קרני המקורית
New member
סיפרנו לילדים היום
זהו. אחרי חודש וחצי של הסתרות, עיגולי פינות ושקרים לבנים סיפרנו להם היום שאבא ואימא נפרדים. כל היום הייתי מוטרדת, לא רגועה ולחוצה מהשיחה האיומה הזו. אתמול קיבלנו ייעוץ מקצועי איך לעשות את זה נכון והיום - עשינו זאת. יש לנו שני ילדים - בן 6 ובת 3. הקטנה לא הבינה מה אנחנו רוצים ממנה ורק רצתה שאבא יספר לך כבר את "איה פלוטו". הגדול חזר ואמר "לא. לא. לא מסכים". הסברנו לו שההחלטה היא של אבא ואימא ואין הוא יכול לשנות אותה. ואז הוא אמר את הכואב מכל עבורי - "אני רוצה ללכת לגור עם אבא". למה? שאלתי והוא אמר (ובצדק) "כי עכשיו אני לא אראה את אבא בכלל. גם ככה אני רואה אותו רק פעם בשבוע. אותך אני רואה כל הזמן". זה היה הרגע שנישברתי בו. אני זו שמגדלת אותם, לוקחת לגנים, מחזירה, נמצאת עימם אחרי הצהריים, מפנקת, מחנכת. הכל. כמעט לבד. עצרתי את הדמעות מאחורי העיניים. לא נתתי להן לצאת. במקום זה אמרתי שהוא יראה את אבא לפחות פעם בשבוע ואם אבא יוכל לבוא יותר, הוא יבוא. ובינתיים - השיגרה תימשך. הכל ימשך כמעט אותו הדבר רק שאבא ואימא לא יגורו באותו הבית. כל כך התכוננתי לשיחה הזו. אך לא תארתי לעצמי שזו תהיה תגובתו. גם לא שיערתי שהיא תהיה קצרה כל כך. זה לקח ממש כמה דקות, ואז הוא רצה לחזור לשחק עם אבא בפוגים שלו. בסופו של דבר זה היה פחות נורא ממש שחשבתי. הדאגה פינתה את מקומה לתחושת הקלה. ואז - למשך עוד כשעתיים היינו בפעם האחרונה משפחה שלמה - אבא והילדים משחקים בסלון, אימא מכינה ארוחת ערב לכולם, מקלחות ולמיטה. בפעם האחרונה שכולנו עושים זאת יחד.
זהו. אחרי חודש וחצי של הסתרות, עיגולי פינות ושקרים לבנים סיפרנו להם היום שאבא ואימא נפרדים. כל היום הייתי מוטרדת, לא רגועה ולחוצה מהשיחה האיומה הזו. אתמול קיבלנו ייעוץ מקצועי איך לעשות את זה נכון והיום - עשינו זאת. יש לנו שני ילדים - בן 6 ובת 3. הקטנה לא הבינה מה אנחנו רוצים ממנה ורק רצתה שאבא יספר לך כבר את "איה פלוטו". הגדול חזר ואמר "לא. לא. לא מסכים". הסברנו לו שההחלטה היא של אבא ואימא ואין הוא יכול לשנות אותה. ואז הוא אמר את הכואב מכל עבורי - "אני רוצה ללכת לגור עם אבא". למה? שאלתי והוא אמר (ובצדק) "כי עכשיו אני לא אראה את אבא בכלל. גם ככה אני רואה אותו רק פעם בשבוע. אותך אני רואה כל הזמן". זה היה הרגע שנישברתי בו. אני זו שמגדלת אותם, לוקחת לגנים, מחזירה, נמצאת עימם אחרי הצהריים, מפנקת, מחנכת. הכל. כמעט לבד. עצרתי את הדמעות מאחורי העיניים. לא נתתי להן לצאת. במקום זה אמרתי שהוא יראה את אבא לפחות פעם בשבוע ואם אבא יוכל לבוא יותר, הוא יבוא. ובינתיים - השיגרה תימשך. הכל ימשך כמעט אותו הדבר רק שאבא ואימא לא יגורו באותו הבית. כל כך התכוננתי לשיחה הזו. אך לא תארתי לעצמי שזו תהיה תגובתו. גם לא שיערתי שהיא תהיה קצרה כל כך. זה לקח ממש כמה דקות, ואז הוא רצה לחזור לשחק עם אבא בפוגים שלו. בסופו של דבר זה היה פחות נורא ממש שחשבתי. הדאגה פינתה את מקומה לתחושת הקלה. ואז - למשך עוד כשעתיים היינו בפעם האחרונה משפחה שלמה - אבא והילדים משחקים בסלון, אימא מכינה ארוחת ערב לכולם, מקלחות ולמיטה. בפעם האחרונה שכולנו עושים זאת יחד.
