כיפה וסנדלים
New member
סיפור...
לילה, כוח קטן מסתובב בשטח עוין, ושקט. חבורה של בחורים, בקושי בני עשרים. הפנים צבועות בצבעי הסוואה, הקסדות מכוסות ברשת ומבט עייף בעיניים. אפי הולך סורק לצדדים עם מכשיר ראיית הלילה המוצמד לנשקו. אפי הוא קלע החוד של הפלוגה, היתקלות יכולה להיות מאוד בגללו. אחריות לחיים של 70 בחורים על הכתפיים של אחד. אמיר מסמן לו לרדת לכריעה ולהתקרב אליו. מתחת למעטה הצבא, אמיר, כבר לא נראה המ``פ המאיים. קרבות הימים האחרונים חרטו בו את רישומיהם. ``תסרוק את ההר ממול`` אמיר זורק לכיוון אפי ולוקח את אמצעי הדיבור ממכשיר הקשר שעל גבו של שמוליק. ``משנה זהב, קודקוד תפוח``. אפי לא מתרכז בשיחה בקשר, עינייו המיומנות כבר מהימים האחרונים מתעכבות על כפל קרקע חשוד וממשיכות הלאה. ``אפי`` לחישה ``ממערב בתחתית הוואדי, פנוי למעבר?`` אמיר כבר למד שעל החיילים שלו הוא יכול לסמוך זה לא עוד מעצר בבית לחם. זה הדבר האמיתי. מלחמה. 3:00 לילה שלם צעדו, ועכשיו נותרו שני וואדיות. בעוד 3 ק``מ הגבול והשקט. נישן שעתיים, טלפון הביתה. אפי חושב, בטח לא נספיק יותר. בתוך כל הבלאגן הזה השינה נראית לא חשובה. ופתאום קול חשוד מההר שבימינם. מהר עוברים למצב כריעה, ``קודקוד זהב, קודקוד תפוח`` ``המשך`` ``קבל, אני בדרכי כנראה למארב מתוכנן במתג 23`` ``רות, השטח נסרק היום אתה יכול להמשיך`` ``רות, יש פה קולות. זה סיכון גדול מדי. מבקש א` לבצע עיקוף`` ``רות, אנחנו ממהרים. נוע ישירות`` ``אבל...`` ``נוע ישירות. סוף`` אמיר מסתובב מחפש ישועה אצל החיילים, אפי מתמקד שוב בהר. דמויות זזות שם בבירור. זאת מלכודת מוות. ``משנה תפוח, קודקוד תפוח אני מתקדם קדימה קנים אל ההר``. עוד כמה צעדים... הדי הקרב טרם שככו, גופות של עשרה מחבלים שרועות על ההר. אריק מנגב זיעה ממצחו מחפש איפה צריך אותו. ``חובששש...`` הוא שומע לחישה משמאלו. אפי יושב שם על ברכו, בירכו חור כניסה של כדור, אבל מבטו מיוסר ממראות עייניו. אמיר שוכב שם מתבוסס בדמו עייניו עצומות והדרגות שהיו כמעט לבנות מעורבבות בבוץ הלבנוני ובדמו. ופתאום נשלפות מאי שם אלונקות. מסע. 3 ק``מ נותרו אל אורות הגבול המסמלים חיים. אפי מועמס, מעודו לא היה על האלונקה. רגלו כואבת. הוא רואה את אמיר מועמס עטוף בשמיכה... ``... השעה 7 והרי החדשות... שבעה חייל צה``ל נהרגו הבוקר בדרום רצועת הביטחון ועוד 5 נפצעו. הותר לפרסום שמו של אחד ההרוגים סרן אמיר כהן בן 25 מירושלים הותיר אחריו זוג הורים, אשה ובת.`` אפי עוצם את עייניו למזלו נותר גופו שלם מלבד הרגל שתכרת. הוא מדמיין את אמיר מהיום שהגיע לפלוגה ועד הקרבות האחרונים פריצות לבתים, ובדיחה בתוך נגמ``ש בנסיעה. ומובל על אלונקה עטוף בשמיכה כשתחתיה לוחמים בוכים סוחבים את מפקדם. על קביים אפי מקפץ אל תוך הבית, ילדה בת שנתיים משחקת שם בקוביות מתעלמת מהעולם. בפינת החדר יושבת אימה, על כורסא נמוכה. מסתכלת עליה בדאגה. עיניה נפוכות מבכי. לידה בתוך מסגרת בחור צעיר מחייך, הכומתה מסודרת על ראשו, ודרגות על כתפיו, בעל שלא יחזור. אפי לא מסוגל לסבול את המראה. ``המקום ינחם אתכם...`` הוא ממלמל ויוצא.
לילה, כוח קטן מסתובב בשטח עוין, ושקט. חבורה של בחורים, בקושי בני עשרים. הפנים צבועות בצבעי הסוואה, הקסדות מכוסות ברשת ומבט עייף בעיניים. אפי הולך סורק לצדדים עם מכשיר ראיית הלילה המוצמד לנשקו. אפי הוא קלע החוד של הפלוגה, היתקלות יכולה להיות מאוד בגללו. אחריות לחיים של 70 בחורים על הכתפיים של אחד. אמיר מסמן לו לרדת לכריעה ולהתקרב אליו. מתחת למעטה הצבא, אמיר, כבר לא נראה המ``פ המאיים. קרבות הימים האחרונים חרטו בו את רישומיהם. ``תסרוק את ההר ממול`` אמיר זורק לכיוון אפי ולוקח את אמצעי הדיבור ממכשיר הקשר שעל גבו של שמוליק. ``משנה זהב, קודקוד תפוח``. אפי לא מתרכז בשיחה בקשר, עינייו המיומנות כבר מהימים האחרונים מתעכבות על כפל קרקע חשוד וממשיכות הלאה. ``אפי`` לחישה ``ממערב בתחתית הוואדי, פנוי למעבר?`` אמיר כבר למד שעל החיילים שלו הוא יכול לסמוך זה לא עוד מעצר בבית לחם. זה הדבר האמיתי. מלחמה. 3:00 לילה שלם צעדו, ועכשיו נותרו שני וואדיות. בעוד 3 ק``מ הגבול והשקט. נישן שעתיים, טלפון הביתה. אפי חושב, בטח לא נספיק יותר. בתוך כל הבלאגן הזה השינה נראית לא חשובה. ופתאום קול חשוד מההר שבימינם. מהר עוברים למצב כריעה, ``קודקוד זהב, קודקוד תפוח`` ``המשך`` ``קבל, אני בדרכי כנראה למארב מתוכנן במתג 23`` ``רות, השטח נסרק היום אתה יכול להמשיך`` ``רות, יש פה קולות. זה סיכון גדול מדי. מבקש א` לבצע עיקוף`` ``רות, אנחנו ממהרים. נוע ישירות`` ``אבל...`` ``נוע ישירות. סוף`` אמיר מסתובב מחפש ישועה אצל החיילים, אפי מתמקד שוב בהר. דמויות זזות שם בבירור. זאת מלכודת מוות. ``משנה תפוח, קודקוד תפוח אני מתקדם קדימה קנים אל ההר``. עוד כמה צעדים... הדי הקרב טרם שככו, גופות של עשרה מחבלים שרועות על ההר. אריק מנגב זיעה ממצחו מחפש איפה צריך אותו. ``חובששש...`` הוא שומע לחישה משמאלו. אפי יושב שם על ברכו, בירכו חור כניסה של כדור, אבל מבטו מיוסר ממראות עייניו. אמיר שוכב שם מתבוסס בדמו עייניו עצומות והדרגות שהיו כמעט לבנות מעורבבות בבוץ הלבנוני ובדמו. ופתאום נשלפות מאי שם אלונקות. מסע. 3 ק``מ נותרו אל אורות הגבול המסמלים חיים. אפי מועמס, מעודו לא היה על האלונקה. רגלו כואבת. הוא רואה את אמיר מועמס עטוף בשמיכה... ``... השעה 7 והרי החדשות... שבעה חייל צה``ל נהרגו הבוקר בדרום רצועת הביטחון ועוד 5 נפצעו. הותר לפרסום שמו של אחד ההרוגים סרן אמיר כהן בן 25 מירושלים הותיר אחריו זוג הורים, אשה ובת.`` אפי עוצם את עייניו למזלו נותר גופו שלם מלבד הרגל שתכרת. הוא מדמיין את אמיר מהיום שהגיע לפלוגה ועד הקרבות האחרונים פריצות לבתים, ובדיחה בתוך נגמ``ש בנסיעה. ומובל על אלונקה עטוף בשמיכה כשתחתיה לוחמים בוכים סוחבים את מפקדם. על קביים אפי מקפץ אל תוך הבית, ילדה בת שנתיים משחקת שם בקוביות מתעלמת מהעולם. בפינת החדר יושבת אימה, על כורסא נמוכה. מסתכלת עליה בדאגה. עיניה נפוכות מבכי. לידה בתוך מסגרת בחור צעיר מחייך, הכומתה מסודרת על ראשו, ודרגות על כתפיו, בעל שלא יחזור. אפי לא מסוגל לסבול את המראה. ``המקום ינחם אתכם...`` הוא ממלמל ויוצא.
