיה זהה עם בן משפחה אבל בנתיים החשיפה קשה לי. בן כמה תומר? וכמה זמן הוא סובל מהמחלה? ולמה הוא בהוסטל? המצב התרופתי לא מאזן אותו או שהוא מרצונו מעדיף להיות שם כמו אחותי.?המשא שלי אכן משא כבד ואני סובלת גם כשאני רואה את תשישותם של הוריי מהחיים, הם בניגוד אלייך אנשים פסימסטיים וקבלו את מחלתה בצורה קשה מאוד, הם כבויים וקשה לי עם זה. הם לא מוצאים כוח לעודד אותי כמו שאת מעודדת את בנך הבכור ולא פעם האשימו אותי בכך שלא הייתי אחות טובה בשבילה, אבל זו כבר נחלת העבר והכל נבע מהפחד שלהם, ומחוסר האונים. אין לי טינה כלפיהם רק צער. ולגבי חתונה אני אכן עדיין מקווה שאלוקים ימצא לה אהבה אמיתית ובריאה , אמן. יש לי בתוכי את התקווה המוטעית אולי, שעם הרבה חום ואהבה היא עוד תצא מזה...ואם היא כל הזמן עם תרופות ומתנהגת כבן אדם רגיל לחלוטין אז מה זה כבר משנה אם זה עם או בלי תרופות ???(הבעיה היא כשהיא מפסיקה ליטול אותם) תמשיכי לשתף אותי את מרימה אותי למעלה...
אילנה יקירתי
קודם כול זירקי את האשמה לחיריה את לא אשמה בכלום גם אני לא אשמה שנולד לי בן כזה וגם ההורים שלך לא אשמים ככה זה יצא היא היתה יכולהללהיולד מונגולאידית או עם תיסמונת דאון או עיורת או כול דבר אחר אף אחד מאיתנו לא ביקש שהיה לו ילד או אח או שאישה כזאות זה קורה וזה יקרה לעד אז את האשמות של ההורים שלך שימי בצד לפעמים יש אנשים שמחפשים אשמים ונוח להם להפיל את האשמה על מישהו אחר גם אלוהים טועה לפעמים יש לי תחושה יקרתי מישום מה ואולי אני טועה ועם כן אני מיתנצלת מראש שההורים שלך מישתמשים בךנוח להם ככה ( דרך אגב כסיזופרניה היא מחלה גנטית שעוברת בתורשה) הם כבוים כיהם בחרו להיות כבוים את לא חיבת להיות גם כבויה כאות היזדהות כבר אמרתי לך יש ך משא כבד כמו לבן שלי זה הירושה שאניישאיר לבן הבכור שלי כמו הירושה שלך אבל ויש אבל גדול מתוקה אפשר לקבל את זה ביפה בחיוך בסובלנות והכול ניראה אחרת הכי חשוב הוא שלא תיבני ל מיגדלים באויר אחרת הם יתרסקו לך בפנים את אותם דבריםא ני אומרת לבני בכורי על תשלה את עצמך יותר מידי על תיבנה בנינים באויר שאולי ואולי תן לתומר לחיותאת החיים שלו בקצב שלו בדרך שלו ועם ופני הדברים ישתנו לטובה אז דיינו אני מ כירה מעצם עבודתי בתחום וכבר אמתי לך שבמקוםשאחותך נימצאת כן נירקמים קשרים של אהב ונשואים ו והם יוצאים ביחדש בליוי מצוד לחיים רגילים בקהילה נכון שאסור להם להפסיק לקחת תרופות כי זה מה ששומר אותם ומאזן אותם כמו כול חולה אחר במחלה כרונית כזאות או אחרת את שואלתאותי כאמא עם היתי רוצה שהיו לתומר ילדים אז כן ולא מהסיבה היחידה אין לי ערובה שהילדים של תומר לא היו חולים כמו האבא והאמא ולא היתי רוצה שעם כן היו לו ילדים הואלא יכול לדאוג למחסורם והילדים שלו יפלו נטל על האח שלו או ימסרו למשפחה אומנה או לאימוץ זה לא יעשה טוב לא לליד בטוח ולא לחולה ולבן או בת זוגתו תומר סובל מהמחלה מיום היולדו פעם טענו שהמחלה פורצת רק מגיל 25 ומעלה היום לאחר מחקים ועדיות יודעים שהמחלה פורצת בגיל אפס גם אני מציעה לך לגשת לבית חולים גהה יש שם מחלקה פסיכיאטרית ל לתינוקים בטיפול יום ילדים ונוער גם פתוחות וגם מוגנות ותיראי שאת לא היחידה במשא הזה את יודעת פעם איש זקן ותדתי אמר לי שאלוהים אוהב אותי כי אני היתברכתי בילד כזה זה הזכות שלי אז אולי כן ואולי לא יקרתי עזבי את כול האשמות בצד זירקי לים את הכול פיתחי דף חדש לא הכול נורא כול כך ושחור כול כך הא מיני לי אלה אנשים שיודעים להחזיר לנו אהבה טהורה למרות כול הם אוהבים אותנו ומוכירים אותנו ללא תנאים מה לעשות שהם חולים במחלה כזאות יש פעמים שגם אני מרימה ידים ואומרת די אין לי כוח יותר לסינדרומים האלה עד מתי אני לא בת 24 ותוימר יכולל להתיש אותי לתתלי לאבד את הצביון הנפשי שלי אבל אני תמיד אוספת את עצמי בחזרה מיזדקפת מחיכת וממשיכה אני מאוד פוחדת וחרדה ליום שאחרי לכתי מה יהיה עם תומר עד כמה האישה של הבן שלי תרצה את תומר בקירבתה ? העם בני יישם את כול מה שהוא מבטיח לי? זה מפחיד מבהיל ואף ומוריד למטה מנטלית וכל מה שיש לי לעשות זה לכעוס על עצמי למה אני חושבת לא חיובי שעם הוא הבטיח הוא יקיים כולי תיקוה יש לי הרבה תהיות הרבה לבטים והרבה מחשובת האמיני ליאבל אני לא יכולה לשקוע בזה זה לא יעשה טוב לא לתומר במיוחד ולא לא ולא לבן הגדול שלי לכן אני אימצתתי לי גישה לחיים לחייך תמיד להיות אופטימית לא לשקוע ולתבוע
קודם כול זירקי את האשמה לחיריה את לא אשמה בכלום גם אני לא אשמה שנולד לי בן כזה וגם ההורים שלך לא אשמים ככה זה יצא היא היתה יכולהללהיולד מונגולאידית או עם תיסמונת דאון או עיורת או כול דבר אחר אף אחד מאיתנו לא ביקש שהיה לו ילד או אח או שאישה כזאות זה קורה וזה יקרה לעד אז את האשמות של ההורים שלך שימי בצד לפעמים יש אנשים שמחפשים אשמים ונוח להם להפיל את האשמה על מישהו אחר גם אלוהים טועה לפעמים יש לי תחושה יקרתי מישום מה ואולי אני טועה ועם כן אני מיתנצלת מראש שההורים שלך מישתמשים בךנוח להם ככה ( דרך אגב כסיזופרניה היא מחלה גנטית שעוברת בתורשה) הם כבוים כיהם בחרו להיות כבוים את לא חיבת להיות גם כבויה כאות היזדהות כבר אמרתי לך יש ך משא כבד כמו לבן שלי זה הירושה שאניישאיר לבן הבכור שלי כמו הירושה שלך אבל ויש אבל גדול מתוקה אפשר לקבל את זה ביפה בחיוך בסובלנות והכול ניראה אחרת הכי חשוב הוא שלא תיבני ל מיגדלים באויר אחרת הם יתרסקו לך בפנים את אותם דבריםא ני אומרת לבני בכורי על תשלה את עצמך יותר מידי על תיבנה בנינים באויר שאולי ואולי תן לתומר לחיותאת החיים שלו בקצב שלו בדרך שלו ועם ופני הדברים ישתנו לטובה אז דיינו אני מ כירה מעצם עבודתי בתחום וכבר אמתי לך שבמקוםשאחותך נימצאת כן נירקמים קשרים של אהב ונשואים ו והם יוצאים ביחדש בליוי מצוד לחיים רגילים בקהילה נכון שאסור להם להפסיק לקחת תרופות כי זה מה ששומר אותם ומאזן אותם כמו כול חולה אחר במחלה כרונית כזאות או אחרת את שואלתאותי כאמא עם היתי רוצה שהיו לתומר ילדים אז כן ולא מהסיבה היחידה אין לי ערובה שהילדים של תומר לא היו חולים כמו האבא והאמא ולא היתי רוצה שעם כן היו לו ילדים הואלא יכול לדאוג למחסורם והילדים שלו יפלו נטל על האח שלו או ימסרו למשפחה אומנה או לאימוץ זה לא יעשה טוב לא לליד בטוח ולא לחולה ולבן או בת זוגתו תומר סובל מהמחלה מיום היולדו פעם טענו שהמחלה פורצת רק מגיל 25 ומעלה היום לאחר מחקים ועדיות יודעים שהמחלה פורצת בגיל אפס גם אני מציעה לך לגשת לבית חולים גהה יש שם מחלקה פסיכיאטרית ל לתינוקים בטיפול יום ילדים ונוער גם פתוחות וגם מוגנות ותיראי שאת לא היחידה במשא הזה את יודעת פעם איש זקן ותדתי אמר לי שאלוהים אוהב אותי כי אני היתברכתי בילד כזה זה הזכות שלי אז אולי כן ואולי לא יקרתי עזבי את כול האשמות בצד זירקי לים את הכול פיתחי דף חדש לא הכול נורא כול כך ושחור כול כך הא מיני לי אלה אנשים שיודעים להחזיר לנו אהבה טהורה למרות כול הם אוהבים אותנו ומוכירים אותנו ללא תנאים מה לעשות שהם חולים במחלה כזאות יש פעמים שגם אני מרימה ידים ואומרת די אין לי כוח יותר לסינדרומים האלה עד מתי אני לא בת 24 ותוימר יכולל להתיש אותי לתתלי לאבד את הצביון הנפשי שלי אבל אני תמיד אוספת את עצמי בחזרה מיזדקפת מחיכת וממשיכה אני מאוד פוחדת וחרדה ליום שאחרי לכתי מה יהיה עם תומר עד כמה האישה של הבן שלי תרצה את תומר בקירבתה ? העם בני יישם את כול מה שהוא מבטיח לי? זה מפחיד מבהיל ואף ומוריד למטה מנטלית וכל מה שיש לי לעשות זה לכעוס על עצמי למה אני חושבת לא חיובי שעם הוא הבטיח הוא יקיים כולי תיקוה יש לי הרבה תהיות הרבה לבטים והרבה מחשובת האמיני ליאבל אני לא יכולה לשקוע בזה זה לא יעשה טוב לא לתומר במיוחד ולא לא ולא לבן הגדול שלי לכן אני אימצתתי לי גישה לחיים לחייך תמיד להיות אופטימית לא לשקוע ולתבוע
בושבושונית
בושבושונית יקרה. טוב לי לקרוא את תגובותייך הן מרגיעות אותי. אצל אחותי זה היה סיפור קצת שונה. היא הייתה תמיד הילדה עם שמחת החיים, עם הפלפל בתחת כמו שאומרים...שובבה כזו ואני הייתי שקטה מאוד ומופנמת.. כולם אמרו על אחותי "כשהיא תגדל... חבל על הזמן..." ההורים שלי פסימיים , תמיד היו... והחיים בשבילה לא היו קלים . האשמה שלי נובעת גם מזה שפספסנו, שבהתחלה היה בסדר אם רק הייתי יותר חמה, יותר אחות, יותר חברה.. בגיל ההתבגרות היא נכנסה למין קטע דכאוני אבל זה היה נראה לגמרי כמו דכאון גיל ההתבגרות..ואז אני שוב אומרת לעצמי במקום להתרחק עוד יותר הייתי צריכה לנסות לפחות לנסות להתקרב ולהגיע אלייה...משם זה הלך והדרדר וזה המצב. לגבי ילדים , אולי באמת לא כדאי , מה גם שהיא לא רוצה היא יודעת שאין סיכוי שהיא תוכל לחנך אותם כמו שהיתה רוצה אבל לגבי אהבה אין יצור בעולם שלא היה רוצה. ונכון יש לה חברות והיא אפילו יוצאת ומבלה אבל שתיינו יודעות שלמרות שלכאורה טוב להם זה הרי לא מה שהיינו מאחלים להם.. אני מצדיעה לך על החיוביות.. ואני תמיד מנסה מכוח האמונה החזקה שלי בשם לשמור על חיוביות גם במצב המכוער הזה..קשה לי לראות את ההורים שלי בגלל הסבל והפנים המרירות (גם שהם מחייכים הם נראים כואבים)ולכן אני אפילו מהם מתרחקת בשביל הבריאות הנפשית שלי. אמרתי להם תמיד אני פה לעזרה לא משנה מה, אבל להיות לצידם זה קשה. לפעמים אכן מתגנב לי הפחד לשמוח במיוחד על ידם ולכן זו עוד סיבה שאני מתרחקת... אולי זה מן סוג של הדחקה ואולי גם את חווה את זה עם בנך הבכור..יש פעמים שאני הולכת ברחוב ומסתכלת על אנשים ואומרת לעצמי איך פעם הלכתי עם מבט חצוף מלא בטחון והיום אני זקנה עם כאב תמידי..מסתכלת ורואה אנשים חלקים בלי כאב שלא עובר, בלי כאב שאין לו תקווה ומרגישה כמו אות קין על כולי..נכון שמהר מאוד אני חוזרת לשכגרה כי לחיים יש כוח משלהם שזה מדהים אבל תמיד עם הפצע הזה..זה מזכיר לי לנחות על הקרקע ולא לחלום יותר מידי חלומות גם לא לגבי עצמי ומשפחתי האישית שהקמתי . ולסיום אני אוהבת את תגובותייך , אין לך מושג כמה עזרה את מושיטה לי כרגע. תודה
בושבושונית יקרה. טוב לי לקרוא את תגובותייך הן מרגיעות אותי. אצל אחותי זה היה סיפור קצת שונה. היא הייתה תמיד הילדה עם שמחת החיים, עם הפלפל בתחת כמו שאומרים...שובבה כזו ואני הייתי שקטה מאוד ומופנמת.. כולם אמרו על אחותי "כשהיא תגדל... חבל על הזמן..." ההורים שלי פסימיים , תמיד היו... והחיים בשבילה לא היו קלים . האשמה שלי נובעת גם מזה שפספסנו, שבהתחלה היה בסדר אם רק הייתי יותר חמה, יותר אחות, יותר חברה.. בגיל ההתבגרות היא נכנסה למין קטע דכאוני אבל זה היה נראה לגמרי כמו דכאון גיל ההתבגרות..ואז אני שוב אומרת לעצמי במקום להתרחק עוד יותר הייתי צריכה לנסות לפחות לנסות להתקרב ולהגיע אלייה...משם זה הלך והדרדר וזה המצב. לגבי ילדים , אולי באמת לא כדאי , מה גם שהיא לא רוצה היא יודעת שאין סיכוי שהיא תוכל לחנך אותם כמו שהיתה רוצה אבל לגבי אהבה אין יצור בעולם שלא היה רוצה. ונכון יש לה חברות והיא אפילו יוצאת ומבלה אבל שתיינו יודעות שלמרות שלכאורה טוב להם זה הרי לא מה שהיינו מאחלים להם.. אני מצדיעה לך על החיוביות.. ואני תמיד מנסה מכוח האמונה החזקה שלי בשם לשמור על חיוביות גם במצב המכוער הזה..קשה לי לראות את ההורים שלי בגלל הסבל והפנים המרירות (גם שהם מחייכים הם נראים כואבים)ולכן אני אפילו מהם מתרחקת בשביל הבריאות הנפשית שלי. אמרתי להם תמיד אני פה לעזרה לא משנה מה, אבל להיות לצידם זה קשה. לפעמים אכן מתגנב לי הפחד לשמוח במיוחד על ידם ולכן זו עוד סיבה שאני מתרחקת... אולי זה מן סוג של הדחקה ואולי גם את חווה את זה עם בנך הבכור..יש פעמים שאני הולכת ברחוב ומסתכלת על אנשים ואומרת לעצמי איך פעם הלכתי עם מבט חצוף מלא בטחון והיום אני זקנה עם כאב תמידי..מסתכלת ורואה אנשים חלקים בלי כאב שלא עובר, בלי כאב שאין לו תקווה ומרגישה כמו אות קין על כולי..נכון שמהר מאוד אני חוזרת לשכגרה כי לחיים יש כוח משלהם שזה מדהים אבל תמיד עם הפצע הזה..זה מזכיר לי לנחות על הקרקע ולא לחלום יותר מידי חלומות גם לא לגבי עצמי ומשפחתי האישית שהקמתי . ולסיום אני אוהבת את תגובותייך , אין לך מושג כמה עזרה את מושיטה לי כרגע. תודה
אילנה יקרה ../images/Emo24.gif
לדעתי את לא צריכה לראות את מחלתה של אחותך כאובדן, להיפך מתוך מחלתה ומצוקתה אתם צריכים ללמוד כיצד לעזור לה ולהתנהג בהתאם, עליכם להיות אמפטיים חמים ואוהבים ולקבל את מחלתה באהבה. ראשית כל הכבוד לה שאם טיפול נכון ותמיכה היא מתפקדת ללא דופי למרות המחלה והעניין שהיא מודעת עוד יותר תורם לה להצליח באמצעות הטיפול. קשה לנו לראות את האהובים שלנו סובלים אך את יודעת יקירתי זה לא בידיים שלנו, ומה יעשו אלו שהם עיוורים או חירשים ורוצים לראות ולשמוע? גם להם יש אובדן אך הם בכל זאת חיים ומוצאים את הדרך להקל על עצמם. ישנן נשים עקרות שלא מסוגלות ללדת ובכל זאת מוצאות את הדרך להתגבר. לכן אני מציע שאולי התעניינות שלכם המשפחה מול הצוות המטפל שלה יעזור לה לנהל אורח חיים תקין עד כמה שהיא יכולה... תודה על השיתוף ותמיד אנחנו כאן לחיבוק ועידוד... והרשי לי להקדיש לך שיר : ללכת עם האור בביצוע זהבה בן
לדעתי את לא צריכה לראות את מחלתה של אחותך כאובדן, להיפך מתוך מחלתה ומצוקתה אתם צריכים ללמוד כיצד לעזור לה ולהתנהג בהתאם, עליכם להיות אמפטיים חמים ואוהבים ולקבל את מחלתה באהבה. ראשית כל הכבוד לה שאם טיפול נכון ותמיכה היא מתפקדת ללא דופי למרות המחלה והעניין שהיא מודעת עוד יותר תורם לה להצליח באמצעות הטיפול. קשה לנו לראות את האהובים שלנו סובלים אך את יודעת יקירתי זה לא בידיים שלנו, ומה יעשו אלו שהם עיוורים או חירשים ורוצים לראות ולשמוע? גם להם יש אובדן אך הם בכל זאת חיים ומוצאים את הדרך להקל על עצמם. ישנן נשים עקרות שלא מסוגלות ללדת ובכל זאת מוצאות את הדרך להתגבר. לכן אני מציע שאולי התעניינות שלכם המשפחה מול הצוות המטפל שלה יעזור לה לנהל אורח חיים תקין עד כמה שהיא יכולה... תודה על השיתוף ותמיד אנחנו כאן לחיבוק ועידוד... והרשי לי להקדיש לך שיר : ללכת עם האור בביצוע זהבה בן
ויהי נעם ויהי אור
New member
היי אילנה
האם היא משתפת פעולה ומקבלת טיפול?
האם היא משתפת פעולה ומקבלת טיפול?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.