סיפור
גבירותי ורבותי חברי הפורום. מזה זמן מה שאני נכנס לפורום בהחבא ובהסתר. קורא את שיריכם וסיפוריכם המיתולוגייםונהנה. מתרשם מעושר המילים והביטוי ומהפרגון הרב שלכם האחד לשני. גם אני ``חוטא`` לעתים בכתיבה . אלא שלא כמוכם אני כותב סיפורים קצרים. עד כה נכתבו למגרה ואולי לעיני בני משפחה וחברים נבחרים. ועלה בלבי הרהור להביא סיפור אחד בפניכם. ממחשבה - למעשה . והנה הוא לפניכם. יורד מהתקרה עייפה וכואבת הולכת לישון .מעבירה בדמיונה תמונת חייה. נאנחת בכבדות מעצב ותסכולים . כילדה רצתה להמשיך וללמוד לאחר בית הספר היסודי . אהבה לקרוא. הייתה נמלטת מאפרוריות החיים אל הצבעוניות שבספרים . קראה הרבה.. לא פעם חשבה כי גם היא יכולה לכתוב ככה. יפה. אבל לא כתבה . אביה אמר לה שיותר חשוב שתלך לעבוד. והיא הלכה. תחילה עבדה כתופרת. אחר כך עוזרת בית, גם מטפלת ומבשלת במוסד לילדים . תמיד חשה כי היא מחמיצה משהו. היא יכולה אם רק יתנו לה הזדמנות. לאחר שנשאה בקשה לצאת לעבוד , לפגוש אנשים, להרחיב את עולמה , אך בעלה עמד על כך כי תטפל בבית . תנקה , תבשל, תכבס , תגהץ. תגדל את הילדים. הילדים . שלשה בנים. והיא כל כך רצתה בת. את הבן הבכור סיפרה רק לאחר שהגיע לגיל שנתיים. עשתה את תלתליו הבהירים והלבישה אותו בחולצות רקומות כאילו היה ילדה. קיוותה כי בלידה השניה תלד בת. התאכזבה. גם את הבן השני עם עיניו הכחולות גדלה כשהיא חושבת `` לו אך היה בת, הייתי תופרת לה..... הייתי רוקמת לה............ הייתי.......`` כאשר נולד הבן השלישי השלימה עם כך שלא תהא אם לבנות. כל רצונה היה לראותו לומד וגדל להיות רופא. מידי לילה לפני השינה הייתה הולכת אחר דמיונה. בנה יושב במרפאה והחולים משחרים לפתחו. עבודתו סדורה , הכנסה נאה בצדה. הוא כבר נשוי , יש לו ילדים . נכדיה שלה. והנה חלומה החל להפוך למציאות . הילד גדל ולמד . היה תלמיד מצטיין. לאחר סיום לימודיו התקבל לבית ספר לרפואה . סיים בהצלחה, התגייס לצבא. שרת בגדוד צנחנים כרופא . נדמה היה לה כי בקשותיה נענות. נגעה בחלום. שלשה חדשים לאחר מות בעלה כבה האור. לילה אחד . לפני שהלכה לישון הגיעו אנשי קצין העיר . אפילה ירדה על חייה. חדלה לקרוא. בטלויזיה המעיטה לצפות. יצאה מביתה רק לצרכים דחופים . לשוק, למכולת, לבנק. דבר לא שימח אותה עוד. לא הולדת הנכדים, לא הטיפול בהם והצפייה בהפכם מתינוקות לילדים קטנים. גווה נכפף. שער ראשה שהמעיטה לסרקו הפך לבן כולו . כיסתה אותו בצעיף.תלמים ארוכים ועמוקים חרצו את מצחה ולחייה ,שצמקו וכאילו נשאבו לתוך פניה . עורה הצהיב. דמה לקלף. עיניה כבו. שקעו עמוק בתוך ארובותיהן. שפתיה נקפצו סביב פיה כאילו מבקשת היא לעצור בכוח זעקה מאימת להימלט . שעות רבות ישבה , כל גופה דרוך כאילו נכונה היא לזנק ממקומה .מבטה שלוח קדימה כבוחנת דבר מה הקורה במרחקים. כתפיה מכונסות פנימה. ידיה - שעורקי הדם שרטטו קווים כחולים על עורן הצהוב – שלובות לה בחיקה . רגליה מכונסות תחתיה. ללא תנועה. רק עפעוף עיניה ותנודה קלה של גבה וכתפיה העידו כי עדיין היא חיה. לעתים הסתובבה בין חדרי הבית כמחפשת משהו שאבד. את החדר של הבן השאירה כמות שהוא. בדיוק כפי שנשאר ביום האחרון לפני חזרתו לצבא. החולצה הצבעונית על מסעד הכסא, המכנסים מקופלות על המושב , וזוג נעלי הבית ליד. לטפה בידיה את המכנסים שאפה את הריח הקל של הזיעה שנותר בחולצה. העבירה מבטה על נעלי הבית . נאנחה והמשיכה בישטוטיה. לא אחת, ובעיקר ברגעים שבין ערנות לשינה – ראתה אותו נכנס לחדר דרך התקרה ,אפוף ערפל , לבוש מדים . דרגותיו וכנפי הצנחן אשר לו נוצצים . יורד ובא אליה מחייך את חיוכו מאיר העינים . חשבה שהיא שומעת את קולו האומר ``אז איפה אחזנו?`` . על אף הערפל הקל שאפף אותו דמתה כאילו שמעה את קולו ,הריחה את ריח גופו. גווה התרפה. שריריה נינוחו .רגיעה גדולה השתלטה עליה . בלחש היתה משיחה עמו . מספרת לו על צערה , על געגועיה .והוא היה צוחק אליה ומושיט את ידו לעומתה ובדיוק בנקודה זו תמיד גז ונעלם. ואז חזרה ונדרכה . חוסר המנוחה שב לטרוד אותה ושעות התהפכה במיטתה באין יכולת להרדם. ועכשיו היא הולכת לישון. עייפה מתוסכלת וכואבת.. כמה ימים שהיא אינה חשה בטוב.. צריבה מוזרה וכאב בבית החזה שאינם מרפים. ועייפות נוראה הכובלת את כולה. לאט לאט עוברת בין חדרי הבית כדרכה מידי ערב. מלטפת במבטה את הבגדים אשר על הכסא. הכאב בכתפה הולך ומחריף. כאילו מישהו חובק אותה ומהדק אחיזתו. מכבה את האור בחדרה ונכנסת למיטה. ואז , כמו בפעמים הקודמות נפתחת התקרה והוא יורד אליה . אלא שהפעם לובש את החולצה והמכנסים שלקח מהכסא. מחייך את חיוכו המאיר מושיט ידיו לקראתה. היא מריחה את ריחו. ממש. כאילו ניצב לידה. ברור וחי. לא כל מסך ערפל.. תוך שהיא שואלת את עצמה הכיצד זה מושיטה את ידה ואוחזת בידו. הוא לא נעלם .
גבירותי ורבותי חברי הפורום. מזה זמן מה שאני נכנס לפורום בהחבא ובהסתר. קורא את שיריכם וסיפוריכם המיתולוגייםונהנה. מתרשם מעושר המילים והביטוי ומהפרגון הרב שלכם האחד לשני. גם אני ``חוטא`` לעתים בכתיבה . אלא שלא כמוכם אני כותב סיפורים קצרים. עד כה נכתבו למגרה ואולי לעיני בני משפחה וחברים נבחרים. ועלה בלבי הרהור להביא סיפור אחד בפניכם. ממחשבה - למעשה . והנה הוא לפניכם. יורד מהתקרה עייפה וכואבת הולכת לישון .מעבירה בדמיונה תמונת חייה. נאנחת בכבדות מעצב ותסכולים . כילדה רצתה להמשיך וללמוד לאחר בית הספר היסודי . אהבה לקרוא. הייתה נמלטת מאפרוריות החיים אל הצבעוניות שבספרים . קראה הרבה.. לא פעם חשבה כי גם היא יכולה לכתוב ככה. יפה. אבל לא כתבה . אביה אמר לה שיותר חשוב שתלך לעבוד. והיא הלכה. תחילה עבדה כתופרת. אחר כך עוזרת בית, גם מטפלת ומבשלת במוסד לילדים . תמיד חשה כי היא מחמיצה משהו. היא יכולה אם רק יתנו לה הזדמנות. לאחר שנשאה בקשה לצאת לעבוד , לפגוש אנשים, להרחיב את עולמה , אך בעלה עמד על כך כי תטפל בבית . תנקה , תבשל, תכבס , תגהץ. תגדל את הילדים. הילדים . שלשה בנים. והיא כל כך רצתה בת. את הבן הבכור סיפרה רק לאחר שהגיע לגיל שנתיים. עשתה את תלתליו הבהירים והלבישה אותו בחולצות רקומות כאילו היה ילדה. קיוותה כי בלידה השניה תלד בת. התאכזבה. גם את הבן השני עם עיניו הכחולות גדלה כשהיא חושבת `` לו אך היה בת, הייתי תופרת לה..... הייתי רוקמת לה............ הייתי.......`` כאשר נולד הבן השלישי השלימה עם כך שלא תהא אם לבנות. כל רצונה היה לראותו לומד וגדל להיות רופא. מידי לילה לפני השינה הייתה הולכת אחר דמיונה. בנה יושב במרפאה והחולים משחרים לפתחו. עבודתו סדורה , הכנסה נאה בצדה. הוא כבר נשוי , יש לו ילדים . נכדיה שלה. והנה חלומה החל להפוך למציאות . הילד גדל ולמד . היה תלמיד מצטיין. לאחר סיום לימודיו התקבל לבית ספר לרפואה . סיים בהצלחה, התגייס לצבא. שרת בגדוד צנחנים כרופא . נדמה היה לה כי בקשותיה נענות. נגעה בחלום. שלשה חדשים לאחר מות בעלה כבה האור. לילה אחד . לפני שהלכה לישון הגיעו אנשי קצין העיר . אפילה ירדה על חייה. חדלה לקרוא. בטלויזיה המעיטה לצפות. יצאה מביתה רק לצרכים דחופים . לשוק, למכולת, לבנק. דבר לא שימח אותה עוד. לא הולדת הנכדים, לא הטיפול בהם והצפייה בהפכם מתינוקות לילדים קטנים. גווה נכפף. שער ראשה שהמעיטה לסרקו הפך לבן כולו . כיסתה אותו בצעיף.תלמים ארוכים ועמוקים חרצו את מצחה ולחייה ,שצמקו וכאילו נשאבו לתוך פניה . עורה הצהיב. דמה לקלף. עיניה כבו. שקעו עמוק בתוך ארובותיהן. שפתיה נקפצו סביב פיה כאילו מבקשת היא לעצור בכוח זעקה מאימת להימלט . שעות רבות ישבה , כל גופה דרוך כאילו נכונה היא לזנק ממקומה .מבטה שלוח קדימה כבוחנת דבר מה הקורה במרחקים. כתפיה מכונסות פנימה. ידיה - שעורקי הדם שרטטו קווים כחולים על עורן הצהוב – שלובות לה בחיקה . רגליה מכונסות תחתיה. ללא תנועה. רק עפעוף עיניה ותנודה קלה של גבה וכתפיה העידו כי עדיין היא חיה. לעתים הסתובבה בין חדרי הבית כמחפשת משהו שאבד. את החדר של הבן השאירה כמות שהוא. בדיוק כפי שנשאר ביום האחרון לפני חזרתו לצבא. החולצה הצבעונית על מסעד הכסא, המכנסים מקופלות על המושב , וזוג נעלי הבית ליד. לטפה בידיה את המכנסים שאפה את הריח הקל של הזיעה שנותר בחולצה. העבירה מבטה על נעלי הבית . נאנחה והמשיכה בישטוטיה. לא אחת, ובעיקר ברגעים שבין ערנות לשינה – ראתה אותו נכנס לחדר דרך התקרה ,אפוף ערפל , לבוש מדים . דרגותיו וכנפי הצנחן אשר לו נוצצים . יורד ובא אליה מחייך את חיוכו מאיר העינים . חשבה שהיא שומעת את קולו האומר ``אז איפה אחזנו?`` . על אף הערפל הקל שאפף אותו דמתה כאילו שמעה את קולו ,הריחה את ריח גופו. גווה התרפה. שריריה נינוחו .רגיעה גדולה השתלטה עליה . בלחש היתה משיחה עמו . מספרת לו על צערה , על געגועיה .והוא היה צוחק אליה ומושיט את ידו לעומתה ובדיוק בנקודה זו תמיד גז ונעלם. ואז חזרה ונדרכה . חוסר המנוחה שב לטרוד אותה ושעות התהפכה במיטתה באין יכולת להרדם. ועכשיו היא הולכת לישון. עייפה מתוסכלת וכואבת.. כמה ימים שהיא אינה חשה בטוב.. צריבה מוזרה וכאב בבית החזה שאינם מרפים. ועייפות נוראה הכובלת את כולה. לאט לאט עוברת בין חדרי הבית כדרכה מידי ערב. מלטפת במבטה את הבגדים אשר על הכסא. הכאב בכתפה הולך ומחריף. כאילו מישהו חובק אותה ומהדק אחיזתו. מכבה את האור בחדרה ונכנסת למיטה. ואז , כמו בפעמים הקודמות נפתחת התקרה והוא יורד אליה . אלא שהפעם לובש את החולצה והמכנסים שלקח מהכסא. מחייך את חיוכו המאיר מושיט ידיו לקראתה. היא מריחה את ריחו. ממש. כאילו ניצב לידה. ברור וחי. לא כל מסך ערפל.. תוך שהיא שואלת את עצמה הכיצד זה מושיטה את ידה ואוחזת בידו. הוא לא נעלם .