סכיזופרניה
שלום לכולם! יש לי אח בן 27 שחולה במחלה האיומה כבר 4 שנים. הטיפול התרופתי ( זיפרקסה ) ממש לא עוזר, להיפך , התופעות לוואי שלו איומות ,הוא טוען שהרגש שלו נפגם וכן שיש לו תחושת "זומבי". אני מסיימת השנה תואר בפסיכולוגיה וכן קראתי הרבה על המחלה- הממצאים מאוד עצובים, למחלה הזו אין טיפול הולם, ובמקרה של אחי שיש לו יותר תסמינים שליליים ( נסיגה לעולם פנימי והסתגרות) מאשר שליליים ( דלוזיות והלוצינציות )במיוחד. מצבו בימים אלו מאוד עגום הוא אינו מתפקד כלל, הוא יושב ובוהה,לא אוכל, שותה ודואג להגיינה בסיסית. השבוע הוא התאשפז בגהה בפעם השלישית השנה, וכל פעם לאחר התקף היכולות שלו יורדות עוד, ויש יותר החמרה. הרופאים ממשיכים לתת לו את הזיפרקסה (כי אין תרופה יותר "טובה" ממנה) ומשפחתי אובדת עיצות, כיוון שאף אחד מלבדי יכול להתמודד ולהכיר בכך. אני כותבת את המכתב הזה כי אני עדיין לא התייאשתי ואני מאמינה שאם אחי יהיה במקום שיהיו לו פעילויות הוא ישרוד את המחלה, שמתי לב שבגירוי לפעילויות כאלו הוא ממש פורח , רק שאין מישהו כזה שיכול להפעיל אותו כל הזמן. האם יש לו איזשהו סיכוי להכנס להוסטל שיקומי? לפי כל מיני שמועות ומפגשים עם חולים אחרים היכן שאחי מאושפז , שמחכים למעלה משנה לאישור.אני מבינה שזה מאוד קשה להכנס למקום כזה בשל עלויות מימון גבוהות. ( שזה לא בא בחשבון מקצבת נכות של 2000 ש" בחודש). מה אמורים לעשות על מנת לקבל מימון של המדינה? אני חושבת שזה המפלט האחרון, אנחנו פשוט משפחה אובדת עצות . ולבדנו ,אין לנו יכולת למצוא פתרון כיצד להעלות לו את איכות החיים. אני אשמח אם מישהו יוכל לנדב לי מעט מידע בנושא , כי אני די לבד במערכה . תודה לכולם,תהיו חזקים גם.
שלום לכולם! יש לי אח בן 27 שחולה במחלה האיומה כבר 4 שנים. הטיפול התרופתי ( זיפרקסה ) ממש לא עוזר, להיפך , התופעות לוואי שלו איומות ,הוא טוען שהרגש שלו נפגם וכן שיש לו תחושת "זומבי". אני מסיימת השנה תואר בפסיכולוגיה וכן קראתי הרבה על המחלה- הממצאים מאוד עצובים, למחלה הזו אין טיפול הולם, ובמקרה של אחי שיש לו יותר תסמינים שליליים ( נסיגה לעולם פנימי והסתגרות) מאשר שליליים ( דלוזיות והלוצינציות )במיוחד. מצבו בימים אלו מאוד עגום הוא אינו מתפקד כלל, הוא יושב ובוהה,לא אוכל, שותה ודואג להגיינה בסיסית. השבוע הוא התאשפז בגהה בפעם השלישית השנה, וכל פעם לאחר התקף היכולות שלו יורדות עוד, ויש יותר החמרה. הרופאים ממשיכים לתת לו את הזיפרקסה (כי אין תרופה יותר "טובה" ממנה) ומשפחתי אובדת עיצות, כיוון שאף אחד מלבדי יכול להתמודד ולהכיר בכך. אני כותבת את המכתב הזה כי אני עדיין לא התייאשתי ואני מאמינה שאם אחי יהיה במקום שיהיו לו פעילויות הוא ישרוד את המחלה, שמתי לב שבגירוי לפעילויות כאלו הוא ממש פורח , רק שאין מישהו כזה שיכול להפעיל אותו כל הזמן. האם יש לו איזשהו סיכוי להכנס להוסטל שיקומי? לפי כל מיני שמועות ומפגשים עם חולים אחרים היכן שאחי מאושפז , שמחכים למעלה משנה לאישור.אני מבינה שזה מאוד קשה להכנס למקום כזה בשל עלויות מימון גבוהות. ( שזה לא בא בחשבון מקצבת נכות של 2000 ש" בחודש). מה אמורים לעשות על מנת לקבל מימון של המדינה? אני חושבת שזה המפלט האחרון, אנחנו פשוט משפחה אובדת עצות . ולבדנו ,אין לנו יכולת למצוא פתרון כיצד להעלות לו את איכות החיים. אני אשמח אם מישהו יוכל לנדב לי מעט מידע בנושא , כי אני די לבד במערכה . תודה לכולם,תהיו חזקים גם.
