כרגע במיכאל
New member
סיפור..
מכיוון שאני לא כופה עלייך להגיב, אז אין לי בעיה שלא תגיבו, רק אם הפסקתם לקרא או משהו- תגידו. שלא אפרסם סתם..לאוויר. ואני מפרסמת שוב את פרק 11 כי הוא עבר עמוד.. פרק 11: העיר הגדולה. תל- אביב. ביקרתי בה היום, יחסית למישהי שגרה בעיר ממוצאת לחלוטין, זה היה מדהים בשבילי, אני אף פעם לא אצליח להבין איך אנשים מסתדרים שם מבחינה גיאוגרפית. פשוט מדהים! וגם גוון האנשים שם, משהו, כול אחד נראה יותר מוזר/ מיוחד מהשני. הלכתי עם אמא. קבענו לאסוף את אחי מהתחנה. כול כך התגעגעתי. אתם לא מתארים לעצמכם כמה. לפני שבוע, דיברתי אתו בטלפון. "מתי אתה חוזר כבר!? אני מתגעגעת" "עוד מעט, מצחיקה, עוד קצת. וחוץ מזה- למה יש לך להתגעגע?!" "היי! יש לי להרבה, תאמין לי..." "טוב...טוב..עוד שבוע בערך, אני מגיע" "יש! " קריאות שמחה נשמעו מהצד שלי בטלפון. ככה, שבוע שלם אני מחכה, לא אכפת לי שהולכים לתל אביב ולא אכפת לי שמפסידים בית ספר [טוב, אולי פה...כן אכפת] . אבל! לראות את אחי, אחי שלא ראיתי יותר משבוע, זה קשה, קשה מאוד. והנה, הוא בא, סוף סוף, לחופשה ארוכה--> מיום רביעי עד יום ראשון [?] והוא יהיה אתנו בקידוש, כמו פעם. כשהוא בא, אני שוכחת מכול הצרות שלי, זה תמיד ככה, אני רואה אותו ואני מאושרת, טוב...אין מה להשוות בין הצרות אליו. ישבנו כולנו, הוא סיפר חוויות, על המפקדים, על החברים..אחח..איך אני רוצה כבר להגיע לעולם הזה, עולם הצבא, מצד שני, אני גם לא רוצה, תקופת בית הספר בהחלט נחמדה. אפילו מעניינת יותר מהעבודה, כך אני חושבת. בעבודה..יותר קשה..ויותר משעמם. בב"ס יש אקשן! ויש את גיל..טוב, די! די לחשוב עליה! לדבר עליה! להזכיר אותה! די! די! די! אני משגעת את עצמי. "מה קרה לך? לא ישנת הלילה?" "מה? מה?! אה! לא לא..סתם.חלמתי." אח שלי, העיר אותי מחלום בהקיץ. על גיל. כמובן. אח שלי היה ג-מ-ו-ר, הוא היה חייב ללכת לישון קצת, כמובן שלא רציתי שילך, כי כול שנייה מבוזבזת זה חבל, אבל אני מרשה לו, הוא עייף, מסכן. אחרי שהוא קם, לא הפסקתי לדבר איתו, אני מרגישה איתו מאוד חופשי, סיפרתי לו על הכול, ה-כ-ו-ל. "אני חושב שזה דווקא מגניב..מה הלחץ שלך?" "מה הלחץ?" אני לעולם לא אבין בנים..הם שונים מאתנו לגמרי! "אני חושב שזה ממש מגניב, שבת תנשק בת" "כן! כי אולי אתה בן" כבר התחלתי לכעוס עליו..אבל לא בקטע של מכות..חח..עדיין לא. "אולי זה מגניב וכול זה, אבל כשזה נוגע אליי, זה ממש לא מגניב" "מה? אבל זה מה שרצית, לא?" לפעמים, אני שונאת את החוכמה שלו, מתאבת אותה. "רציתי? לא יודעת..אולי אם הייתי יודעת מה אני רוצה מעצמי, מה אני אוהבת, יותר נכון את מי אני אוהבת, הייתי יודעת אם אני רוצה לנשק אותה או לא" רציתי ממש להתאבד באותו רגע, זו הדרך הכי קלה, לא? "אני מציע..שתזרמי עם זה, אל תתני לזה להעסיק אותך כול היום, אם קורה משהו, סימן שזה היה צריך לקרות". עוד פעם, הקלילות שבעניין. אבל אני מודה, הוא הראה לי זווית אחרת, הוא תמיד עושה את זה. בכניעה אני אומרת, "טוב, כנראה אתה צודק, כמו תמיד" וחיוך קטן עלה לו, חיוך של הבנה. אני לא בדיוק יודעת מזה אומר "לזרום" אבל אני חושבת שאני אסתדר, תחושות בטן וכאלה. אך, אחרי ליל שישי, אני חושבת שהבנתי טוב מאוד מזה לזרום.
מכיוון שאני לא כופה עלייך להגיב, אז אין לי בעיה שלא תגיבו, רק אם הפסקתם לקרא או משהו- תגידו. שלא אפרסם סתם..לאוויר. ואני מפרסמת שוב את פרק 11 כי הוא עבר עמוד.. פרק 11: העיר הגדולה. תל- אביב. ביקרתי בה היום, יחסית למישהי שגרה בעיר ממוצאת לחלוטין, זה היה מדהים בשבילי, אני אף פעם לא אצליח להבין איך אנשים מסתדרים שם מבחינה גיאוגרפית. פשוט מדהים! וגם גוון האנשים שם, משהו, כול אחד נראה יותר מוזר/ מיוחד מהשני. הלכתי עם אמא. קבענו לאסוף את אחי מהתחנה. כול כך התגעגעתי. אתם לא מתארים לעצמכם כמה. לפני שבוע, דיברתי אתו בטלפון. "מתי אתה חוזר כבר!? אני מתגעגעת" "עוד מעט, מצחיקה, עוד קצת. וחוץ מזה- למה יש לך להתגעגע?!" "היי! יש לי להרבה, תאמין לי..." "טוב...טוב..עוד שבוע בערך, אני מגיע" "יש! " קריאות שמחה נשמעו מהצד שלי בטלפון. ככה, שבוע שלם אני מחכה, לא אכפת לי שהולכים לתל אביב ולא אכפת לי שמפסידים בית ספר [טוב, אולי פה...כן אכפת] . אבל! לראות את אחי, אחי שלא ראיתי יותר משבוע, זה קשה, קשה מאוד. והנה, הוא בא, סוף סוף, לחופשה ארוכה--> מיום רביעי עד יום ראשון [?] והוא יהיה אתנו בקידוש, כמו פעם. כשהוא בא, אני שוכחת מכול הצרות שלי, זה תמיד ככה, אני רואה אותו ואני מאושרת, טוב...אין מה להשוות בין הצרות אליו. ישבנו כולנו, הוא סיפר חוויות, על המפקדים, על החברים..אחח..איך אני רוצה כבר להגיע לעולם הזה, עולם הצבא, מצד שני, אני גם לא רוצה, תקופת בית הספר בהחלט נחמדה. אפילו מעניינת יותר מהעבודה, כך אני חושבת. בעבודה..יותר קשה..ויותר משעמם. בב"ס יש אקשן! ויש את גיל..טוב, די! די לחשוב עליה! לדבר עליה! להזכיר אותה! די! די! די! אני משגעת את עצמי. "מה קרה לך? לא ישנת הלילה?" "מה? מה?! אה! לא לא..סתם.חלמתי." אח שלי, העיר אותי מחלום בהקיץ. על גיל. כמובן. אח שלי היה ג-מ-ו-ר, הוא היה חייב ללכת לישון קצת, כמובן שלא רציתי שילך, כי כול שנייה מבוזבזת זה חבל, אבל אני מרשה לו, הוא עייף, מסכן. אחרי שהוא קם, לא הפסקתי לדבר איתו, אני מרגישה איתו מאוד חופשי, סיפרתי לו על הכול, ה-כ-ו-ל. "אני חושב שזה דווקא מגניב..מה הלחץ שלך?" "מה הלחץ?" אני לעולם לא אבין בנים..הם שונים מאתנו לגמרי! "אני חושב שזה ממש מגניב, שבת תנשק בת" "כן! כי אולי אתה בן" כבר התחלתי לכעוס עליו..אבל לא בקטע של מכות..חח..עדיין לא. "אולי זה מגניב וכול זה, אבל כשזה נוגע אליי, זה ממש לא מגניב" "מה? אבל זה מה שרצית, לא?" לפעמים, אני שונאת את החוכמה שלו, מתאבת אותה. "רציתי? לא יודעת..אולי אם הייתי יודעת מה אני רוצה מעצמי, מה אני אוהבת, יותר נכון את מי אני אוהבת, הייתי יודעת אם אני רוצה לנשק אותה או לא" רציתי ממש להתאבד באותו רגע, זו הדרך הכי קלה, לא? "אני מציע..שתזרמי עם זה, אל תתני לזה להעסיק אותך כול היום, אם קורה משהו, סימן שזה היה צריך לקרות". עוד פעם, הקלילות שבעניין. אבל אני מודה, הוא הראה לי זווית אחרת, הוא תמיד עושה את זה. בכניעה אני אומרת, "טוב, כנראה אתה צודק, כמו תמיד" וחיוך קטן עלה לו, חיוך של הבנה. אני לא בדיוק יודעת מזה אומר "לזרום" אבל אני חושבת שאני אסתדר, תחושות בטן וכאלה. אך, אחרי ליל שישי, אני חושבת שהבנתי טוב מאוד מזה לזרום.
