סירוס ועיקור

קריסטה

New member
סירוס ועיקור

אני מתקשה מעט למצוא מחקרים רציניים בנושא, תוכלו להפנות אותי לכאלה?
כמו כן, האם הוטרינרים כאן יוכלו לפרט על השינויים ההורמונליים החלים בבעל חיים, בדגש על זכרים?
האם סירוס מפר את האיזון ההורמונלי?

תודה רבה על כל עזרה.
 
תשובה חלקית

הי
מאמרים מדעיים וספרות מקצועית רצינית, הם מסמכים שהגישה אליהם היא בתשלום ומוגנת בזכויות יוצרים. גם לי כוטרינר אין גישה אלקטרונית לכל מאמר שמתפרסם בכתבי עת מקצועיים, ולעשות סקר מסודר של הספרות על נושא כמו שביקשת זאת עבודה מייגעת וממושכת.
כל אחד מאיתנו מסתמך על מחקרים רבים שכבר קרא, או חומר מקצועי נוסף כמו ספרים והרצאות של מומחים בתחום, ועל פי חומר זה מבסס את ההמלצות שלו לקהל הלקוחות. עם זאת - מדובר ברפואה, ובתחום זה מאד מקובל שיהיו דעות שונות ולפעמים אפילו מנוגדות בנושאים שונים
המאמר שהתפרסם במגזין חיות הבית בנושא, הציג גישה מאד שונה מזו שאני מכיר. זה בהחלט גרם לי לחזור קצת למקורות ולקרוא על ההשלכות האפשרויות של עיקורים וסירוסים. המסקנה שלי לא השתנתה - אני עדיין ממליץ על ניתוחים אלה ממספר סיבות:
1. בריאותית - גם עיקור וגם סירוס בגיל צעיר מונעים מחלות מאד נפוצות (השכיחות המוצגת במאמר לא מדוייקת והמחלות לא מוצגות כולן - למשל שכיחות מחלות פרוסטטה בזכרים לא מצויינת.. אלה שינויים שכיחים מאד. כך גם לגבי הרניה פרינאלית). הספרות לגבי המחלות שהשכיחות שלהם עולה מאד דלה והביסוס שלה רופף, ובכל מקרה מדובר במחלות שהשכיחות שלהן נמוכה מאד
2. אפקטים התנהגותיים הם לא פחות חשובים. תוקפנות למשל, שיכולה להימנע ע"י סירוס מוקדם, היא גורם נפוץ למדי לנטישה של כלבים בעמותות לצערינו הרב
3. ההשלכות הסביבתיות - לצערי בארץ קיים פיצוץ אוכלוסין אדיר של כלבים וחתולים. המשמעות של עיקורים וסירוסים במטרה למנוע רבייה לא מבוקרת חשובה מאד, וזו סיבה נוספת להמלצות אלה
במידה והנך מעוניין לקרוא יותר ספרות על הנושא - אני ממליץ לגשת לספריה של בית החולים הוטרינרי בבית דגן או של הפקולטה לחקלאות ברחובות ולהתעמק בעניין - זו לא משימה פשוטה אבל זו הדרך לעשות זאת
בהצלחה
ארז
 

קריסטה

New member
תודה רבה לך

למען הסר ספק אני מאוד תומכת בעיקור וסירוס, בראש ובראשונה בגלל הסעיף השלישי.
 

sapirdvm

New member
חוסר אחריות

ארז,
אני משוכנע שאתה מכיר את המחקרים שהתפרסמו בJAVMA לפני כשנה(?) שבאו ובדקו בצורה מדעית במחקרים רטרוספקטיבים כל מיני אמירות שכולנו גדלנו עליהן בנושא עיקורים וסירוסים. לדעתי, הריענון הזה שמדי כמה שנים נעזה בנושה הוא טוב ואפילו מצוין. כולנו חיים קצת בצל שטיפת המוח של כלבה מעוקרת וכלב מסורס = בע"ח בריא יותר ושם יש בדיקה מעמיקה שבוחנת ומערערת קצת את הקביעות הללו...
דוקא הסיבה ה-3 שהבאת מציקה לי יותר מכל. אנחנו הוטרינרים, נותנים יד להתנהגות והתנהלות חסרת אחריות מצד בעלי כלבים רבים.
בוא נשים את האמת על השולחן: מרבית אם לא כל העיקורים והסירוסים האלקטיבים מתבצעים לטובת ולנוחיות הבעלים!!.
זה לא קל שיש כלבה שמתיחמת אחת לחמישה חודשים: דם, כלבים, השתנות, קשה לטייל.
וכלב לא מסורס: בורח לנקבות, תוקפני, מושך בטיול, מסמן, אי אפשר לשחרר אותו... זה ממש לא קל.
אז מה אנו הוטרינרים מציעים? עיקורים וסירוסים!.
לוקחים את הכדור מהבעלים, שכל מה שמפריע להם זה שלא נוח להם, וממילצים לעקר ולסרס בתואנה ש"יש מספיק גורים עזובים וכלבים נטושים".
לדעתי צריך לחלק את הנושא לשנים:
כלבי בית צריכם ללכת עם רצועה!. כלב שהולך ללא רצועה, בעליו צריך לקבל קנס גבוה ומשכנע.
לא מאמין שכלב אסור ברצועה יכול להזדווג ולהביא עוד ועוד גורים לעולם.
כלבים נטושים שמגיעים לעמותות צריך לעקר ולסרס מאחר ולצערי הסיכויים למצוא להם בעלים אינם של 100% ובכלביות רצוי שלא "יווצרו" גורים חדשים שיוסיפו עוד נטל על העמותות שגם ככה קורעות תחת המשימה האדירה שלקחו על עצמן.
ומעל כל זה צריך לצאת בקמפיין של מספר שנים שמסביר את האחריות שיש לנו הבעלים על הכלב/ה שלנו. אחריות לוקחים ולא מסירים. חינוך חינוך חינוך. הצלחנו בפרחים מוגנים, הצלחנו בחגורות ברכב, אין שום סיבה שלא נצליח גם בזה. במקום לעשות קמפיינים של עיקורים וסירוסים לכלבי בית, צריך להשקיע בחינוך ובהסברה.
 
לא לגמרי מסכימה

אני כן מסכימה שהטיעונים הבריאותיים לבדם (ללא שקלול עם דברים נוספים) אינם צריכים להיות סיבה עיקרית לדעתי לביצוע עיקור/סירוס (אני לא רואה הגיון בכריתת איברים בריאים בניתוח כי *אולי* יהיה שם דלקת/סרטן בעתיד....). מבחינתי יתרונות בריאותיים של עיקור/סירוס הם בונוס ולא סיבה עיקרית לביצוע הניתוח.
מנגד, אני גם לא רואה את החסרונות כמשמעותיים ביחס ליתרונות לכן גם הטיעון של לא לסרס ולעקר מסיבות בריאותיות הוא לא נכון בעיניי.
הרבה מהדברים שצוינו כחסרונות הם לרוב ברי טיפול (השמנת יתר, תת פעילות בלוטת התריס, ברוב המוחלט של המקרים גם בריחת שתן) או שהם נדירים ביותר (סרטן בדרכי השתן, סרטן פרוסטטה....).

אבל בואו נשים שנייה את ההיבט הבריאותי בצד.
מה עם ההיבט הנפשי וההתנהגותי של הכלב?
חוץ מנוחות הבעלים, אני כן סבורה שלכלבים מעוקרים ומסורסים יש חיים מאושרים יותר ושהם הרבה פחות מתוסכלים.
אני בטוחה שכלבות לא נהנות מלהתייחם, ושכלבים לא נהנים מלהריח כלבות מיוחמות ומהצורך לסמן ולריב עם זכרים. למה לא לחסוך מהם את התסכול הזה?
אפילו כלבים מסורסים שידידותיים לזכרים אחרים - מנסיוני - נוטים "למשוך אש" מזכרים לא מסורסים אחרים שנוטים יותר לתקוף אותם.

שנית, גם אם אנחנו כבעלים נהיה הכי אחראיים בעולם ונשאיר את הכלב לא מסורס. ונניח שהוא ידידותי גם לזכרים אחרים וכו'.
מה אם הכלב יצטרך ללכת לפנסיון, או לטייל עם דוגווקר, או שחלילה ייאלץ להימסר? מאיפה תוכל להיות בטוח ב-100% שהוא לא יצליח להרביע, ולא באשמתך?.. אני אישית לא הייתי מוכנה להסתכן בסיכוי (אפילו אם הוא קלוש) שהכלב שלי יוסיף עוד גורים לסטטיסטיקה, וזאת הדרך היחידה למנוע זאת בוודאות...
 

קריסטה

New member
אני אגיד את זה ככה

במנותק מההקשר, אם נצא מנקודת הנחה שסירוס ועיקור הם לא שיא הבריאות, כנראה שעדיף היה שהבעלים יסבלו אי נוחיות מסויימת מאשר להעביר בע"ח ניתוח אלקטיבי.
במצב כיום, כאשר בני אדם לא אחראים מספיק בשביל לשמור על עצמם שלא יכנסו להריונות לא רצויים או מצרות, שלא לדבר לשמור על בע"ח שלא יברח ושלא יזדווג (עזוב שהרוב בכלל לא חושבים שיש בכך משהו רע!) הנזקים כביכול של עיקור וסירוס מתגמדים לעומת הנזקים של כלב שלא מעוקר/מסורס שבורח, נפגע, פוגע ומעל הכל מביא עוד גורים למעגל המוות.
אני מעדיפה את הפגיעה המינורית הזאת, ובתור בעלת שתי כלבות ושתי חתולות מעוקרות בבית, זו אכן פגיעה מינורית ביותר! ארבעתן בריאות לחלוטין וגילן נע בין שנה וחצי ל-13 שנה. אפילו אותו מאמר שהבאתי טוען שעיקור לרוב יותר בריא. זה הסירוס שהוא מעט בעייתי יותר, ועדיין אין הוכחות לכאן או לכאן.

אפשר לטמון את הראש באדמה ולהאמין שחינוך והסברה יתקנו את עם ישראל (גם אם כן, זה יקח לכל הפחות 5-10 שנים, אין לנו את הזמן הזה) או שאפשר להתחיל לנקוט באמצעים כבר עכשיו (מסירת כל כלב כשהוא מעוקר/מסורס). בכל מקרה, עיקור/סירוס זה בטח יותר בריא מזריקת מוות.
 
חנוך - תשובה קצרה

לצערי אני לא יכול להתעמק כאן כרגע ביותר מזה
אבל אומר בקצרה כך - אם היינו יכולים ליצור עולם אידאלי, אולי היית צודק
לצערי, המצב רחוק מכך. אשמח לראות אותך מרים את הכפפה, הולך לכנסת, משיג תקציבים, מחנך את כל האוכלוסיה בארץ, ומביא את השינוי המיוחל.... עד אז - אני חושב שזה חלק מהפתרון
ארז
 
נכון שמרבית העיקורים האלקטיבים נעשים לטובת

הבעלים. מה רע בזה? בדיוק כמו שמזון יבש לבע"ח ניתן מטעמי נוחות למרות שהוא לא בהכרח בריא יותר ותספורת לבע"ח נעשית מטעמי הפחתת נשירה למרות שהיא לא תמיד עדיפה לבע"ח.
כנ"ל אילוף, לפחות בדרכים השכיחות (לצערי) בימינו.

ובאמת יש מספיק גורים בעולם ובישראל וכלבים לא מסורסים ומעוקרים קלים יותר לפתח בעיות התנהגות שבגינן ייתכן ויזרקו מהבית. נכון שיש צורך בחינוך, אבל יש כרגע פתרון יעיל ונוח שעוזר להגדיל את הסיכויים שכלב ישאר בבית ולא יתרבה בעתיד.
 

dimitrygo

Active member
מנהל
האם יש מחקרים על השפעת הינזרות על הבריאות

של כלבים וחתולים?
 

sapirdvm

New member
הדברים שכתבתי

והכותרת חוסר אחריות לא כוונו נגד מי מהפורום שהביע את דעתו שאותה אני מכבד ומעריך גם אם חולק. חוסר האחאיות כוון ככותרת לדעתי שהפרוצדורה של עיקור וסירוס לא פעם מורידות את האחריות מהבעלים. אם דברי פגעו במי מהמשתתפים כאן אני מתנצל עלכך
 
ארז אני מסכים עם כל מילה

לדעתי כותבי המאמר הם חסרי אחריות. המאמר מוטה לחלוטין. לדוגמא הסיפור על הטענה על הגברת השכיחות של הסינדרום הקוגניטיבי בעקבות סירוסים ועיקורים. זאת דווקא הוכחה חותכת שכדאי לעקר ולסרס כי תוחלת החיים עלתה משמעותית ויותר כלבים מגיעים לגיל של דימנטיה מה שקורה פחות בכלבים שאינם מסורסים ומעוקרים. דוגמא נוספת היא הסיפור על עליית מקרי אוסטאוסרקומה בחיות מסורסות ומעוקרות. אני וטרינר כ 20 שנה ואני רואה אולי 3 מקרים בשנה של אוסטאוסרקומה. לעומת זאת אני רואה ומנתח גידולי עטין בכלבות שבעליהן לא עקרו אותן פעמיים בשבוע בממוצע. מה שהמאמר אומר שאילולא העיקור הייתי רואה רק מקרה וחצי של אוסטאוסרקומה בשנה. ממש משכנע לא לעקר...
בזכרים אני תופר פצעי נשיכה של כלבים לא מסורסים בתדירות שבועית גבוהה , אני רואה עשרות מקרים של פרוסטטיטיס אקוטי בשנה, ודריסות של כלבים שהצליחו לברוח לבעליהם מאותה סיבה של הרחת כלבה מיוחמת... אותן תופעות נדירות שמתוארות ושלכאורה תדירותן עולה בחיה לא מעוקרת הופך אותן מבעיות נדירות מאוד מאוד לנדירות מאוד לעומת הצרות הנפוצות.
לחנוך רציתי לומר שהאמת היא שאם אני מסייע לכלב במניעת מחלות ומגביר את תוחלת החיים ועל הדרך גם הבעלים נהנה מכמה יתרונות זה לא אסון גדול. אבל להגיד שאנחנו מעקרים ומסרסים לטובת הבעלים כמטרה עיקרית זה עיוות של המציאות.
לגבי חינוך אני מסכים לחלוטין שצריך לחנך כל הזמן. רצועה היא התרופה המונעת הטובה ביותר . גם כלבה מעוקרת וכלב מסורס צריך רצועה. אבל מה קורה עם כלבים וכלבות שחיים בחצרות סגורות? מניסיון ראיתי שגם הבעלים המסורים והמחונכים ביותר מגלים את הוירטואוזיות של זכרים מיוחמים בבריחתם מהבית וכניסתם לחצרות של כלבות מיוחמות תוך דילוג על גדרות וחומות. ישנם הרבה כלבים שעדיין חיים משוחררים בחצרות הסגורות של הבית. כנל בנקבות שפתאום
מצליחות לברוח דוקא בימים ״הבטוחים״ של הביוץ. אתה לא יכול להכריח את כל האנשים להחזיק את חיות המחמד רק בבית.
אגב היחידים שאני לא ״מתווכח״ איתם בענין אי רצונם לסרס או לעקר הם אלה שעושים זאת מסיבות דתיות או כאלה שהם מגדלים כלבים גזעיים מהסיבות המסורתיות. אבל גם להם אני מסביר את הסיכון הבריאותי שהם נוטלים.
לילה טוב
עמיחי
 
מצטרף

אני מודה שלא קראתי את אותם מאמרים שחנוך מזכיר ב javma, אנסה לאתר אותם ולתקן את המעוות.
אני קצת מבדיל בין זכרים לנקבות, תוך תמיכה ברורה הן בעיקור והן בסירוס.
מקור ההבדל הוא כי נקבה לא מעוקרת תגיע אלי בסבירות גבוהה מאוד לטיפול מורכב תוך סכנת חיים הנובע באופן ישיר מחוסר העיקור (בעיקר דלקות רחם וגידולי עטין). בזכרים התופעות הן יותר התופעות ההתנהגותיות - ריבים וכיוב'.
גם אם נוחות הבעלים היא הסיבה (במודע או שלא במודע אצלם), הרי שזה חלק חשוב מהתמונה. למעט כלבי עבודה פרופר (כלבי נחיה, שמירה, סמים ואחרים) הרי אנחנו מגדלים כלבים בשביל ההנאה בסופו של דבר. כל עוד אני לא פוגע האיכות החיים של החיה (ולדעתי מגדיל אותה עד מאוד) אני בעד לשמור על ההנאה הזו ולא לייצר תסכולים שבסופו של דבר יזיקו לכלב.
 

yaelofer

New member
שאלה לגבי דלקת רחם בחתולות.

לאחרונה שמתי לב אצל חתולת רחוב שאני מאכילה שיש לה דלקת (מוגלה) באיזור איבר המין. האם בד"כ זה מעיד על דלקת רחם? אם כן - האם היא צריכה לעבור עיקור מיידי או שרצוי ראשית כל לתת לה תקופה מסויימת אנטיביוטיקה ואז להביא לעיקור?
 
קשה לדעת ככה..

הי
זה נכון שמוגלה והפרשה מעידות על דלקת - אבל לא בהכרח דלקת רחם. יש עוד אפשרויות - כמו דלקת בחלק החיצוני יותר (וגינה), דלקת בדרכי השתן, או אפילו לפעמים דלקת בעור (בקפלי העור של הבושת.)
הכי טוב - לגשת לוטרינר. אם זה אכן דלקת רחם - ברוב המקרים נשאף לעקר מייד כי לחכות יכול להיות מסוכן
בהצלחה
ארז
 
למעלה