*~*סיפור*~*
- פותח הנושא Ray girl
- פורסם בתאריך
Walk the Dark Path/Blackheart& Rei
קול נקישת הפרסות על השביל מילא את ראשה, גובר על מחשבותיה ומשתיק אותן. אבל בין לבין, הדהדו אותן שאלות מציקות שלא הניחו לה. "מה לכל הרוחות אני עושה? מה עם מישהו יגלה? וגם אם איש לא יגלה... אני לא יכולה להתוודות על כך בפני הכומר, מפני ש...". לחייה בערו, ספק במבוכה, ספק בזעם. שקועה במחשבותיה, היא הביטה רק על אבני הדרך, מסתכלת בלי לראות. זעקת בהלה החזירה אותה למציאות. הנערה שמולה שמטה את הדלי שבידה, ומעדה בניסיון לחמוק מההתנגשות. רוקה עצרה בכוח את הסוס וירדה לעזור לה. "אני מצטערת, גבירתי, את בסדר?..." היא התנצלה והושיטה את ידה. הנערה הושיטה את ידה והזדקפה, מיישירה אליה את מבטה. רוקה קפאה במקום. הנערה המשיכה להביט בה בלא הרתיעה האופיינית לכולם. אחיה למחצה הקניט אותה לפעמים שהיא שדון שנחשב בטעות לאדם. כשהייתה צעירה יותר, גם האמינה לו. "מה... מה שמך?..." שאלה רוקה בהיסוס. "ריי. אקיאמה ריי. ואת פרינס רוקה, נכון?" שאלה ריי, בתמימות, בלא הנימה המתרפסת שרוקה הורגלה לשמוע בין בני הכפרים, רוקה לא הייתה בטוחה מה דעתה לגבי זה. "נכון. אני מניחה שקשה מעט לזהות אותי היות ואני לא ערפד כפי שאנשים מסויימים טוענים." היא חייכה במרירות. "ו-זה- נכון?... כלומר, באמת..." עכשיו היה תורה של ריי להיות נבוכה. רוקה סקרה אותה. היא הייתה יפהפייה, הנערה הזאת. שיערה השחור –בוודאי זרם בעורקיה שמץ של דם צועני- נפל בגלים רכים על כתפיה, ועיניה החומות, הבהירות, זהרו. עורה היה בהיר, וניכר בה שאינה ביתו של אחד האיכרים ושאינה מבלה הרבה בשמש. "ובכן, האנשים בכפר... יש כאלה שאומרים... שזה סתם שקר, וש... אין דבר כזה, נסיך שהוא אישה..." סומק עלה בלחייה של ריי. רוקה חשבה שהיא אפילו יפהפייה יותר ככה. "את רוצה שאני אוכיח לך שיש?" רוקה הופתעה מתעוזתה שלה. "אממ..." ריי שקלה את העניין, "למה לא?". רוקה הסמיקה, מחפשת דרך להתחמק מהמצב הבלתי-נעים שאליו נקלעה. "קודם אני צריכה להביא מים מהבאר, התעכבתי יותר מדי...". "אני אעזור לך," מיהרה רוקה להרים את הדלי, "אחרי הכל, זאת אשמתי...". ריי, ביתו של אחד הסוחרים העשירים יותר בכפר, לא רכשה לעצמה חברים רבים. היא מצאה את הנערות האחרות בנות גילה מטופשות להחריד ואת חברתן מתסכלת ומעייפת. השכנות לעיתים קרובות הצטלבו מאחורי גבה, אך לריי לא היה איכפת. היא שנאה את הכפר, שנאה את משפחתה, ויותר מכל שנאה את בניהן של השכנות, הללו היו מטרידים אותה תמיד כשאיש לא צפה בהם. באותו יום הם הציקו אפילו יותר מהרגיל. אחד מהם אפילו העז לגעת בחזהּ, והתכווץ בכאב כשבעטה בו. לאחר היתקלות כזאת היה עליה לצפות לנקמה, ואי לכך העדיפה לצאת להביא מים בצהריים, כשהחום המעיק מילט את כל התושבים, ובייחוד הנערים המטופשים, לבתיהם. "אני חייבת לברוח..." היא הרהרה לעצמה, מוטרדת, "חבל רק שאין לי לאן. עוד יום אחד בקרב חבורת האידיוטים הזאת בכפר ואני אצא מדעתי.". ואכן, בנותיהן ה"מוכשרות" של השכנות היו כה בורות, שלא ידעו אפילו מאיזה צד יש לקרוא ספר. ולריי היו הרבה ספרים שהיה עליה ללמוד. ברגע שנסגרה דלת חדרה מאחוריה, הייתה מפרקת שוב את שני קרשי הרצפה הרופפים –אביה שכח למסמר אותם- שמתחת למיטתה, ושוקעת בקריאה. אין לדעת באיזו דרך הגיעו ספרי האלכימיה הנכתבים כנגד החוק אל ידיה של ריי. היא עצמה סברה שקיבלה אותם לידיה לפני שידעה לקרוא, וחשבה אותם בטעות לספרי אגדות. "אם הייתי בורחת, הייתי צריכה לקחת איתי את הספרים. וזה קצת קשה..." היא הרהרה בעודה פוסעת על האבנים הלוהטות בנעליה נטולות הסוליה, ברכיה נוקשות על הדלי בהליכתה. ואז שמעה את קול הדהרה. "מה איתך, את חולה?" אביה המאמץ של רוקה הביט בה. "על מה את חושבת?". "כלום, אדוני..." נרתעה רוקה, מבחינה שזה חצי שעה שלא טעמה דבר מארוחת הערב. המלך עשה כל מאמץ להיות חביב אליה. אבל היא החלה פחות ופחות לחבב אותו. לא באשמתו, יש לציין. אבל רוקה החלה להתייחס לדיעותיו המיושנות בספקנות והתעורר בה תמיד הרצון למרוד בהן. שיאורי הקטנה, אחותה בת ה-12, שיחקה עם החתול שלה. רוקה לא יכולה הייתה להביט בה בלי "להינמס", כפי שכינה זאת אייאסה. את הנסיכה שיאורי כולם אהבו. והיא הייתה מודעת לזה. רוקה קמה ממקומה בנוקשות והתכוונה לצאת. "לאן זה?" בירר המלך. "לגבירה יוליה, אדוני.". "את מבלה איתה יותר מדי.". "לא לדעתי, אדוני.". היא הסתלקה מבלי לומר עוד מילה נוספת. המלך נאנח בעייפות. "יש בה משהו מן האפלה והרוע," אמר לפתע הכומר, שהיה עסוק עד אותו רגע בברכת המזון, "יש לעצור זאת.". הקור חדר לעצמותיה של רוקה. היא הידקה לגופה את בגדי הקטיפה הרכים, השחורים, והלכה מכווצת, קול פסיעותיה מהדהד באגף ריק למחצה זה של הטירה. "החורף מגיע..." היא מלמלה לעצמה. היא ידעה מה עומד לקרות בהמשך, וצמרמורת עברה בה, כמגע רוח קרה על עור חשוף. אבל הפעם... הפעם זה לא יכול להיות כמו תמיד. "חיכיתי לך, רוקה." חייכה יוליה. החדר היה חשוך למחצה, רק נרות בערו באפלה. הם, לפחות, חיממו את עורה של רוקה. רוקה השיבה חיוך רפה. "מה קרה, רוקה? את נראית חולה." "אני בסדר..." מלמלה רוקה. "את בטוחה?" ידה של יוליה ליטפה את שיערה של רוקה. רוקה לא אזרה עוז אפילו להנהן. יוליה נשקה למצחה, ואז נרתעה, מביטה בעיניים המצועפות של רוקה. "ידעתי!!" יוליה צעקה, "את חושבת על מישהי אחרת...". שום תגובה. "מי זאת, רוקה??... מי הפרינססה המפונקת שאת חושבת עליה??" רוקה ניסתה להתקרב אליה, אך יוליה הדפה אותה אל המיטה, ידיה מונחות על צווארה של רוקה. "מי היא??..."... "לא על זה אני חושבת," ניסתה רוקה לשקר, להתחמק מהשאלה. "אז על מה?" סיננה יוליה באי-אמון. "הגבירה יוליה... מה פשר החטא הזה שאני חולקת איתך?... אני חושבת... שאנחנו אולי עלולות... להיסחף..." רוקה ניסתה להישמע הגיונית. "את משקרת. את משקרת לי." מלמלה יוליה, יושבת בקצה המיטה ובוכה. "הגבירה... אני..." רוקה גמגמה, "סלחי לי...". שום תגובה. רק בכייה החרישי של יוליה פילח את דממת הרפאים של החדר. "סלחי לי... גבירתי..." רוקה אחזה בידה של יוליה, מניחה אותה מתחת לחולצתה, מצטמררת נוכח המגע המוכר. היא נכנעה לזרועותיה של יוליה החובקות אותה, עוצמת את עיניה בבושה. ורק מגע הסדינים נותר צונן על עורה... "ריי... יש לי שאלה אלייך..." נשמע קולה החנפני של מישהי שאף פעם לא טרחה להציג את עצמה בפני ריי. "זה נכון מה שאומרים עלייך?" "ומה אומרים עליי?" "שאת מכשפה" לחשה המישהי וצחקקה לה. "אני לא יודעת..." החלה ריי לומר. לפתע צץ לה רעיון. "אולי נבדוק את זה? את תוכלי לשמש לי כחומר עזר..." אמרה בשובבות וחייכה. הנערה נרתעה ופחד נגלה על פניה. היא לא ציפתה לזה. האמת שהיא ציפתה שריי תצרח ותשבור כיסא או משהו, אבל ריי רק גיחכה, והסתלקה.
קול נקישת הפרסות על השביל מילא את ראשה, גובר על מחשבותיה ומשתיק אותן. אבל בין לבין, הדהדו אותן שאלות מציקות שלא הניחו לה. "מה לכל הרוחות אני עושה? מה עם מישהו יגלה? וגם אם איש לא יגלה... אני לא יכולה להתוודות על כך בפני הכומר, מפני ש...". לחייה בערו, ספק במבוכה, ספק בזעם. שקועה במחשבותיה, היא הביטה רק על אבני הדרך, מסתכלת בלי לראות. זעקת בהלה החזירה אותה למציאות. הנערה שמולה שמטה את הדלי שבידה, ומעדה בניסיון לחמוק מההתנגשות. רוקה עצרה בכוח את הסוס וירדה לעזור לה. "אני מצטערת, גבירתי, את בסדר?..." היא התנצלה והושיטה את ידה. הנערה הושיטה את ידה והזדקפה, מיישירה אליה את מבטה. רוקה קפאה במקום. הנערה המשיכה להביט בה בלא הרתיעה האופיינית לכולם. אחיה למחצה הקניט אותה לפעמים שהיא שדון שנחשב בטעות לאדם. כשהייתה צעירה יותר, גם האמינה לו. "מה... מה שמך?..." שאלה רוקה בהיסוס. "ריי. אקיאמה ריי. ואת פרינס רוקה, נכון?" שאלה ריי, בתמימות, בלא הנימה המתרפסת שרוקה הורגלה לשמוע בין בני הכפרים, רוקה לא הייתה בטוחה מה דעתה לגבי זה. "נכון. אני מניחה שקשה מעט לזהות אותי היות ואני לא ערפד כפי שאנשים מסויימים טוענים." היא חייכה במרירות. "ו-זה- נכון?... כלומר, באמת..." עכשיו היה תורה של ריי להיות נבוכה. רוקה סקרה אותה. היא הייתה יפהפייה, הנערה הזאת. שיערה השחור –בוודאי זרם בעורקיה שמץ של דם צועני- נפל בגלים רכים על כתפיה, ועיניה החומות, הבהירות, זהרו. עורה היה בהיר, וניכר בה שאינה ביתו של אחד האיכרים ושאינה מבלה הרבה בשמש. "ובכן, האנשים בכפר... יש כאלה שאומרים... שזה סתם שקר, וש... אין דבר כזה, נסיך שהוא אישה..." סומק עלה בלחייה של ריי. רוקה חשבה שהיא אפילו יפהפייה יותר ככה. "את רוצה שאני אוכיח לך שיש?" רוקה הופתעה מתעוזתה שלה. "אממ..." ריי שקלה את העניין, "למה לא?". רוקה הסמיקה, מחפשת דרך להתחמק מהמצב הבלתי-נעים שאליו נקלעה. "קודם אני צריכה להביא מים מהבאר, התעכבתי יותר מדי...". "אני אעזור לך," מיהרה רוקה להרים את הדלי, "אחרי הכל, זאת אשמתי...". ריי, ביתו של אחד הסוחרים העשירים יותר בכפר, לא רכשה לעצמה חברים רבים. היא מצאה את הנערות האחרות בנות גילה מטופשות להחריד ואת חברתן מתסכלת ומעייפת. השכנות לעיתים קרובות הצטלבו מאחורי גבה, אך לריי לא היה איכפת. היא שנאה את הכפר, שנאה את משפחתה, ויותר מכל שנאה את בניהן של השכנות, הללו היו מטרידים אותה תמיד כשאיש לא צפה בהם. באותו יום הם הציקו אפילו יותר מהרגיל. אחד מהם אפילו העז לגעת בחזהּ, והתכווץ בכאב כשבעטה בו. לאחר היתקלות כזאת היה עליה לצפות לנקמה, ואי לכך העדיפה לצאת להביא מים בצהריים, כשהחום המעיק מילט את כל התושבים, ובייחוד הנערים המטופשים, לבתיהם. "אני חייבת לברוח..." היא הרהרה לעצמה, מוטרדת, "חבל רק שאין לי לאן. עוד יום אחד בקרב חבורת האידיוטים הזאת בכפר ואני אצא מדעתי.". ואכן, בנותיהן ה"מוכשרות" של השכנות היו כה בורות, שלא ידעו אפילו מאיזה צד יש לקרוא ספר. ולריי היו הרבה ספרים שהיה עליה ללמוד. ברגע שנסגרה דלת חדרה מאחוריה, הייתה מפרקת שוב את שני קרשי הרצפה הרופפים –אביה שכח למסמר אותם- שמתחת למיטתה, ושוקעת בקריאה. אין לדעת באיזו דרך הגיעו ספרי האלכימיה הנכתבים כנגד החוק אל ידיה של ריי. היא עצמה סברה שקיבלה אותם לידיה לפני שידעה לקרוא, וחשבה אותם בטעות לספרי אגדות. "אם הייתי בורחת, הייתי צריכה לקחת איתי את הספרים. וזה קצת קשה..." היא הרהרה בעודה פוסעת על האבנים הלוהטות בנעליה נטולות הסוליה, ברכיה נוקשות על הדלי בהליכתה. ואז שמעה את קול הדהרה. "מה איתך, את חולה?" אביה המאמץ של רוקה הביט בה. "על מה את חושבת?". "כלום, אדוני..." נרתעה רוקה, מבחינה שזה חצי שעה שלא טעמה דבר מארוחת הערב. המלך עשה כל מאמץ להיות חביב אליה. אבל היא החלה פחות ופחות לחבב אותו. לא באשמתו, יש לציין. אבל רוקה החלה להתייחס לדיעותיו המיושנות בספקנות והתעורר בה תמיד הרצון למרוד בהן. שיאורי הקטנה, אחותה בת ה-12, שיחקה עם החתול שלה. רוקה לא יכולה הייתה להביט בה בלי "להינמס", כפי שכינה זאת אייאסה. את הנסיכה שיאורי כולם אהבו. והיא הייתה מודעת לזה. רוקה קמה ממקומה בנוקשות והתכוונה לצאת. "לאן זה?" בירר המלך. "לגבירה יוליה, אדוני.". "את מבלה איתה יותר מדי.". "לא לדעתי, אדוני.". היא הסתלקה מבלי לומר עוד מילה נוספת. המלך נאנח בעייפות. "יש בה משהו מן האפלה והרוע," אמר לפתע הכומר, שהיה עסוק עד אותו רגע בברכת המזון, "יש לעצור זאת.". הקור חדר לעצמותיה של רוקה. היא הידקה לגופה את בגדי הקטיפה הרכים, השחורים, והלכה מכווצת, קול פסיעותיה מהדהד באגף ריק למחצה זה של הטירה. "החורף מגיע..." היא מלמלה לעצמה. היא ידעה מה עומד לקרות בהמשך, וצמרמורת עברה בה, כמגע רוח קרה על עור חשוף. אבל הפעם... הפעם זה לא יכול להיות כמו תמיד. "חיכיתי לך, רוקה." חייכה יוליה. החדר היה חשוך למחצה, רק נרות בערו באפלה. הם, לפחות, חיממו את עורה של רוקה. רוקה השיבה חיוך רפה. "מה קרה, רוקה? את נראית חולה." "אני בסדר..." מלמלה רוקה. "את בטוחה?" ידה של יוליה ליטפה את שיערה של רוקה. רוקה לא אזרה עוז אפילו להנהן. יוליה נשקה למצחה, ואז נרתעה, מביטה בעיניים המצועפות של רוקה. "ידעתי!!" יוליה צעקה, "את חושבת על מישהי אחרת...". שום תגובה. "מי זאת, רוקה??... מי הפרינססה המפונקת שאת חושבת עליה??" רוקה ניסתה להתקרב אליה, אך יוליה הדפה אותה אל המיטה, ידיה מונחות על צווארה של רוקה. "מי היא??..."... "לא על זה אני חושבת," ניסתה רוקה לשקר, להתחמק מהשאלה. "אז על מה?" סיננה יוליה באי-אמון. "הגבירה יוליה... מה פשר החטא הזה שאני חולקת איתך?... אני חושבת... שאנחנו אולי עלולות... להיסחף..." רוקה ניסתה להישמע הגיונית. "את משקרת. את משקרת לי." מלמלה יוליה, יושבת בקצה המיטה ובוכה. "הגבירה... אני..." רוקה גמגמה, "סלחי לי...". שום תגובה. רק בכייה החרישי של יוליה פילח את דממת הרפאים של החדר. "סלחי לי... גבירתי..." רוקה אחזה בידה של יוליה, מניחה אותה מתחת לחולצתה, מצטמררת נוכח המגע המוכר. היא נכנעה לזרועותיה של יוליה החובקות אותה, עוצמת את עיניה בבושה. ורק מגע הסדינים נותר צונן על עורה... "ריי... יש לי שאלה אלייך..." נשמע קולה החנפני של מישהי שאף פעם לא טרחה להציג את עצמה בפני ריי. "זה נכון מה שאומרים עלייך?" "ומה אומרים עליי?" "שאת מכשפה" לחשה המישהי וצחקקה לה. "אני לא יודעת..." החלה ריי לומר. לפתע צץ לה רעיון. "אולי נבדוק את זה? את תוכלי לשמש לי כחומר עזר..." אמרה בשובבות וחייכה. הנערה נרתעה ופחד נגלה על פניה. היא לא ציפתה לזה. האמת שהיא ציפתה שריי תצרח ותשבור כיסא או משהו, אבל ריי רק גיחכה, והסתלקה.
המשך
היא טרקה את הדלת מאחוריה, נועלת את הבריח מאחוריה. עכשיו איש לא יפריע לה. היא ניגשה אל הקרשים הרופפים ובחרה את אחד הספרים, הנתון בכריכה אדומה. זה היה הספר המועדף עליה. מעולם לא נדרש לה זמן רב כדי להבין את מהות הכישוף שבו- כל שהייתה צריכה לקרוא הוא על מוקדי קסם וטווחי השפעה. לא מסובך, אבל דורש ריכוז. ריי ניחנה בכישרון לכישוף מאז שזכרה את עצמה. כשהייתה ילדה, עוד לא ידעה לשלוט בכך, מה שגרם לשכנים לסבור שבית משפחת אקיאמה היה רדוף רוחות. אביה נכווה פעם כשניסה להרגיע את ריי הכועסת וגילה שידיה היו לוהטות כמו אש. ריי דפדפה בספר אל כשפי האש. הם היו הקלים ביותר עבורה. היא ווידאה שהאח כבויה, לפני שעצמה את עיניה וניסתה לתעל את כוחה אל הכישוף. קולות האש מילאו את מחשבותיה, משתיקות כל קול אחר. חום פשט בקצוות אצבעותיה, מלהיט את פניה. היא פקחה את עיניה. האח דלקה. ריי חייכה לעצמה בשביעות רצון, כשאביה קרא לה לצאת להביא מים. ריי נאנחה, ויצאה. השמיים היו מעוננים באותו יום, והאנשים נמנעו מלצאת מחשש לגשם. אולם לריי לא היה איכפת. האוויר הקריר נעם לה והשקט מקולות פטפוטיהן הקטנוניים של השכנות הקל עליה את העבודה. "לפחות," כך היא חשבה, "איש לא יצטלב עכשיו כשאעבור לידו.". אולם היא לא הייתה לבדה. בשעה שהפעילה את גלגלת העץ הכבדה, יצאו חבורה של נערים "בני טובים" מהבר, שתויים למחצה. ריי האיצה את קצב עבודתה בתקווה שתספיק להסתלק לפני שייטפלו אליה, אולם מאוחר מדי- הם כבר הבחינו בה. "היי ג`ונתן! הנה המכשפה!" הצביע אחד מהם ושרק. הנער ששמו ג`ונתן צחק. "אל תרגיז אותה,שלא תסרס אותך!". "ככה? אז כנראה שאתה הרגזת אותה מעל ומעבר!" צעק הראשון, וחבריו פרצו בצחוק. ג`ונתן הסמיק. "אני מתערב איתך שאף אחד בחיים לא נישק אותה! אולי אתה תנסה?". החבורה השתתקה. "בסדר. על כמה מתערבים?" פילח הנער הראשון את השקט. "אם אתה יוצא מזה חי, שני משקאות על חשבוני.". "מוסכם." החבורה שוב געתה בצחוק כשהנער אחז בידה של ריי, בעודו רוכן לעברה, נשימתו מדיפה ריח כוהל. "יום נאה היום, הלא כן, מותק?". ריי נסתה לבעוט ולהשתחרר. נשימותיו המחניקות העלו בה קבס. הוא צחק. "ראו! זאת לא מכשפה, זאת חתולה! ראיתם איך היא שורטת??". החבורה צחקה עוד יותר. לפתע נשמעה זעקת כאב. הנער שהטריד אותה התכווץ כשידיו כוויות, מילל. "המכשפה הארורה הזאת!!" גידף. ריי הייתה המומה. זה זמן רב שלא קרה דבר כזה, היא סברה שידעה כבר לשלוט בכוחותיה. "אבל איש לא יאמין לו," היא הרהרה, "סביר יותר שיחשבו שנפצע בקטטת שיכורים. טיפשי.". "נה, רוקה, לאן את הולכת?" שיאורי עקבה אחרי רוקה שהתכוננה ללכת לכפר שוב. "אני הולכת לרכוב קצת, סיס." התחמקה רוקה. "מותר לי לבוא?" שיאורי עמדה מולה, מבט מתחנן בעיניה. "יהיה לך קר בבגדים האלה..." התחמקה רוקה, "אבא ייכעס.". שיאורי חייכה. "חכי לי כאן, אני מיד מחליפה בגדים, טוב?". רוקה נאנחה. "אי אפשר לעמוד מול הילדונת הזאת... ניחא, שתבוא. היא לא תספר לאיש...". שיאורי חזרה, לבושה בשמלה ורודה שמעליה מעיל קל לבן, שיערה קלוע לשתי צמות מהודקות לעורפה בסרט. "עכשיו זה בסדר?". רוקה החליטה להשתעשע. "לא, זה לא בסדר עדיין, את עלולה להתלכלך.". שיאורי הסתלקה וחזרה עם סינר לבן קשור לשמלתה. "עכשיו את נראית כמו אחת מהבנות בכפר. אני עוד אאבד אותך.". שיאורי כנראה לא הבינה את הרעיון, והלכה שוב, כששרשרת עם זוג פעמוני כסף לצווארה. "עכשיו לא תאבדי אותי, כי תשמעי אותי!". לרוקה כבר לא היו רעיונות, לכן היא אישרה את התלבושת הנוכחית. "נה, רוקה, את הולכת לרכוב עם הנעליים האלה? שימי את הנעליים הגבוהות, עם הדורבנות החדים, לא?". רוקה חייכה. "הנעליים עם הדורבנות החדים לא טובות לרכיבה, הן יפצעו את הסוס. הן טובות לריצה.". שיאורי נאנחה כמי שמוותרת על דבר מה חשוב. "טוב...". ריי ישבה מול האח הדולקת, מחממת את אצבעותיה הקפואות. היא נרטבה כהוגן קודם, לאחר התקרית. הגשם התחיל כשהיא הייתה עוד רחוקה מביתה. היא אמנם החליפה את בגדיה הרטובים, אולם הקור לא חדל להציק לה. "רק שלא אחלה בדלקת ריאות... זה יהיה סיום מושלם ליום רע.". מישהו נקש על הדלת. ריי תהתה אם הטיפש ההוא מהבוקר מצא לעצמו מישהו שיאמין לסיפורי המכשפות שלו. במקום זה היא שמעה את קולו המופתע של אביה, ואחר קול צעדים איטיים, מדודים. "ציידי מכשפות?..." היא תהתה, ממהרת לסתיר את הקרשים הרופפים בתיבת המצעים, מעמידה פני שקועה בשינה. אך במקום גידופים, יד עטוייה כפפה נגעה בלחייה. "היא ישנה, שיאורי... עדיף שלא נפריע לה.". הקול היה מוכר לריי. היא ניסתה להיזכר מאיפה. "אז אנחנו הולכות?..." נשמע קול ילדותי יותר, של ילדה. "חכי רגע..." חזר הקול ואמר. ריי הרגישה צל נופל על פניה, ולאחר מכן חום. היא פקחה את עיניה לכדי חריץ, והביטה. רוקה רכנה אליה, נושקת לה על לחייה. ואז החווירה. "את... לא ישנה?...". "לא. אני לא." אמרה ריי, לחייה עודן סמוקות, "איך מצאתן את הבית? אני לא זוכרת שאמרתי לך...". "שאלתי מישהו עם ידיים כוויות איפה גרים אקיאמה," גיחכה רוקה, "הוא המליץ לי בחום שלא לבוא לכאן. אני עדיין תוהה למה...". ריי לא הייתה בטוחה אם לצחוק או לבכות. "כי הוא פוחד ממני.". "למה?" שאלה שיאורי בתמימות. ריי שתקה. רוקה, מתוך אינסטינקט, ליטפה את שיערה. "כי היום זה קרה שוב.". "מה קרה?..." רוקה ליטפה את גלי שיערה של ריי. "כעסתי, ו... הכישוף פעל בלי שרציתי.". "כישוף?" שאלה רוקה. שיאורי הסתירה את פניה בידיה באימה. לפתע ריי קלטה מה היא אמרה. "כישוף? אמרתי כישוף? לא, לא. התכוונתי.. אה... טוב..." ריי החלה לגמגם ולחשוב על מילה שמתחרזת עם `כישוף`. אך לא הצלחה. רוקה גיחכה. "את לא צריכה לתרץ. לא נקרא לציידים או משהו כזה..." אמרה והשתדלה שלא לחייך למראה הנערה ספק מבולבלת ספק מבויישת שמולה. שיאורי הציצה מבעד לידיה. "אבל את לא נראית כמו מכשפה. מכשפות הן זקנות מקומטות עם שומה ושיער ירוק... ואת... את דווקא נראית נחמדה...". ריי הסמיקה, ורוקה צחקקה. "אני חייבת לציין שילדים תמיד אומרים את האמת, לתשומת ליבך...". "אני לא ילדה!" התרעמה שיאורי בזעם. ריי גיחכה. "זה נכון.". רוקה העמידה פני נעלבת.
היא טרקה את הדלת מאחוריה, נועלת את הבריח מאחוריה. עכשיו איש לא יפריע לה. היא ניגשה אל הקרשים הרופפים ובחרה את אחד הספרים, הנתון בכריכה אדומה. זה היה הספר המועדף עליה. מעולם לא נדרש לה זמן רב כדי להבין את מהות הכישוף שבו- כל שהייתה צריכה לקרוא הוא על מוקדי קסם וטווחי השפעה. לא מסובך, אבל דורש ריכוז. ריי ניחנה בכישרון לכישוף מאז שזכרה את עצמה. כשהייתה ילדה, עוד לא ידעה לשלוט בכך, מה שגרם לשכנים לסבור שבית משפחת אקיאמה היה רדוף רוחות. אביה נכווה פעם כשניסה להרגיע את ריי הכועסת וגילה שידיה היו לוהטות כמו אש. ריי דפדפה בספר אל כשפי האש. הם היו הקלים ביותר עבורה. היא ווידאה שהאח כבויה, לפני שעצמה את עיניה וניסתה לתעל את כוחה אל הכישוף. קולות האש מילאו את מחשבותיה, משתיקות כל קול אחר. חום פשט בקצוות אצבעותיה, מלהיט את פניה. היא פקחה את עיניה. האח דלקה. ריי חייכה לעצמה בשביעות רצון, כשאביה קרא לה לצאת להביא מים. ריי נאנחה, ויצאה. השמיים היו מעוננים באותו יום, והאנשים נמנעו מלצאת מחשש לגשם. אולם לריי לא היה איכפת. האוויר הקריר נעם לה והשקט מקולות פטפוטיהן הקטנוניים של השכנות הקל עליה את העבודה. "לפחות," כך היא חשבה, "איש לא יצטלב עכשיו כשאעבור לידו.". אולם היא לא הייתה לבדה. בשעה שהפעילה את גלגלת העץ הכבדה, יצאו חבורה של נערים "בני טובים" מהבר, שתויים למחצה. ריי האיצה את קצב עבודתה בתקווה שתספיק להסתלק לפני שייטפלו אליה, אולם מאוחר מדי- הם כבר הבחינו בה. "היי ג`ונתן! הנה המכשפה!" הצביע אחד מהם ושרק. הנער ששמו ג`ונתן צחק. "אל תרגיז אותה,שלא תסרס אותך!". "ככה? אז כנראה שאתה הרגזת אותה מעל ומעבר!" צעק הראשון, וחבריו פרצו בצחוק. ג`ונתן הסמיק. "אני מתערב איתך שאף אחד בחיים לא נישק אותה! אולי אתה תנסה?". החבורה השתתקה. "בסדר. על כמה מתערבים?" פילח הנער הראשון את השקט. "אם אתה יוצא מזה חי, שני משקאות על חשבוני.". "מוסכם." החבורה שוב געתה בצחוק כשהנער אחז בידה של ריי, בעודו רוכן לעברה, נשימתו מדיפה ריח כוהל. "יום נאה היום, הלא כן, מותק?". ריי נסתה לבעוט ולהשתחרר. נשימותיו המחניקות העלו בה קבס. הוא צחק. "ראו! זאת לא מכשפה, זאת חתולה! ראיתם איך היא שורטת??". החבורה צחקה עוד יותר. לפתע נשמעה זעקת כאב. הנער שהטריד אותה התכווץ כשידיו כוויות, מילל. "המכשפה הארורה הזאת!!" גידף. ריי הייתה המומה. זה זמן רב שלא קרה דבר כזה, היא סברה שידעה כבר לשלוט בכוחותיה. "אבל איש לא יאמין לו," היא הרהרה, "סביר יותר שיחשבו שנפצע בקטטת שיכורים. טיפשי.". "נה, רוקה, לאן את הולכת?" שיאורי עקבה אחרי רוקה שהתכוננה ללכת לכפר שוב. "אני הולכת לרכוב קצת, סיס." התחמקה רוקה. "מותר לי לבוא?" שיאורי עמדה מולה, מבט מתחנן בעיניה. "יהיה לך קר בבגדים האלה..." התחמקה רוקה, "אבא ייכעס.". שיאורי חייכה. "חכי לי כאן, אני מיד מחליפה בגדים, טוב?". רוקה נאנחה. "אי אפשר לעמוד מול הילדונת הזאת... ניחא, שתבוא. היא לא תספר לאיש...". שיאורי חזרה, לבושה בשמלה ורודה שמעליה מעיל קל לבן, שיערה קלוע לשתי צמות מהודקות לעורפה בסרט. "עכשיו זה בסדר?". רוקה החליטה להשתעשע. "לא, זה לא בסדר עדיין, את עלולה להתלכלך.". שיאורי הסתלקה וחזרה עם סינר לבן קשור לשמלתה. "עכשיו את נראית כמו אחת מהבנות בכפר. אני עוד אאבד אותך.". שיאורי כנראה לא הבינה את הרעיון, והלכה שוב, כששרשרת עם זוג פעמוני כסף לצווארה. "עכשיו לא תאבדי אותי, כי תשמעי אותי!". לרוקה כבר לא היו רעיונות, לכן היא אישרה את התלבושת הנוכחית. "נה, רוקה, את הולכת לרכוב עם הנעליים האלה? שימי את הנעליים הגבוהות, עם הדורבנות החדים, לא?". רוקה חייכה. "הנעליים עם הדורבנות החדים לא טובות לרכיבה, הן יפצעו את הסוס. הן טובות לריצה.". שיאורי נאנחה כמי שמוותרת על דבר מה חשוב. "טוב...". ריי ישבה מול האח הדולקת, מחממת את אצבעותיה הקפואות. היא נרטבה כהוגן קודם, לאחר התקרית. הגשם התחיל כשהיא הייתה עוד רחוקה מביתה. היא אמנם החליפה את בגדיה הרטובים, אולם הקור לא חדל להציק לה. "רק שלא אחלה בדלקת ריאות... זה יהיה סיום מושלם ליום רע.". מישהו נקש על הדלת. ריי תהתה אם הטיפש ההוא מהבוקר מצא לעצמו מישהו שיאמין לסיפורי המכשפות שלו. במקום זה היא שמעה את קולו המופתע של אביה, ואחר קול צעדים איטיים, מדודים. "ציידי מכשפות?..." היא תהתה, ממהרת לסתיר את הקרשים הרופפים בתיבת המצעים, מעמידה פני שקועה בשינה. אך במקום גידופים, יד עטוייה כפפה נגעה בלחייה. "היא ישנה, שיאורי... עדיף שלא נפריע לה.". הקול היה מוכר לריי. היא ניסתה להיזכר מאיפה. "אז אנחנו הולכות?..." נשמע קול ילדותי יותר, של ילדה. "חכי רגע..." חזר הקול ואמר. ריי הרגישה צל נופל על פניה, ולאחר מכן חום. היא פקחה את עיניה לכדי חריץ, והביטה. רוקה רכנה אליה, נושקת לה על לחייה. ואז החווירה. "את... לא ישנה?...". "לא. אני לא." אמרה ריי, לחייה עודן סמוקות, "איך מצאתן את הבית? אני לא זוכרת שאמרתי לך...". "שאלתי מישהו עם ידיים כוויות איפה גרים אקיאמה," גיחכה רוקה, "הוא המליץ לי בחום שלא לבוא לכאן. אני עדיין תוהה למה...". ריי לא הייתה בטוחה אם לצחוק או לבכות. "כי הוא פוחד ממני.". "למה?" שאלה שיאורי בתמימות. ריי שתקה. רוקה, מתוך אינסטינקט, ליטפה את שיערה. "כי היום זה קרה שוב.". "מה קרה?..." רוקה ליטפה את גלי שיערה של ריי. "כעסתי, ו... הכישוף פעל בלי שרציתי.". "כישוף?" שאלה רוקה. שיאורי הסתירה את פניה בידיה באימה. לפתע ריי קלטה מה היא אמרה. "כישוף? אמרתי כישוף? לא, לא. התכוונתי.. אה... טוב..." ריי החלה לגמגם ולחשוב על מילה שמתחרזת עם `כישוף`. אך לא הצלחה. רוקה גיחכה. "את לא צריכה לתרץ. לא נקרא לציידים או משהו כזה..." אמרה והשתדלה שלא לחייך למראה הנערה ספק מבולבלת ספק מבויישת שמולה. שיאורי הציצה מבעד לידיה. "אבל את לא נראית כמו מכשפה. מכשפות הן זקנות מקומטות עם שומה ושיער ירוק... ואת... את דווקא נראית נחמדה...". ריי הסמיקה, ורוקה צחקקה. "אני חייבת לציין שילדים תמיד אומרים את האמת, לתשומת ליבך...". "אני לא ילדה!" התרעמה שיאורי בזעם. ריי גיחכה. "זה נכון.". רוקה העמידה פני נעלבת.
המשך
"נפלו עלי מים מהעץ!" התלוננה שיאורי כשהלכו שלושתן בשדות הבור הרטובים עדיין שליד הכפר. "שיאורי, אל תהיי מפונקת..." אמרה רוקה. לרגע עמד בזכרונה קולה של יוליה. היא חיזקה את אחיזתה בידה של ריי. "הכל בסדר?". "כן... אני בסדר..." רוקה הסיטה את מבטה, "אמרת שאת שונאת את הכפר... זה רק בגלל הנערים ההם?...". "לא, זה לא רק בגללם...". "אז בגלל מה?" שאלה שיאורי, שהדביקה אותן אחרי שרדפה אחרי פרפר גדול שראתה. "כי אני רוצה להיות חופשייה מעבודות הנשים הטורדניות האלה. הם לא מוכנים לחשוב על נערה שלא נהנית לשבת בבית ולרקום כל היום." רטנה ריי. שמץ של חיוך ניכר בפניה של רוקה. "ומה היית מעדיפה לעשות?...". "אני רוצה..." החלה ריי לומר ואז עצרה. מה היא רוצה? היא לא ידעה. היא לא רוצה עושר - מזה יש לה מפסיק בבית, וזה לא גרם לה להיות מאושרת. היא לא רוצה אהבה - לטענתה זה לא קיים. לפתע היא ידעה מה היא רוצה. "אני רוצה... בית קטן ונחמד... חתולים - כל המרבה; הרי זה משובח -, שטח -ע-צ-ו-ם עם עצים ופרחים וצמחים פריאיים. כל יום לרוץ בשדה שלי ולצרוח מאושר על זה שאני לבד. בלי המשפחה הארורה שלי. לצרוח באושר בלי שאיש ישמע אותי" והחלה להסתובב סביב עצמה בעודה פושטת את ידיה לצדדים ומחייכת כשקועה בחלומות נעימים. רוקה חייכה, ולפתע חזרה והרצינה. "לבד?..." היא מלמלה באכזבה. ריי הפסיקה להסתובב ו`חזרה למציאות`. "כן. לבד. למה?" הייתה התשובה הראשונית שלה. בחייה היא לא נתנה מחשבה על זה שמישהו ירצה לבלות איתה את זמנו. ובטח שלא לגור איתה. "ובכן... קיוויתי..." גמגמה רוקה, מלטפת את לחייה של ריי, "חשבתי על זה כל הלילה...". "על מה?" שאלה ריי. "על...". "נו...?...". רוקה עצמה את עיניה, ונשקה לשפתיה של ריי. ריי הייתה מופתעת. היא לא ציפתה לכזו תגובה. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, הדפה את רוקה ממנה והחלה לרוץ לכיוון היער. רוקה הביטה בדמותה המתרחקת של ריי בהפתעה, מרגישה, אולי לראשונה בחייה, את עיניה מתמלאות דמעות כנגד רצונה. "ריי... למה...?...". היא כרעה על ברכיה על הדשא הרטוב, פורצת בבכי. שיאורי, שלא הייתה מורגלת לראות את אחותה-למחצה בוכה, עמדה לצידה, אובדת עצות. ריי המשיכה לרוץ. אל היער. מקום מבטחה. בזריזות עלתה על ענף של עץ וחיבקה את רגלייה. "מה אני עושה? מה קורה לי?" היא ניסתה לעצור את עצמה מלבכות. הרי לא הייתה לה סיבה. אבל היא לא הצליחה. קול צעדים קטנים הולכים ומתקרבים גרם לה להיצמד לעץ בבהלה. "מי שם??". שיאורי. גם פניה היו שטופות דמעות. "כישפת את אחותי," היא ירתה בכעס, "עכשיו היא בוכה. תסירי את הכישוף הזה!!". "אבל.. לא...". "אחותי לא בוכה אף פעם. ואם היא בוכה עכשיו זה אומר שעשית לה משהו." שיאורי נראתה נסערת "תפסיקי עם זה, ריי אקיאמה!!". ריי לא ידעה מה לומר. היא הייתה יכולה להישבע בחייה שלא עשתה דבר. "לא עשיתי כלום..." מלמלה בשקט. "את כן! תסירי את הכישוף מאחותי!" חזרה ואמרה שיאורי. ריי נאנחה. מה היא יכלה לעשות? היא עצמה את עיניה. לאחר כמה דקות פקחה אותן. "זהו... הסרתי אותו..." לחשה. היא ידעה שזה שקר. והיא לא רצתה לשקר. אבל היא הייתה חייבת. שיאורי רצה בחזרה למקום שבו הייתה רוקה. אבל היא כבר לא הייתה שם. רוקה רצה במסדרונות הריקים, פניה שטופים דמעות. "מה חשבתי לעצמי? למה שתסכים בכלל??..." היא הרהרה. זרועות דקות אחזו בה, מלטפות אותה. "מה קרה, רוקה?... משהו מטריד אותך?..." שאלה יוליה, מנסה להרגיע את רוקה. רוקה נשכה את שפתיה, ולא ענתה. "בואי איתי, אחר כך תוכלי להסביר לי מה קרה..." יוליה אחזה בידה של רוקה, מובילה אותה לחדרה. רוקה חשה גוש מכאיב נתקע בגרונה. "לא," היא לחשה, "לא הפעם...". "קחי..." ריי הושיטה כוס תה חם לשיאורי. שיאורי לא ענתה. היא דאגה לאחותה. תוהה היכן היא. אולי היא חזרה הביתה? גם ריי שתקה. היא לא יגעה מה לומר. היא לא יעשה מה לעשות. איך לנהוג במצבים שכאלו. "את חושבת שהיא כועסת עלי?" שאלה שיאורי, מביטה על ריי בעצב, "אולי היא חשבה שגם אני ברחתי ממנה...". ריי הביטה על השמיים המחשיכים. "לא, אני לא חושבת... אל תדאגי...". "נה," היססה שיאורי "איך זה כשאת מכשפה?...". "אני פשוט כזו..." אמרה ריי בהסתייגות. היא שנאה כששואלים אותה למה היא כזו. איך היא אמורה לעשות על שאלות שהיא עצמה לא יודעת את התשובה? "אבל... האומנת שלי תמיד אמרה שמכשפות הן רעות... ומכוערות... ואת דווקא יפה." שיאורי נראתה מבולבלת, "אז איך זה יכול להיות? חוץ מזה, אף פעם לא פגשתי מכשפה... למרות שאייאסה אומר שהאומנת שלי היא בעצמה מכשפה זקנה...". "אייאסה?" ריי שאלה בתהייה. היא הבינה שיש אומנת, ויש את שיאורי. אבל מי זה אייאסה? "אייאסה הוא אחי הגדול," הסבירה שיאורי, "אם אבא ימות הוא יהיה המלך. אבל הוא אומר שעד שזה יקרה הוא בעצמו יהיה זקן כמו אבא." אמרה שיאורי, בביטחון של ילדה קטנה. "אה...." אמרה ריי. ספק באכזבה ספק בשמחה. מה היא אמורה להגיד בדיוק? איך היא נכנסה למצב הזה? היא נשכבה והוסיפה להתסכל על הכוכבים. "היי, תראי! כוכב נופל!" קפצה שיאורי ממקומה, מצביעה על קו זוהר בשמיים, ואז השתתקה. "כוכב נופל זה סימן שמישהו מת..." היא השפילה את מבטה, "כבר מאוחר, ורוקה לא באה. היא בטח שכחה אותי. או ש...". "או ש... היא סתם מתעכבת! זהו!" קיפצה ריי ממקום למקום בעצבנות. מה היא אמורה להגיד? היא לא אוהבת אנשים... רוקה דהרה במהירות אל הכפר, מבוהלת. "הזמן אוזל, בכל רגע מישהו עלול לגלות..." היא הרהרה לעצמה. ביתה של ריי היה ממש במרכז הכפר, ושיאורי בוודאי הייתה שם לבטח... רוקה לא ידעה איך תבשר לה את הבשורות הנוראות. היא ירדה מהסוס וקשרה אותו אל אחד העצים בחופזה. הסוס הזה עלול למשוך תשומת לב רבה מדי ולעורר שאלות. היא דפקה בדלת בחופזה. שום תשובה. רוקה הלמה בדלת ביאוש. "ריי, תפתחי! אני מבינה שאת לא רוצה לראות אותי, אבל הפעם זה מקרה חירום!". הדלת נפתחה ושיאורי יצאה, מחבקת את רוקה. ריי עמדה על יד הדלת, נשענת עליה. "מה היו החדשות, רוקה?" שאלה שיאורי. "שיאורי..." רוקה תהתה איך תוכל לספר דבר נורא כל כך, "אבינו, המלך, מת מדבר לפני שעתיים.". שתיקה השתררה. שיאורי התקשתה להאמין. "ריי, שמועות מתפשטות מהר. הם עלולים להאשים אותך... אני מבקשת ממך להתלוות אלי לווינטרפל בינתיים, עד שירגעו הרוחות. שם איש לא יעז לפגוע בך." ריי שתקה. היא ידעה שעדיף לה לבוא עם רוקה, אבל... אולי עדיף שיתפסו אותה כבר ויגמרו עם זה? "מי יתפוס את מקום המלך עכשיו?" שינתה ריי את הנושא. "יורש העצר, הנסיך אייאסה.", רוקה השפילה את מבטה, "בנו החוקי היחיד של המלך.". "אייאסה-קון יהיה מלך?..." שאלה שיאורי, לא מוכנה להבין. "כן. הוא יוכתר השבוע..." מלמלה רוקה. "רגע, אני לא מבינה," היססה ריי, "בנו היחיד?". רוקה לא העיזה להסתכל על ריי. "כן. הוא הבן החוקי היחידי שלו, בדיוק כפי ששיאורי היא הבת החוקית היחידה שלו" "ומה איתך? מה את בדיוק? חבית חלב?" התעניינה ריי. "אני? אני בת מחוץ לנישואין..." אמרה רוקה בשקט. "כלומר..." גמגמה ריי, נבוכה. "כלומר שאני לא יודעת מי הייתה אימי." רוקה היישירה מבטה, "אבל זה לא משנה עכשיו, ריי... בכל רגע עלולים אנשי הכנסייה להגיע לכאן. אנחנו חייבים לצאת מכאן בהקדם האפשרי!". "דמו, אני לא יכולה..." גמגמה ריי. "בואי איתי. אייאסה ייתן לך הגנה חוקית, ללא ספק. אני יודעת שאחרי מה שקרה... אולי את פוחדת ממני. אבל אני חושבת שזאת האפשרות הטובה ביותר.". לפתע ריי נזכרה ב"שם" שתמיד תייקו לה. "אני? מפחדת ממך? בחיים לא" אמרה בקול מלגלג.
"נפלו עלי מים מהעץ!" התלוננה שיאורי כשהלכו שלושתן בשדות הבור הרטובים עדיין שליד הכפר. "שיאורי, אל תהיי מפונקת..." אמרה רוקה. לרגע עמד בזכרונה קולה של יוליה. היא חיזקה את אחיזתה בידה של ריי. "הכל בסדר?". "כן... אני בסדר..." רוקה הסיטה את מבטה, "אמרת שאת שונאת את הכפר... זה רק בגלל הנערים ההם?...". "לא, זה לא רק בגללם...". "אז בגלל מה?" שאלה שיאורי, שהדביקה אותן אחרי שרדפה אחרי פרפר גדול שראתה. "כי אני רוצה להיות חופשייה מעבודות הנשים הטורדניות האלה. הם לא מוכנים לחשוב על נערה שלא נהנית לשבת בבית ולרקום כל היום." רטנה ריי. שמץ של חיוך ניכר בפניה של רוקה. "ומה היית מעדיפה לעשות?...". "אני רוצה..." החלה ריי לומר ואז עצרה. מה היא רוצה? היא לא ידעה. היא לא רוצה עושר - מזה יש לה מפסיק בבית, וזה לא גרם לה להיות מאושרת. היא לא רוצה אהבה - לטענתה זה לא קיים. לפתע היא ידעה מה היא רוצה. "אני רוצה... בית קטן ונחמד... חתולים - כל המרבה; הרי זה משובח -, שטח -ע-צ-ו-ם עם עצים ופרחים וצמחים פריאיים. כל יום לרוץ בשדה שלי ולצרוח מאושר על זה שאני לבד. בלי המשפחה הארורה שלי. לצרוח באושר בלי שאיש ישמע אותי" והחלה להסתובב סביב עצמה בעודה פושטת את ידיה לצדדים ומחייכת כשקועה בחלומות נעימים. רוקה חייכה, ולפתע חזרה והרצינה. "לבד?..." היא מלמלה באכזבה. ריי הפסיקה להסתובב ו`חזרה למציאות`. "כן. לבד. למה?" הייתה התשובה הראשונית שלה. בחייה היא לא נתנה מחשבה על זה שמישהו ירצה לבלות איתה את זמנו. ובטח שלא לגור איתה. "ובכן... קיוויתי..." גמגמה רוקה, מלטפת את לחייה של ריי, "חשבתי על זה כל הלילה...". "על מה?" שאלה ריי. "על...". "נו...?...". רוקה עצמה את עיניה, ונשקה לשפתיה של ריי. ריי הייתה מופתעת. היא לא ציפתה לכזו תגובה. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, הדפה את רוקה ממנה והחלה לרוץ לכיוון היער. רוקה הביטה בדמותה המתרחקת של ריי בהפתעה, מרגישה, אולי לראשונה בחייה, את עיניה מתמלאות דמעות כנגד רצונה. "ריי... למה...?...". היא כרעה על ברכיה על הדשא הרטוב, פורצת בבכי. שיאורי, שלא הייתה מורגלת לראות את אחותה-למחצה בוכה, עמדה לצידה, אובדת עצות. ריי המשיכה לרוץ. אל היער. מקום מבטחה. בזריזות עלתה על ענף של עץ וחיבקה את רגלייה. "מה אני עושה? מה קורה לי?" היא ניסתה לעצור את עצמה מלבכות. הרי לא הייתה לה סיבה. אבל היא לא הצליחה. קול צעדים קטנים הולכים ומתקרבים גרם לה להיצמד לעץ בבהלה. "מי שם??". שיאורי. גם פניה היו שטופות דמעות. "כישפת את אחותי," היא ירתה בכעס, "עכשיו היא בוכה. תסירי את הכישוף הזה!!". "אבל.. לא...". "אחותי לא בוכה אף פעם. ואם היא בוכה עכשיו זה אומר שעשית לה משהו." שיאורי נראתה נסערת "תפסיקי עם זה, ריי אקיאמה!!". ריי לא ידעה מה לומר. היא הייתה יכולה להישבע בחייה שלא עשתה דבר. "לא עשיתי כלום..." מלמלה בשקט. "את כן! תסירי את הכישוף מאחותי!" חזרה ואמרה שיאורי. ריי נאנחה. מה היא יכלה לעשות? היא עצמה את עיניה. לאחר כמה דקות פקחה אותן. "זהו... הסרתי אותו..." לחשה. היא ידעה שזה שקר. והיא לא רצתה לשקר. אבל היא הייתה חייבת. שיאורי רצה בחזרה למקום שבו הייתה רוקה. אבל היא כבר לא הייתה שם. רוקה רצה במסדרונות הריקים, פניה שטופים דמעות. "מה חשבתי לעצמי? למה שתסכים בכלל??..." היא הרהרה. זרועות דקות אחזו בה, מלטפות אותה. "מה קרה, רוקה?... משהו מטריד אותך?..." שאלה יוליה, מנסה להרגיע את רוקה. רוקה נשכה את שפתיה, ולא ענתה. "בואי איתי, אחר כך תוכלי להסביר לי מה קרה..." יוליה אחזה בידה של רוקה, מובילה אותה לחדרה. רוקה חשה גוש מכאיב נתקע בגרונה. "לא," היא לחשה, "לא הפעם...". "קחי..." ריי הושיטה כוס תה חם לשיאורי. שיאורי לא ענתה. היא דאגה לאחותה. תוהה היכן היא. אולי היא חזרה הביתה? גם ריי שתקה. היא לא יגעה מה לומר. היא לא יעשה מה לעשות. איך לנהוג במצבים שכאלו. "את חושבת שהיא כועסת עלי?" שאלה שיאורי, מביטה על ריי בעצב, "אולי היא חשבה שגם אני ברחתי ממנה...". ריי הביטה על השמיים המחשיכים. "לא, אני לא חושבת... אל תדאגי...". "נה," היססה שיאורי "איך זה כשאת מכשפה?...". "אני פשוט כזו..." אמרה ריי בהסתייגות. היא שנאה כששואלים אותה למה היא כזו. איך היא אמורה לעשות על שאלות שהיא עצמה לא יודעת את התשובה? "אבל... האומנת שלי תמיד אמרה שמכשפות הן רעות... ומכוערות... ואת דווקא יפה." שיאורי נראתה מבולבלת, "אז איך זה יכול להיות? חוץ מזה, אף פעם לא פגשתי מכשפה... למרות שאייאסה אומר שהאומנת שלי היא בעצמה מכשפה זקנה...". "אייאסה?" ריי שאלה בתהייה. היא הבינה שיש אומנת, ויש את שיאורי. אבל מי זה אייאסה? "אייאסה הוא אחי הגדול," הסבירה שיאורי, "אם אבא ימות הוא יהיה המלך. אבל הוא אומר שעד שזה יקרה הוא בעצמו יהיה זקן כמו אבא." אמרה שיאורי, בביטחון של ילדה קטנה. "אה...." אמרה ריי. ספק באכזבה ספק בשמחה. מה היא אמורה להגיד בדיוק? איך היא נכנסה למצב הזה? היא נשכבה והוסיפה להתסכל על הכוכבים. "היי, תראי! כוכב נופל!" קפצה שיאורי ממקומה, מצביעה על קו זוהר בשמיים, ואז השתתקה. "כוכב נופל זה סימן שמישהו מת..." היא השפילה את מבטה, "כבר מאוחר, ורוקה לא באה. היא בטח שכחה אותי. או ש...". "או ש... היא סתם מתעכבת! זהו!" קיפצה ריי ממקום למקום בעצבנות. מה היא אמורה להגיד? היא לא אוהבת אנשים... רוקה דהרה במהירות אל הכפר, מבוהלת. "הזמן אוזל, בכל רגע מישהו עלול לגלות..." היא הרהרה לעצמה. ביתה של ריי היה ממש במרכז הכפר, ושיאורי בוודאי הייתה שם לבטח... רוקה לא ידעה איך תבשר לה את הבשורות הנוראות. היא ירדה מהסוס וקשרה אותו אל אחד העצים בחופזה. הסוס הזה עלול למשוך תשומת לב רבה מדי ולעורר שאלות. היא דפקה בדלת בחופזה. שום תשובה. רוקה הלמה בדלת ביאוש. "ריי, תפתחי! אני מבינה שאת לא רוצה לראות אותי, אבל הפעם זה מקרה חירום!". הדלת נפתחה ושיאורי יצאה, מחבקת את רוקה. ריי עמדה על יד הדלת, נשענת עליה. "מה היו החדשות, רוקה?" שאלה שיאורי. "שיאורי..." רוקה תהתה איך תוכל לספר דבר נורא כל כך, "אבינו, המלך, מת מדבר לפני שעתיים.". שתיקה השתררה. שיאורי התקשתה להאמין. "ריי, שמועות מתפשטות מהר. הם עלולים להאשים אותך... אני מבקשת ממך להתלוות אלי לווינטרפל בינתיים, עד שירגעו הרוחות. שם איש לא יעז לפגוע בך." ריי שתקה. היא ידעה שעדיף לה לבוא עם רוקה, אבל... אולי עדיף שיתפסו אותה כבר ויגמרו עם זה? "מי יתפוס את מקום המלך עכשיו?" שינתה ריי את הנושא. "יורש העצר, הנסיך אייאסה.", רוקה השפילה את מבטה, "בנו החוקי היחיד של המלך.". "אייאסה-קון יהיה מלך?..." שאלה שיאורי, לא מוכנה להבין. "כן. הוא יוכתר השבוע..." מלמלה רוקה. "רגע, אני לא מבינה," היססה ריי, "בנו היחיד?". רוקה לא העיזה להסתכל על ריי. "כן. הוא הבן החוקי היחידי שלו, בדיוק כפי ששיאורי היא הבת החוקית היחידה שלו" "ומה איתך? מה את בדיוק? חבית חלב?" התעניינה ריי. "אני? אני בת מחוץ לנישואין..." אמרה רוקה בשקט. "כלומר..." גמגמה ריי, נבוכה. "כלומר שאני לא יודעת מי הייתה אימי." רוקה היישירה מבטה, "אבל זה לא משנה עכשיו, ריי... בכל רגע עלולים אנשי הכנסייה להגיע לכאן. אנחנו חייבים לצאת מכאן בהקדם האפשרי!". "דמו, אני לא יכולה..." גמגמה ריי. "בואי איתי. אייאסה ייתן לך הגנה חוקית, ללא ספק. אני יודעת שאחרי מה שקרה... אולי את פוחדת ממני. אבל אני חושבת שזאת האפשרות הטובה ביותר.". לפתע ריי נזכרה ב"שם" שתמיד תייקו לה. "אני? מפחדת ממך? בחיים לא" אמרה בקול מלגלג.
עוד המשך
"בואי..." לחשה והושיטה את ידה אל ריי. אך השניה לא הושיטה את ידה חזרה. ריי הלכה לאורווה של אביה ולקחה משם את וויש, הסוס השחור האהוב עלייה. כמובן שהיה אסור לה, אבל ממתי ריי מקשיבה לחוקים? היא עלתה עליו. "תראי את הדרך, פרינס רוקה" רוקה סייעה לשיאורי לעלות על הסוס, נושכת את שפתיה באכזבה קלה. "את יודעת לרכוב מהר?" היא שאלה את ריי. ריי הנהנה. "בטח!". רוקה נעצה את עקבה בצלעות הסוס, שהחל לדהור. ריי עקבה אחריהן, משתדלת שלא לאבד את השביל בחשיכה. מרחוק, היא הביטה לעבר הכנסיה. הם לא יוכלו לפגוע בה יותר. הן דהרו בחשכה. עיניה של ריי הסתגלו במהרה לחשכה, והיא לא פחדה יותר לאבד את שיאורי ורוקה. רוקה, מצידה, כבר הייתה רגילה לחושך. לאחר כחצי שעה הן הגיעו לטירה. איש לא המתין להן. האור היחיד שדלק היה בחדר אחד בקומה הגבוהה ביותר- חדרו של המלך המת. אייאסה היה שם, אוחז בידו של אביו. רוקה נרתעה. היא סימנה לריי שלא להפריע. אייאסה לא הבחין בהן כלל. "אבא... אני מצטער, אני לא יכול לרשת את השלטון עכשיו!... אני... לא יודע כלום... אף פעם לא ניסיתי... ו.. מה אני אמור לעשות?... אבא... תעזור לי..." הוא הרכין את ראשו. ריי יכלה להישבע שראתה דמעות בעיניו של הנסיך. היא התיישבה בשקט ליד הקיר, אוחזת את רגלייה בידיה. מה עושים כשנקלעים למצב שכזה? הנסיך המשיך לבכות. רוקה נכנסה לחדר, נוגעת בכתפו של אחיה-למחצה. "אייאסה-קון..." היא לחשה. אייאסה נרתע כאילו היה מגעה אש. "אני מצטערת, אייאסה..." היא אמרה, לא יודעת מה עליה לומר בדיוק. ואז הוסיפה- "הוא היה גם אבי. אייאסה. אולם אני מאמינה שהוא היה רוצה שנתאושש ונשמור על הממלכה שלו. הוא היה רוצה... הוא היה רוצה שאתה תעשה זאת.". "מה את יודעת? מעולם לא היית צריכה לשאת באחריות כבדה כזאת... ואני... לא יודע איך להיות מלך.". שתיקה. "אל תאכזב את אביך, הנסיך אייאסה." פילח את הדממה קולה של ריי. "ומי את חושבת ש..." התחיל אייאסה לשאול. והפסיק. הוא הביט בה, הכיר אותה. "אתה יכול לעשות כל דבר שתרצה, כולל שליטה על הממלכה" אמרה רוקה. שיאורי לא אמרה דבר ורק חיבקה אותו. אייאסה חיבק את אחותו הקטנה. "אל תדאגי, שיאורי, אנחנו נצליח." הוא עודד אותה, "אבל עכשיו את חייבת ללכת מכאן, שלא תחלי.". שיאורי הביטה בו, דמעות ממלאות את עיניה. "הוא צודק, שיאורי. הפעם הדמעות לא יועילו לך." אמרה ריי, "בואי. הנסיך אייאסה, גם אתה לא מחוסן.". "לא" לחש אייאסה. "אני רוצה להישאר פה...". "אתה תחלה, אייאסה, הדבר מידבק... ואם נאבד אותך, לא יהיה איש שייקח את השלטון... אלא אם יבוא אדם מבחוץ ויישא את שיאורי לאישה. ואין לי כל כוונה שזה ייקרה." אמרה רוקה בנוקשות. אייאסה הביט בה ונזכר שבעצם אחותו למחצה מעולם לא נטתה להיות רכת-לב. "אני לא רוצה לעזוב את אבא.". "הנח לו. מחלתו לא נמשכה זמן רב, אך האל יודע שהיסיבה לו סבל. אני מאמינה שעליו לנוח עכשיו. בשלווה.". "רוקה, כשאת מדברת על האל, אני מתחיל לפחד.". רוקה החליפה מבטים עם ריי. "אני חוששת שנצטרך לקחת אותו מכאן בכוח. תעזרי לי?...". "טוב..." לחשה ריי וקמה ממקומה. `מה עם פגע בו?` היא נגעה בכתפו. "בבקשה בוא איתנו. אתה באמת לא רוצה למות או לחלות במחלה ממיתה... זה כואב..." לחשה. "מאיפה את יודעת?" שאל אייאסה. התחיל להימאס עליו כל העניין. למה הם לא יכולות לתת לו רגע של שקט? ריי שתקה וחשבה איך לנסח את תשובתה. "בוא נאמר שראיתי את המוות מקרוב... לא פעם ולא פעמיים..." "ומה עם אני רוצה למות? ורוצה לחלות?" "אז זו כבר בעיה שלך..." אמרה. רוקה וריי אחזו את ידיו וגררו אותו החוצה. משאירות את שיאורי לבד. "לילה טוב... אבא..." לחשה ויצאה מהחדר.
"בואי..." לחשה והושיטה את ידה אל ריי. אך השניה לא הושיטה את ידה חזרה. ריי הלכה לאורווה של אביה ולקחה משם את וויש, הסוס השחור האהוב עלייה. כמובן שהיה אסור לה, אבל ממתי ריי מקשיבה לחוקים? היא עלתה עליו. "תראי את הדרך, פרינס רוקה" רוקה סייעה לשיאורי לעלות על הסוס, נושכת את שפתיה באכזבה קלה. "את יודעת לרכוב מהר?" היא שאלה את ריי. ריי הנהנה. "בטח!". רוקה נעצה את עקבה בצלעות הסוס, שהחל לדהור. ריי עקבה אחריהן, משתדלת שלא לאבד את השביל בחשיכה. מרחוק, היא הביטה לעבר הכנסיה. הם לא יוכלו לפגוע בה יותר. הן דהרו בחשכה. עיניה של ריי הסתגלו במהרה לחשכה, והיא לא פחדה יותר לאבד את שיאורי ורוקה. רוקה, מצידה, כבר הייתה רגילה לחושך. לאחר כחצי שעה הן הגיעו לטירה. איש לא המתין להן. האור היחיד שדלק היה בחדר אחד בקומה הגבוהה ביותר- חדרו של המלך המת. אייאסה היה שם, אוחז בידו של אביו. רוקה נרתעה. היא סימנה לריי שלא להפריע. אייאסה לא הבחין בהן כלל. "אבא... אני מצטער, אני לא יכול לרשת את השלטון עכשיו!... אני... לא יודע כלום... אף פעם לא ניסיתי... ו.. מה אני אמור לעשות?... אבא... תעזור לי..." הוא הרכין את ראשו. ריי יכלה להישבע שראתה דמעות בעיניו של הנסיך. היא התיישבה בשקט ליד הקיר, אוחזת את רגלייה בידיה. מה עושים כשנקלעים למצב שכזה? הנסיך המשיך לבכות. רוקה נכנסה לחדר, נוגעת בכתפו של אחיה-למחצה. "אייאסה-קון..." היא לחשה. אייאסה נרתע כאילו היה מגעה אש. "אני מצטערת, אייאסה..." היא אמרה, לא יודעת מה עליה לומר בדיוק. ואז הוסיפה- "הוא היה גם אבי. אייאסה. אולם אני מאמינה שהוא היה רוצה שנתאושש ונשמור על הממלכה שלו. הוא היה רוצה... הוא היה רוצה שאתה תעשה זאת.". "מה את יודעת? מעולם לא היית צריכה לשאת באחריות כבדה כזאת... ואני... לא יודע איך להיות מלך.". שתיקה. "אל תאכזב את אביך, הנסיך אייאסה." פילח את הדממה קולה של ריי. "ומי את חושבת ש..." התחיל אייאסה לשאול. והפסיק. הוא הביט בה, הכיר אותה. "אתה יכול לעשות כל דבר שתרצה, כולל שליטה על הממלכה" אמרה רוקה. שיאורי לא אמרה דבר ורק חיבקה אותו. אייאסה חיבק את אחותו הקטנה. "אל תדאגי, שיאורי, אנחנו נצליח." הוא עודד אותה, "אבל עכשיו את חייבת ללכת מכאן, שלא תחלי.". שיאורי הביטה בו, דמעות ממלאות את עיניה. "הוא צודק, שיאורי. הפעם הדמעות לא יועילו לך." אמרה ריי, "בואי. הנסיך אייאסה, גם אתה לא מחוסן.". "לא" לחש אייאסה. "אני רוצה להישאר פה...". "אתה תחלה, אייאסה, הדבר מידבק... ואם נאבד אותך, לא יהיה איש שייקח את השלטון... אלא אם יבוא אדם מבחוץ ויישא את שיאורי לאישה. ואין לי כל כוונה שזה ייקרה." אמרה רוקה בנוקשות. אייאסה הביט בה ונזכר שבעצם אחותו למחצה מעולם לא נטתה להיות רכת-לב. "אני לא רוצה לעזוב את אבא.". "הנח לו. מחלתו לא נמשכה זמן רב, אך האל יודע שהיסיבה לו סבל. אני מאמינה שעליו לנוח עכשיו. בשלווה.". "רוקה, כשאת מדברת על האל, אני מתחיל לפחד.". רוקה החליפה מבטים עם ריי. "אני חוששת שנצטרך לקחת אותו מכאן בכוח. תעזרי לי?...". "טוב..." לחשה ריי וקמה ממקומה. `מה עם פגע בו?` היא נגעה בכתפו. "בבקשה בוא איתנו. אתה באמת לא רוצה למות או לחלות במחלה ממיתה... זה כואב..." לחשה. "מאיפה את יודעת?" שאל אייאסה. התחיל להימאס עליו כל העניין. למה הם לא יכולות לתת לו רגע של שקט? ריי שתקה וחשבה איך לנסח את תשובתה. "בוא נאמר שראיתי את המוות מקרוב... לא פעם ולא פעמיים..." "ומה עם אני רוצה למות? ורוצה לחלות?" "אז זו כבר בעיה שלך..." אמרה. רוקה וריי אחזו את ידיו וגררו אותו החוצה. משאירות את שיאורי לבד. "לילה טוב... אבא..." לחשה ויצאה מהחדר.
עוד המשך
ריי שכבה בחדר שהוקצה לה, חסרת מנוחה. מה הציק לה? אולי הפאר שאליו לא הייתה רגילה. הכותונת ששיאורי השאילה לה הייתה עשוייה משי ומעוטרת בתחרה –איך מישהו יכל בכלל לישון כך?-. מעליה היו הכילות הכבדות, והכרית הייתה גבוהה מדי. האם זה מה שהציק לה? זיכרון הנשיקה באותו צהריים נותר טרי במחשבותיה. מה זה היה אמור להביע? איש לא עשה זאת קודם. כלומר, מלבד ג`ונתן, אבל זה לא היה נחשב. "אני תוהה..." לחשה ריי, בקול שאיש לא שמע מלבדה, "את ג`ונתן פצעתי. מדוע לא העזתי לעשות זאת גם לה?... עברו שעות עד שריי הצליחה להירדם. אבל היא עשתה זאת, בסופו של דבר. וזו כנראה אחת הסיבות מדוע היא לא הגיעה לאחרות הבוקר ולא קמה עד שמיס מאיה, המשרתת, העירה אותה. "בוקר טוב, העלמה ריי" אמרה בעודה פותחת את הוילונות ונותנת לאור יום להיכנס. ריי, מצידה מלמלה כמה קללות עסיסיות ומשהו על זה שהיא שונאת בקרים והמשיכה לישון. מיס מאיה נראתה נעלבת. "למה את לא אוהבת בקרים, עלמתי הצעירה?" היא התעניינה במי שנראתה לה כנערה המוזרה ביותר עלי אדמות. "אני שונאת לקום ולעבוד." הצהירה ריי מבלי לנסות להתנסח ביתר עדינות. "לעבוד?". "כן. כמוך. תוכלי בבקשה להניח לי לישון?". "לא, העלמה ריי. טקס ההכתרה של הנסיך אייאסה יחל בתוך זמן קצר.". לפתע ריי נראתה עירנית. "טקס ההכתרה? זה לא אמור להיות רק בעוד כשבוע?" "כן... אבל אבל הוחלט להקדים אותו למען טובת העם" אמרה המיס מאיה, ששמחה שהצליחה להעיר את הנערה העצלה. "לטובת העם? לעם הזה, עם תשאלי אותו, לא מגיע שום דבר טוב, ובטח שלא את פרינס אייאסה" אמרה ריי מבלי לחשוב על מה היא מדברת ופשטה את שמלתה, מחפשת אחת שמלתה מאתמול". מיס מאיה צחקה. "פרינס הארוקה ביקשה להביא לך שמלה אחרת, ואני חושבת שהיא לא תשמח לשמוע את מה שאמרת הרגע על פרינס אייאסה.". "למה?" שאלה ריי בתמימות. מיס מאיה בהתה בה. "את רוצה לומר לי שלא הבחנת בכך? הנערה חולת אהבה.". אם היו אומרים לריי שג`ונתן חזר בתשובה והחליט להיות לנזיר, לא הייתה מופתעת יותר. "הנה השמלה, העלמה ריי." אמרה מיס מאיה בחופזה, מניחה בידיה של ריי שמלה מקופלת ונחפזת לצאת. חולת אהבה? מה זאת אומרת? מי? מה? השאלות הציפו את מוחה של ריי. היא לבשה במהירות את השמלה ויצאה מחדרה. האולם היה מלא אנשים. ריי התכווצה מעט, מחפשת במבטה את רוקה אייאסה או שיאורי. היא מצאה את שיאורי יושבת בשמלה סגולה, על זרועה ענוד סרט שחור. עיניה היו אדומות- "בוודאי נערכה ההלוויה בזמן שישנתי" הניחה ריי-. היא ישבה לצידה. שיאורי ניסתה לחייך. בישוף זקן פילס את דרכו אל חזית האולם. ריי התכווצה לפני שנוכחה לדעת שהוא לא נמנה עם אנשי הכנסייה הסמוכה לכפרה. היא הבחינה ברוקה ובעוד גבירה מתולתלת שישבה לצידה. רוקה השפילה את מבטה והתעלמה מהגבירה שליטפה את שיערה. ריי קמה ממקומה וניגשה אל רוקה. הגבירה הצעירה נעצה בה מבט זועם. "בוקר, פרינס רוקה. גבירתי" אמרה ריי וקדה בראשה. "איפה היית?" שאלה רוקה בשקט. ריי שקלה את תשובתה. להגיד להיא לא באה ללוויה בגלל שלא היה לה כוח לקום? בגלל שהיא נרדמה רק בבוקר כיוון שחשבה עליה כל הלילה? מה עליה להגיד? "אני מצטערת..." זה כל מה שיכלה להגיד. הגבירה המשיכה לנעוץ בה את מבטה הכועס. על מה היא כועסת? "ריי, תרצי לשבת לצידי? הטקס יתחיל בתוך זמן קצר.". "שיאורי יושבת שם לבד...". "היא לא לבד. היא עם בנו של הרוזן מדרגונסטון. הם מיודדים...". ריי הניחה שאין לה איך להתחמק. "רוקה, מה זה `חולת אהבה`?...". "ידעתי!!" הגבירה קמה ממקומה, "ידעתי את זה, רוקה!! שיקרת! מצאת לעצמך איזו פרינססה מפונקת!!..." היא קמה ממקומה וברחה מהאולם. ריי הייתה מבולבלת. פרינססה? איפה? "מה קרה כאן הרגע?". "אל תדאגי, ריי..." רוקה חייכה את חיוכה העגום, "היא תירגע. וגם אם לא, אין זה מענייני.". מבטה של רוקה הדאיג את ריי. היא לא הכירה אותו. "מי זאת הייתה בכלל?...". "הגבירה יוליה. היא חוסה בווינטרפל משום שהייתה מיודדת עם אבי." פניה של רוקה היו עתה חיוורות עוד יותר. לפתע השתררה דממה באולם. הבישוף כחכח בגרונו. הטקס עמד להתחיל. "ומה זה אומר?" שאלה ריי. היא לא ידעה מדוע, אבל היא פחדה מהתשובה. הטקס עבר מול עיניה, אבל אם הייתה מתבקשת לתארו, לא הייתה יכולה. היא הביטה כל הזמן על רוקה, שהביטה על הרצפה- ואולי לא על הרצפה? כן. מבטה של רוקה היה קבוע על ידיה של ריי, שנחו על ברכיה.-. "האם זה פירוש הדבר שמהשרתת אמרה?" היא תהתה. ידה של רוקה נגעה בידה שלה, ואז החזיקה בה. ריי תהתה מדוע סומק הציף את לחייה נוכח תנועה פשוטה זו. היא עדיין לא קיבלה תשובה למה זה חולת אהבה. היא ידעה שזה לא הזמן לשאול, אבל הסקרנות גברה עליה. כמו כן, היא ידעה היטב שאין לה יותר מדי טקט. "מה זה חולת אהבה?" לחשה לרוקה באוזן.
ריי שכבה בחדר שהוקצה לה, חסרת מנוחה. מה הציק לה? אולי הפאר שאליו לא הייתה רגילה. הכותונת ששיאורי השאילה לה הייתה עשוייה משי ומעוטרת בתחרה –איך מישהו יכל בכלל לישון כך?-. מעליה היו הכילות הכבדות, והכרית הייתה גבוהה מדי. האם זה מה שהציק לה? זיכרון הנשיקה באותו צהריים נותר טרי במחשבותיה. מה זה היה אמור להביע? איש לא עשה זאת קודם. כלומר, מלבד ג`ונתן, אבל זה לא היה נחשב. "אני תוהה..." לחשה ריי, בקול שאיש לא שמע מלבדה, "את ג`ונתן פצעתי. מדוע לא העזתי לעשות זאת גם לה?... עברו שעות עד שריי הצליחה להירדם. אבל היא עשתה זאת, בסופו של דבר. וזו כנראה אחת הסיבות מדוע היא לא הגיעה לאחרות הבוקר ולא קמה עד שמיס מאיה, המשרתת, העירה אותה. "בוקר טוב, העלמה ריי" אמרה בעודה פותחת את הוילונות ונותנת לאור יום להיכנס. ריי, מצידה מלמלה כמה קללות עסיסיות ומשהו על זה שהיא שונאת בקרים והמשיכה לישון. מיס מאיה נראתה נעלבת. "למה את לא אוהבת בקרים, עלמתי הצעירה?" היא התעניינה במי שנראתה לה כנערה המוזרה ביותר עלי אדמות. "אני שונאת לקום ולעבוד." הצהירה ריי מבלי לנסות להתנסח ביתר עדינות. "לעבוד?". "כן. כמוך. תוכלי בבקשה להניח לי לישון?". "לא, העלמה ריי. טקס ההכתרה של הנסיך אייאסה יחל בתוך זמן קצר.". לפתע ריי נראתה עירנית. "טקס ההכתרה? זה לא אמור להיות רק בעוד כשבוע?" "כן... אבל אבל הוחלט להקדים אותו למען טובת העם" אמרה המיס מאיה, ששמחה שהצליחה להעיר את הנערה העצלה. "לטובת העם? לעם הזה, עם תשאלי אותו, לא מגיע שום דבר טוב, ובטח שלא את פרינס אייאסה" אמרה ריי מבלי לחשוב על מה היא מדברת ופשטה את שמלתה, מחפשת אחת שמלתה מאתמול". מיס מאיה צחקה. "פרינס הארוקה ביקשה להביא לך שמלה אחרת, ואני חושבת שהיא לא תשמח לשמוע את מה שאמרת הרגע על פרינס אייאסה.". "למה?" שאלה ריי בתמימות. מיס מאיה בהתה בה. "את רוצה לומר לי שלא הבחנת בכך? הנערה חולת אהבה.". אם היו אומרים לריי שג`ונתן חזר בתשובה והחליט להיות לנזיר, לא הייתה מופתעת יותר. "הנה השמלה, העלמה ריי." אמרה מיס מאיה בחופזה, מניחה בידיה של ריי שמלה מקופלת ונחפזת לצאת. חולת אהבה? מה זאת אומרת? מי? מה? השאלות הציפו את מוחה של ריי. היא לבשה במהירות את השמלה ויצאה מחדרה. האולם היה מלא אנשים. ריי התכווצה מעט, מחפשת במבטה את רוקה אייאסה או שיאורי. היא מצאה את שיאורי יושבת בשמלה סגולה, על זרועה ענוד סרט שחור. עיניה היו אדומות- "בוודאי נערכה ההלוויה בזמן שישנתי" הניחה ריי-. היא ישבה לצידה. שיאורי ניסתה לחייך. בישוף זקן פילס את דרכו אל חזית האולם. ריי התכווצה לפני שנוכחה לדעת שהוא לא נמנה עם אנשי הכנסייה הסמוכה לכפרה. היא הבחינה ברוקה ובעוד גבירה מתולתלת שישבה לצידה. רוקה השפילה את מבטה והתעלמה מהגבירה שליטפה את שיערה. ריי קמה ממקומה וניגשה אל רוקה. הגבירה הצעירה נעצה בה מבט זועם. "בוקר, פרינס רוקה. גבירתי" אמרה ריי וקדה בראשה. "איפה היית?" שאלה רוקה בשקט. ריי שקלה את תשובתה. להגיד להיא לא באה ללוויה בגלל שלא היה לה כוח לקום? בגלל שהיא נרדמה רק בבוקר כיוון שחשבה עליה כל הלילה? מה עליה להגיד? "אני מצטערת..." זה כל מה שיכלה להגיד. הגבירה המשיכה לנעוץ בה את מבטה הכועס. על מה היא כועסת? "ריי, תרצי לשבת לצידי? הטקס יתחיל בתוך זמן קצר.". "שיאורי יושבת שם לבד...". "היא לא לבד. היא עם בנו של הרוזן מדרגונסטון. הם מיודדים...". ריי הניחה שאין לה איך להתחמק. "רוקה, מה זה `חולת אהבה`?...". "ידעתי!!" הגבירה קמה ממקומה, "ידעתי את זה, רוקה!! שיקרת! מצאת לעצמך איזו פרינססה מפונקת!!..." היא קמה ממקומה וברחה מהאולם. ריי הייתה מבולבלת. פרינססה? איפה? "מה קרה כאן הרגע?". "אל תדאגי, ריי..." רוקה חייכה את חיוכה העגום, "היא תירגע. וגם אם לא, אין זה מענייני.". מבטה של רוקה הדאיג את ריי. היא לא הכירה אותו. "מי זאת הייתה בכלל?...". "הגבירה יוליה. היא חוסה בווינטרפל משום שהייתה מיודדת עם אבי." פניה של רוקה היו עתה חיוורות עוד יותר. לפתע השתררה דממה באולם. הבישוף כחכח בגרונו. הטקס עמד להתחיל. "ומה זה אומר?" שאלה ריי. היא לא ידעה מדוע, אבל היא פחדה מהתשובה. הטקס עבר מול עיניה, אבל אם הייתה מתבקשת לתארו, לא הייתה יכולה. היא הביטה כל הזמן על רוקה, שהביטה על הרצפה- ואולי לא על הרצפה? כן. מבטה של רוקה היה קבוע על ידיה של ריי, שנחו על ברכיה.-. "האם זה פירוש הדבר שמהשרתת אמרה?" היא תהתה. ידה של רוקה נגעה בידה שלה, ואז החזיקה בה. ריי תהתה מדוע סומק הציף את לחייה נוכח תנועה פשוטה זו. היא עדיין לא קיבלה תשובה למה זה חולת אהבה. היא ידעה שזה לא הזמן לשאול, אבל הסקרנות גברה עליה. כמו כן, היא ידעה היטב שאין לה יותר מדי טקט. "מה זה חולת אהבה?" לחשה לרוקה באוזן.
זה ארוך ._.
חייה של רוקה בערו. "ובכן... אני... אני אסביר לך... אחר-כך..." היא גמגמה. ריי לא הייתה בטוחה למה, אבל התגובה הזאת דווקא מצאה חן בעיניה. "אני מכריז עליך בזאת כעל המלך החדש ויורשו החוקי של המלך אקירה המנוח, לטוב ולרע!" הכריז הבישוף. האנשים הריעו והחלו לקום. ריי גם היא התכוונה לקום, אולם רוקה סימנה לה להמתין. "ביקשת תשובה, עלי לתת לך אותה...". ריי, שרצתה תשובה, הביטה פעם אחרונה בפניו של אייאסה לפני שהסתירו לה האנשים ולפני שתתרכז ברוקה. הוא נראה כאילו הוא עומד לבכות כל דקה. עיניו היו אדומות ממקום, מהלוויה. `אילו אנשים רעים! ככה לעשות הכתרה זמן קצר לאחר לוויה? רעים!` חשבה לעצמה. ואז התרכזה ברוקה. "אז מה זה?". "חולת אהבה... זה..." רוקה הסמיקה, מתקרבת אל ריי, "זה כשאת חשובה לי יותר מחיי, ואני רוצה להיות איתך לנצח...". "זה לא דבר רע, נה?... אז למה אומרים שזאת מחלה?". "אני לא יודעת, ריי... דמו... ככה בדיוק אני מרגישה כלפייך.". "כלפיי?" ריי לא האמינה לשמע אוזניה. למה שמישהו יחשוב כך כלפיה? היא הרי מכשפה. חסרת טקט. מתנהגת כמו ילד. ולפתע היא נזכרה בנשיקה איך היא אמורה להגיב עכשיו? כבר אז? כל כך מהר? כל כך מהר אחרי שהן נפגשו? איך זה קרה? למה זה קרה? מתי זה הספיק לקרות? "א... אני מצטערת..." גמגמה ריי ויצאה מהאולם. בעודה פוסעת ליער, מתעלמת מהשמלה שנקרעת לה, המחשבות הציפו אותה והיא נכנסה עמוק אל תוך היער. רוקה רצתה לרוץ, לצעוק, או לבכות. אבל כבר לא היה לה כוח. באפיסת כוחות, היא ישבה על ספסל העץ שלידה, מבטה בוהה ולא רואה דבר. היא לא שמעה את יוליה כשנכנסה. למעשה, היא לא חשה בה עד שזו נגעה בה. "הפרינססה שלך הלכה כבר?" שאלה יוליה בכעס. "היא מעולם לא הייתה שלי." רוקה השיבה קצרות, מבלי להסתובב. "אהבת אותה?". "אני אוהבת אותה.". "אז למה היא השאירה אותך לבד?". "לא יודעת.". יוליה סטרה לה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא עשתה דבר כזה, ורוקה הייתה המומה. יוליה נראתה מופתעת מעצמה, אבל הסתירה את מבוכתה. "צאי מזה. אני כאן..." היא חיבקה את רוקה, שלא זעה ממקומה. "האי." קולה של רוקה היה מרוחק. "את אוהבת אותי?". רוקה היישירה את מבטה אל יוליה. "לא.". יוליה הייתה מופתעת. היא לא יכלה להסתיר את הפתעתה. "מה זאת אומרת?" "זאת אומרת... שאני לא אוהבת אותך..." לחשה רוקה. יולי עזבה את רוקה רצה. מקווה שרוקה לא ראתה את דמעותיה. "אני מצטערת, יוליה. למרות שעזרת לי... יש בליבי מקום רק לנערה אחת." רוקה השפילה את מבטה, וחזרה לבהות בתקרה. אך דבר מה אחר משך את עיניה. מבעד לחרך הירי, היא הבחינה בעשן. אש בערה בכפר. נשמעו צעקות מהכפר "אש!! אש!!". אומנם הטירה הייתה רחוקה, אך היה ניתן לשמוע את הצעקות. "אלוהים אדירים..." מלמלה רוקה בזעזוע. היא פרצה בריצה. אפשר שריי הייתה שם- ואם כן, היא בסכנה. "פנו את הדרך!" רוקה התקדמה אך בקושי לעבר בית האבן- ביתה של ריי. ליבה החסיר פעימה. הבית עלה באש. "אנשי הכנסיה שלחו להצית את הבית, אבל האש התפשטה!" הסביר בצעקה גבר כבן ארבעים, "בוודאי המכשפה הארורה עשתה זאת! היא זאת שגרמה למות המלך! היא הביאה את המגיפה, ואת השריפה!". רוקה שתקה. הריקנות בתוכה הייתה נוראית מדי, מלתי נסבלת. ריי, ריי שאהבה... ריי שלה נרצחה?... ריי הביטה אל הכפר. הכפר שעולה באש. "יופי... פשוט נהדר!!!". עכשיו לא היה לה גם לאן לחזור. ובוודאי יאשימו אותה. כרגיל. היא השתופפה בצילו של העץ, מקווה לא להיראות. כשכולם יסתלקו אולי תוכל להיכנס ולראות אם ניצל משהו. לפתע פילחה את מוחה מחשבה מפחידה- הספרים!-. אין שום סיכוי שהם ניצלו. נייר נשרף מהר, ום היו שמורים מתחת לרצפת העץ. "למה... למה זה חייב לקרות??" היא לחשה ביאוש.
חייה של רוקה בערו. "ובכן... אני... אני אסביר לך... אחר-כך..." היא גמגמה. ריי לא הייתה בטוחה למה, אבל התגובה הזאת דווקא מצאה חן בעיניה. "אני מכריז עליך בזאת כעל המלך החדש ויורשו החוקי של המלך אקירה המנוח, לטוב ולרע!" הכריז הבישוף. האנשים הריעו והחלו לקום. ריי גם היא התכוונה לקום, אולם רוקה סימנה לה להמתין. "ביקשת תשובה, עלי לתת לך אותה...". ריי, שרצתה תשובה, הביטה פעם אחרונה בפניו של אייאסה לפני שהסתירו לה האנשים ולפני שתתרכז ברוקה. הוא נראה כאילו הוא עומד לבכות כל דקה. עיניו היו אדומות ממקום, מהלוויה. `אילו אנשים רעים! ככה לעשות הכתרה זמן קצר לאחר לוויה? רעים!` חשבה לעצמה. ואז התרכזה ברוקה. "אז מה זה?". "חולת אהבה... זה..." רוקה הסמיקה, מתקרבת אל ריי, "זה כשאת חשובה לי יותר מחיי, ואני רוצה להיות איתך לנצח...". "זה לא דבר רע, נה?... אז למה אומרים שזאת מחלה?". "אני לא יודעת, ריי... דמו... ככה בדיוק אני מרגישה כלפייך.". "כלפיי?" ריי לא האמינה לשמע אוזניה. למה שמישהו יחשוב כך כלפיה? היא הרי מכשפה. חסרת טקט. מתנהגת כמו ילד. ולפתע היא נזכרה בנשיקה איך היא אמורה להגיב עכשיו? כבר אז? כל כך מהר? כל כך מהר אחרי שהן נפגשו? איך זה קרה? למה זה קרה? מתי זה הספיק לקרות? "א... אני מצטערת..." גמגמה ריי ויצאה מהאולם. בעודה פוסעת ליער, מתעלמת מהשמלה שנקרעת לה, המחשבות הציפו אותה והיא נכנסה עמוק אל תוך היער. רוקה רצתה לרוץ, לצעוק, או לבכות. אבל כבר לא היה לה כוח. באפיסת כוחות, היא ישבה על ספסל העץ שלידה, מבטה בוהה ולא רואה דבר. היא לא שמעה את יוליה כשנכנסה. למעשה, היא לא חשה בה עד שזו נגעה בה. "הפרינססה שלך הלכה כבר?" שאלה יוליה בכעס. "היא מעולם לא הייתה שלי." רוקה השיבה קצרות, מבלי להסתובב. "אהבת אותה?". "אני אוהבת אותה.". "אז למה היא השאירה אותך לבד?". "לא יודעת.". יוליה סטרה לה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא עשתה דבר כזה, ורוקה הייתה המומה. יוליה נראתה מופתעת מעצמה, אבל הסתירה את מבוכתה. "צאי מזה. אני כאן..." היא חיבקה את רוקה, שלא זעה ממקומה. "האי." קולה של רוקה היה מרוחק. "את אוהבת אותי?". רוקה היישירה את מבטה אל יוליה. "לא.". יוליה הייתה מופתעת. היא לא יכלה להסתיר את הפתעתה. "מה זאת אומרת?" "זאת אומרת... שאני לא אוהבת אותך..." לחשה רוקה. יולי עזבה את רוקה רצה. מקווה שרוקה לא ראתה את דמעותיה. "אני מצטערת, יוליה. למרות שעזרת לי... יש בליבי מקום רק לנערה אחת." רוקה השפילה את מבטה, וחזרה לבהות בתקרה. אך דבר מה אחר משך את עיניה. מבעד לחרך הירי, היא הבחינה בעשן. אש בערה בכפר. נשמעו צעקות מהכפר "אש!! אש!!". אומנם הטירה הייתה רחוקה, אך היה ניתן לשמוע את הצעקות. "אלוהים אדירים..." מלמלה רוקה בזעזוע. היא פרצה בריצה. אפשר שריי הייתה שם- ואם כן, היא בסכנה. "פנו את הדרך!" רוקה התקדמה אך בקושי לעבר בית האבן- ביתה של ריי. ליבה החסיר פעימה. הבית עלה באש. "אנשי הכנסיה שלחו להצית את הבית, אבל האש התפשטה!" הסביר בצעקה גבר כבן ארבעים, "בוודאי המכשפה הארורה עשתה זאת! היא זאת שגרמה למות המלך! היא הביאה את המגיפה, ואת השריפה!". רוקה שתקה. הריקנות בתוכה הייתה נוראית מדי, מלתי נסבלת. ריי, ריי שאהבה... ריי שלה נרצחה?... ריי הביטה אל הכפר. הכפר שעולה באש. "יופי... פשוט נהדר!!!". עכשיו לא היה לה גם לאן לחזור. ובוודאי יאשימו אותה. כרגיל. היא השתופפה בצילו של העץ, מקווה לא להיראות. כשכולם יסתלקו אולי תוכל להיכנס ולראות אם ניצל משהו. לפתע פילחה את מוחה מחשבה מפחידה- הספרים!-. אין שום סיכוי שהם ניצלו. נייר נשרף מהר, ום היו שמורים מתחת לרצפת העץ. "למה... למה זה חייב לקרות??" היא לחשה ביאוש.
עוד המשך
היא החליטה שאולי בכל זאת נשאר אולי משהו. היא החלה לרוץ במהירות בעוד שמלתה המשיכה להישרף. היא נכנסה לכפר. הצרחות גברו כנכנסה. "לא הספיק לך, מכשפה?!" צרחה אליה אישה שהשריפה פגעה בביתה. ריי רצה את ביתה. אנשי הכפר כבר השתלטו על רוב השריפה, אבל היא הבחינה שרוב הבית נשרף. היא נכנסה פנימה, הרצפה המפוחמת צורבת את רגליה. משהו משך את תשומת ליבה. משהו מבריק על המדרגות. "לא יכול להיות..." היא לחשה, מביטה על סוף גרם המדרגות. זאת הייתה טבעת כסף דקה, שעליה מוטבע סמל הורד המוצלב לחרב. "פרינס רוקה..." היא לחשה, מביטה בטבעת. אם היה מישהו בבית כשנשרף, הוא לא שרד. לא היה כל ספק. "לא!!!" צרחה והחלה לחפש את רוקה. היא עלתה לחדרה בידיעה שהרצפה עלולה ליפול כל רגע. אך לא היה לה אכפת. "פרינס רוקה!!!" היא צעקה, מקווה לשמוע את קולה של רוקה. לפתע הרצפה באמת קרסה. בעודה מקללת בשקט היא נשמה את העשן שמילא את נחיריה. "קסו..." לחשה. "פרינס רוקה!!" צעקה בשנית. היא הייתה חייבת להגיע אליה, מפויחת או לא. ריי ניסתה להתלות על הרצפה, שכרגע הייתה לתקרה עבורה. אך היא הייתה חמה מדי. אט אט הלהבות החלו גם להתפשט במרתף, היכן שריי הייתה. "פרינס רוקה!" צעקה שנית, מנסה שוב לעלות. "אני לא אוותר... אני חייבת... להגיע את רוקה..." לחשה לעצמה, מתגברת על הכאב בכפות ידיה שנצרבו. בעודה מקללת בשקט היא נשמה את העשן שמילא את נחיריה. "קסו..." לחשה. "פרינס רוקה!!" צעקה בשנית. היא הייתה חייבת להגיע אליה, מפויחת או לא. ריי ניסתה להתלות על הרצפה, שכרגע הייתה לתקרה עבורה. אך היא הייתה חמה מדי. אט אט הלהבות החלו גם להתפשט במרתף, היכן שריי הייתה. "פרינס רוקה!" צעקה שנית, מנסה שוב לעלות. "אני לא אוותר... אני חייבת... להגיע את רוקה..." לחשה לעצמה, מתגברת על הכאב בכפות ידיה שנצרבו. רוקה שמעה את הרעש. היא הייתה בחדר ששימש בעבר את אביה של ריי. לזוועתה, הייתה שם גופה שרופה. אבל ריי לא הייתה שם. "ריי!..." רוקה ניסתה לחלץ את ריי מבין השברים המפוייחים, הלוהטים. פניה של ריי היו נטולות צבע, מפוייחות, והיא שכבה ללא תנועה. "לא... אלוהים... לא..." היא לחשה, "רק לא ריי...". חלק נוסף של הרצפה קרס ברעש, מעלה רמץ ופיח. רוקה השתעלה, אבל לא ניסתה להימלט כשהחדר היטשטש סביבה. היא הולכת, עם הנערה שהיא אוהבת. "רוקה... אלוהים, רוקה, קומי... את שומעת אותי?... רוקה..." קול רועד חדר לתודעתה של רוקה, כאור מסנוור מבין חרכי האפלה. היא פקחה את עיניה לכדי חריץ. "ריי?..." היא מלמלה בתקווה. שמץ של צבע, בגון הדבש, הבהיק מול עיניה. היא עצמה את עיניה באכזבה. "הניחו לי.". "רוקה... תודה לאל שאת חיה...". "לאיזה אל?" שאלה רוקה בחדות. יוליה נרתעה. "הניחו לי למות. אני לא רוצה לחיות." רוקה לא נרתעה ממבטה המבוהל של יוליה. "רוקה...". "אם את אוהבת אותי, הניחי לי, ליידי יוליה.". רוקה עצמה את עיניה שוב. היא שמעה את צעדיה של יוליה, אך לא יכלה לומר אם הסתלקה או שרק התרחקה. היא פקחה את עיניה שוב רק כדי להביט בתקרה. "ריי... אני מצטערת... עשיתי כל מה שיכולתי...". לו רק יכלה לסלק ממנה את הריקנות האיומה שהשתלטה עליה, הייתה נותנת הרבה כדי להרחיק אותה. הידיעה הזאת, שאין מה שישיב את ריי אליה... או אותה אל ריי... "הניחו לי למות..." לחשה רוקה שוב, לפני ששקעה בשינה טרופה, נטולת חלומות. "ריי... ריי..." קול חרישי לחש באוזנה, לא נותן לה מנוחה. ריי פקחה את עיניה. "רוקה?". לא. לא רוקה. המלך- אייאסה. הוא הביט בה בדאגה. "מה עם...?...". ריי שאלה בתקווה. אייאסה השפיל מבט. "אני מצטער... ריי...". ריי הביטה באייאסה בפה פעור. "לא... היא.. לא יכול להיות!" קראה, משתדלת שלא לבכות מול פניו של המשך. "אני מצטער..." חזר אייאסה והניח את ידו על כתפה. "אבל... מה היא עשתה שם בכלל?!" שאלה אותו. לא שהוא ידע את התשובה... או שכן? "היא? רגע... על מי את מדברת?" תמה אייאסה. "על... מי אתה מדבר?" שאלה ריי והביטה בו בעיניים חדות. הוא לא יודע מה מחכה לו עם הוא עבד עליה, בין אם הוא מלך ובין אם לא. "ההורים שלך... ריי... הם מתו...". ריי בהתה בו. "לא משנה.". "הא?" אייאסה הביט בה בזעזוע. ריי שקלה לזנק מהמיטה ולרוץ לחפש את רוקה, ואלמלא כאב הראש שהציק לה, אין ספק שהייתה עושה זאת. "מה זאת אומרת: לא משנה? משנה!!!" התפלץ אייאסה. הוא לא היה רגיל לאנשים שלא כל כך שינה להם שהוריהם מתו. ועוד בחורה! "לא אהבתי אותם גם ככה. אז זה לא משנה" אמרה והתיישבה. "אבל... מה עם הספרים?" לחשה. "איזה ספרים?" אייאסה הרים גבה בתהיה. הנערה גרמה לו סחרחורת קלה. היא דאגה לספרים יותר משלהוריה! "הספרים... בחדר... מתחת לרצפה...". "אני לא יודע, לא ידעתי שהם שם..." התנצל אייאסה, נבוך. ריי הצמידה את כפות ידיה זו לזו בתפילה.
היא החליטה שאולי בכל זאת נשאר אולי משהו. היא החלה לרוץ במהירות בעוד שמלתה המשיכה להישרף. היא נכנסה לכפר. הצרחות גברו כנכנסה. "לא הספיק לך, מכשפה?!" צרחה אליה אישה שהשריפה פגעה בביתה. ריי רצה את ביתה. אנשי הכפר כבר השתלטו על רוב השריפה, אבל היא הבחינה שרוב הבית נשרף. היא נכנסה פנימה, הרצפה המפוחמת צורבת את רגליה. משהו משך את תשומת ליבה. משהו מבריק על המדרגות. "לא יכול להיות..." היא לחשה, מביטה על סוף גרם המדרגות. זאת הייתה טבעת כסף דקה, שעליה מוטבע סמל הורד המוצלב לחרב. "פרינס רוקה..." היא לחשה, מביטה בטבעת. אם היה מישהו בבית כשנשרף, הוא לא שרד. לא היה כל ספק. "לא!!!" צרחה והחלה לחפש את רוקה. היא עלתה לחדרה בידיעה שהרצפה עלולה ליפול כל רגע. אך לא היה לה אכפת. "פרינס רוקה!!!" היא צעקה, מקווה לשמוע את קולה של רוקה. לפתע הרצפה באמת קרסה. בעודה מקללת בשקט היא נשמה את העשן שמילא את נחיריה. "קסו..." לחשה. "פרינס רוקה!!" צעקה בשנית. היא הייתה חייבת להגיע אליה, מפויחת או לא. ריי ניסתה להתלות על הרצפה, שכרגע הייתה לתקרה עבורה. אך היא הייתה חמה מדי. אט אט הלהבות החלו גם להתפשט במרתף, היכן שריי הייתה. "פרינס רוקה!" צעקה שנית, מנסה שוב לעלות. "אני לא אוותר... אני חייבת... להגיע את רוקה..." לחשה לעצמה, מתגברת על הכאב בכפות ידיה שנצרבו. בעודה מקללת בשקט היא נשמה את העשן שמילא את נחיריה. "קסו..." לחשה. "פרינס רוקה!!" צעקה בשנית. היא הייתה חייבת להגיע אליה, מפויחת או לא. ריי ניסתה להתלות על הרצפה, שכרגע הייתה לתקרה עבורה. אך היא הייתה חמה מדי. אט אט הלהבות החלו גם להתפשט במרתף, היכן שריי הייתה. "פרינס רוקה!" צעקה שנית, מנסה שוב לעלות. "אני לא אוותר... אני חייבת... להגיע את רוקה..." לחשה לעצמה, מתגברת על הכאב בכפות ידיה שנצרבו. רוקה שמעה את הרעש. היא הייתה בחדר ששימש בעבר את אביה של ריי. לזוועתה, הייתה שם גופה שרופה. אבל ריי לא הייתה שם. "ריי!..." רוקה ניסתה לחלץ את ריי מבין השברים המפוייחים, הלוהטים. פניה של ריי היו נטולות צבע, מפוייחות, והיא שכבה ללא תנועה. "לא... אלוהים... לא..." היא לחשה, "רק לא ריי...". חלק נוסף של הרצפה קרס ברעש, מעלה רמץ ופיח. רוקה השתעלה, אבל לא ניסתה להימלט כשהחדר היטשטש סביבה. היא הולכת, עם הנערה שהיא אוהבת. "רוקה... אלוהים, רוקה, קומי... את שומעת אותי?... רוקה..." קול רועד חדר לתודעתה של רוקה, כאור מסנוור מבין חרכי האפלה. היא פקחה את עיניה לכדי חריץ. "ריי?..." היא מלמלה בתקווה. שמץ של צבע, בגון הדבש, הבהיק מול עיניה. היא עצמה את עיניה באכזבה. "הניחו לי.". "רוקה... תודה לאל שאת חיה...". "לאיזה אל?" שאלה רוקה בחדות. יוליה נרתעה. "הניחו לי למות. אני לא רוצה לחיות." רוקה לא נרתעה ממבטה המבוהל של יוליה. "רוקה...". "אם את אוהבת אותי, הניחי לי, ליידי יוליה.". רוקה עצמה את עיניה שוב. היא שמעה את צעדיה של יוליה, אך לא יכלה לומר אם הסתלקה או שרק התרחקה. היא פקחה את עיניה שוב רק כדי להביט בתקרה. "ריי... אני מצטערת... עשיתי כל מה שיכולתי...". לו רק יכלה לסלק ממנה את הריקנות האיומה שהשתלטה עליה, הייתה נותנת הרבה כדי להרחיק אותה. הידיעה הזאת, שאין מה שישיב את ריי אליה... או אותה אל ריי... "הניחו לי למות..." לחשה רוקה שוב, לפני ששקעה בשינה טרופה, נטולת חלומות. "ריי... ריי..." קול חרישי לחש באוזנה, לא נותן לה מנוחה. ריי פקחה את עיניה. "רוקה?". לא. לא רוקה. המלך- אייאסה. הוא הביט בה בדאגה. "מה עם...?...". ריי שאלה בתקווה. אייאסה השפיל מבט. "אני מצטער... ריי...". ריי הביטה באייאסה בפה פעור. "לא... היא.. לא יכול להיות!" קראה, משתדלת שלא לבכות מול פניו של המשך. "אני מצטער..." חזר אייאסה והניח את ידו על כתפה. "אבל... מה היא עשתה שם בכלל?!" שאלה אותו. לא שהוא ידע את התשובה... או שכן? "היא? רגע... על מי את מדברת?" תמה אייאסה. "על... מי אתה מדבר?" שאלה ריי והביטה בו בעיניים חדות. הוא לא יודע מה מחכה לו עם הוא עבד עליה, בין אם הוא מלך ובין אם לא. "ההורים שלך... ריי... הם מתו...". ריי בהתה בו. "לא משנה.". "הא?" אייאסה הביט בה בזעזוע. ריי שקלה לזנק מהמיטה ולרוץ לחפש את רוקה, ואלמלא כאב הראש שהציק לה, אין ספק שהייתה עושה זאת. "מה זאת אומרת: לא משנה? משנה!!!" התפלץ אייאסה. הוא לא היה רגיל לאנשים שלא כל כך שינה להם שהוריהם מתו. ועוד בחורה! "לא אהבתי אותם גם ככה. אז זה לא משנה" אמרה והתיישבה. "אבל... מה עם הספרים?" לחשה. "איזה ספרים?" אייאסה הרים גבה בתהיה. הנערה גרמה לו סחרחורת קלה. היא דאגה לספרים יותר משלהוריה! "הספרים... בחדר... מתחת לרצפה...". "אני לא יודע, לא ידעתי שהם שם..." התנצל אייאסה, נבוך. ריי הצמידה את כפות ידיה זו לזו בתפילה.
המשך
"אדוני, האם יורשה לי לשוחח עם בת חסותך?" ליידי יוליה פנתה אל אייאסה, בסגנון הרשמי, הנוקשה. "כמובן, הליידי...". "באופן פרטי.". ריי נעצה בה מבץ חד. מה לכל הרוחות היא רוצה ממנה? יוליה רכנה אל עבר ריי, וסטרה לה בכוח. "מפגרת!!! מה את חושבת שאת עושה?!" צעקה עליה ריי. "כואב לי הראש גם ככה את לא צריכה להוסיף לזה!". "מכשפה. מכשפה. היה מגיע לך למות." סיננה יוליה, "ורק באשמתך רוקה כמעט נהרגה.". ריי סטרה ליוליה. "איך את מעיזה?! איך את מעיזה לומר שזו באשמתי? אילו והייתי באמת אחראית לזה היא לא הייתה מתקרבת בכלל והייתי מציתה את כל הכפר, ו..." ואז החלה להרגיש את הכאב בכך שנתנה סטירה ליולי בידיים שרופות. יוליה נרתעה בבהלה, מניחה את ידה על פיה של ריי. "ששש...", היא לחשה, מנשקת קלות את הכוויות בידיה של ריי. ריי הביטה בה, מבולבלת. אולם ממבטה של יוליה ריי הסיקה במהירות שאין לה שום כוונות טובות. "רוקה חושבת שאת מתה. ועדיף ככה.". "ולמה זה? מה העניין שרוקה תדע שאני חיה? מה הקטע שלך?" החלה ריי לשאול שאלות. יוליה הביטה בה בזלזול השמור רק למי שדובר את השפה הפשוטה, העגה של הכפריים והחיילים. "את באמת תמימה, ילדה," היא אמרה בשלווה, "אני רוצה להינשא לה. אני רוצה להיות הנסיכה שלה. וזה לא יקרה כל עוד היא יודעת שאת חיה.". "את יכולה לרצות. לרצות זה דבר טוב. אבל את לא צריכה להתחשב גם ברוקה? כלומר, עם היא רוצה להינשא לך - מה אני מפריעה? אבל עם היא לא רוצה... מי את שתתערבי?" יוליה גיחכה. "תגידי, גברת צעירה, אף פעם לא חשבת- לא רצית להיות נסיכה?". "נסיכה?" מלמלה ריי. היא באמת אי פעם חשבה על זה? מה לה ולנסיכות? אומנם היא נחשבה לבעלת מעמד גבוה בכפר, אבל נסיכה? נסיכה נסיכותית? היא לא אמרה דבר. יוליה טלטלה את ראשה, ולראשונה גם צחקה. "את באמת נערה מוזרה, ריי... לא פלא שרוקה—טוב, מחבבת אותך." ריי מצמצה כמה פעמים. הרגע יוליה אמרה עליה משהו טוב? "תודה רבה..." אמרה והתיישבה בישיבה מזרחית על המיטה. יוליה הביטה בידה של ריי. "זה עדיין כואב? מה הרמת שם שנכווית ככה?". ריי לא הייתה בטוחה למה יוליה חותרת. למה לכל הרוחות היא מתחילה להיות כל כך נחמדה? "ריי, את מקשיבה לי?". "כן..." אמרה ריי. אם כבר היא נחמדה, אז למה לא לנצל את זה? "לא הרמתי כלום. הרצפה קרסה תחתיי ונפלתי למרתף, ניסיתי לעלות והרצפה הייתה רותחת". "ויצאת מזה בחיים?" יוליה הצטמררה, מרותקת, "זה מפחיד... אני שונאת אש. מבחינתי עדיף לקפוא רק שאני לא אצטרך להדליק אש- לפחות לא מחוץ לאח...". "את לא אוהבת אש? איך אפשר? זה כזה יפה! אני שונאת חום אבל מתה על אש!" החלה ריי לברבר. לפתע הפסיקה. מה יוליה רצתה ממנה? יוליה קרבה אל ריי באופן מסוכן. ריי נרתעה כשזו נגעה בלחייה. "מה את רוצה ממני??..." ריי הייתה קרובה לצעקה. "שום דבר..." חייכה יוליה בתמימות, מחבקת את ריי. "ני?" צייצה ריי. "יוליה... מה את רוצה ממני לעזאזל?" שאלה ריי בשנית, מוכנה לכל תשובה ולכל תשובה לתשובה. יוליה לא ענתה, אבל הידקה את אחיזתה בריי עד כאב. "את יודעת שרוקה גוססת, נכון?..." היא לחשה, ספק בזעם ספק בשמחה לאיד, "ואף אחד לא יכול לעזור..." "היא... גוססת?" לחשה ריי, ספק בגלל הכאב וספק בגלל השוק. "ואף אחד לא יכול לעזור?". "כן, היא התעוררה רק היום. היא לא יכולה לדבר ולא לקום. אני חושבת שהיא בכלל לא מזהה אף אחד..." שיקרה יוליה, מרוצה נוכח השפעתה. אם ריי תירתע, אולי היא תסתלק כבר. "את... לא רצינית..." מלמלה ריי בפחד. "היא לא יכולה למות!!!" צעקה והשתחררה מאחיזתה של יוליה. "אני חייבת לראות אותה... רק עד פעם אחת..." חשבה לעצה והחלה לרוץ אל חדרה של רוקה, שמי יודע איפה הוא נמצא. יוליה הייתה מופתעת. זאת לא הייתה התגובה לה ציפתה. היא קמה במהירות ומיהרה לנסות להשיג את ריי. "ריי, באמת לא כדאי!!... ריי!...". ריי לא הקשיבה לה. היא רצה מחדר לחדר, פותחת את הדלתות ולא סוגרת אותן. "אייאסה!" קראה בעודה רצה בין החדרים. "ריי! את לא אמורה להיות במיטה עכשיו??" אייאסה תפס את הנערה, "את עדיין צריכה לנוח... את עוד פצועה...". הוא הביט בעיניה של ריי, הלוהטות. "מה קרה, ריי? מי רודף אחריך?...". "איפה רוקה?" שאלה במהירות. היא לא הייתה מוכנה לבזבז אף שניה. היא חייבת לראות אותה. לפתע יוליה הופיעה, מתנשפת. "העלמה ריי... אני באמת... לא חושבת שזה רעיון טוב..." יוליה התנשמה בכבדות, "זה... זה עלול לפגוע בך... יותר מדי...". יוליה קיוותה שהיא נשמעת אמינה. אילתורים מעולם לא היו הצד החזק שלה. "בשבילי? על מה את מדברת? רוקה הולכת למות!" ריי הרגישה שהיא הולכת לשחוט את יוליה. היא הרגישה שלדבר עם יוליה זה כמו לדבר עם נעל בית מסריחה. אייאסה בהה בשתיהן, מבולבל. "אחותי הולכת למות? לא אמרו לי דבר. לא נראה לי שהרופא שיקר. הוא אמר שהיא נפצעה די קל..." הוא תלה את מבטו ביוליה וריי, מצפה להסבר. "יוליה..." סיננה ריי בכעס ובלי כל אזהרה קצפה עליה והחלה לשרוט אותה. "טיפשה טיפשה טיפשה טיפשה טיפשה!!" צעקה בין כל שריטה. יוליה נרתעה וניסתה להתגונן. "לא ידעתי מה הרופא אמר, אבל ממה שאני יודעת זה באמת ככה! היא... היא לא זיהתה אותי... היא לא דיברה... באמת!!...".
"אדוני, האם יורשה לי לשוחח עם בת חסותך?" ליידי יוליה פנתה אל אייאסה, בסגנון הרשמי, הנוקשה. "כמובן, הליידי...". "באופן פרטי.". ריי נעצה בה מבץ חד. מה לכל הרוחות היא רוצה ממנה? יוליה רכנה אל עבר ריי, וסטרה לה בכוח. "מפגרת!!! מה את חושבת שאת עושה?!" צעקה עליה ריי. "כואב לי הראש גם ככה את לא צריכה להוסיף לזה!". "מכשפה. מכשפה. היה מגיע לך למות." סיננה יוליה, "ורק באשמתך רוקה כמעט נהרגה.". ריי סטרה ליוליה. "איך את מעיזה?! איך את מעיזה לומר שזו באשמתי? אילו והייתי באמת אחראית לזה היא לא הייתה מתקרבת בכלל והייתי מציתה את כל הכפר, ו..." ואז החלה להרגיש את הכאב בכך שנתנה סטירה ליולי בידיים שרופות. יוליה נרתעה בבהלה, מניחה את ידה על פיה של ריי. "ששש...", היא לחשה, מנשקת קלות את הכוויות בידיה של ריי. ריי הביטה בה, מבולבלת. אולם ממבטה של יוליה ריי הסיקה במהירות שאין לה שום כוונות טובות. "רוקה חושבת שאת מתה. ועדיף ככה.". "ולמה זה? מה העניין שרוקה תדע שאני חיה? מה הקטע שלך?" החלה ריי לשאול שאלות. יוליה הביטה בה בזלזול השמור רק למי שדובר את השפה הפשוטה, העגה של הכפריים והחיילים. "את באמת תמימה, ילדה," היא אמרה בשלווה, "אני רוצה להינשא לה. אני רוצה להיות הנסיכה שלה. וזה לא יקרה כל עוד היא יודעת שאת חיה.". "את יכולה לרצות. לרצות זה דבר טוב. אבל את לא צריכה להתחשב גם ברוקה? כלומר, עם היא רוצה להינשא לך - מה אני מפריעה? אבל עם היא לא רוצה... מי את שתתערבי?" יוליה גיחכה. "תגידי, גברת צעירה, אף פעם לא חשבת- לא רצית להיות נסיכה?". "נסיכה?" מלמלה ריי. היא באמת אי פעם חשבה על זה? מה לה ולנסיכות? אומנם היא נחשבה לבעלת מעמד גבוה בכפר, אבל נסיכה? נסיכה נסיכותית? היא לא אמרה דבר. יוליה טלטלה את ראשה, ולראשונה גם צחקה. "את באמת נערה מוזרה, ריי... לא פלא שרוקה—טוב, מחבבת אותך." ריי מצמצה כמה פעמים. הרגע יוליה אמרה עליה משהו טוב? "תודה רבה..." אמרה והתיישבה בישיבה מזרחית על המיטה. יוליה הביטה בידה של ריי. "זה עדיין כואב? מה הרמת שם שנכווית ככה?". ריי לא הייתה בטוחה למה יוליה חותרת. למה לכל הרוחות היא מתחילה להיות כל כך נחמדה? "ריי, את מקשיבה לי?". "כן..." אמרה ריי. אם כבר היא נחמדה, אז למה לא לנצל את זה? "לא הרמתי כלום. הרצפה קרסה תחתיי ונפלתי למרתף, ניסיתי לעלות והרצפה הייתה רותחת". "ויצאת מזה בחיים?" יוליה הצטמררה, מרותקת, "זה מפחיד... אני שונאת אש. מבחינתי עדיף לקפוא רק שאני לא אצטרך להדליק אש- לפחות לא מחוץ לאח...". "את לא אוהבת אש? איך אפשר? זה כזה יפה! אני שונאת חום אבל מתה על אש!" החלה ריי לברבר. לפתע הפסיקה. מה יוליה רצתה ממנה? יוליה קרבה אל ריי באופן מסוכן. ריי נרתעה כשזו נגעה בלחייה. "מה את רוצה ממני??..." ריי הייתה קרובה לצעקה. "שום דבר..." חייכה יוליה בתמימות, מחבקת את ריי. "ני?" צייצה ריי. "יוליה... מה את רוצה ממני לעזאזל?" שאלה ריי בשנית, מוכנה לכל תשובה ולכל תשובה לתשובה. יוליה לא ענתה, אבל הידקה את אחיזתה בריי עד כאב. "את יודעת שרוקה גוססת, נכון?..." היא לחשה, ספק בזעם ספק בשמחה לאיד, "ואף אחד לא יכול לעזור..." "היא... גוססת?" לחשה ריי, ספק בגלל הכאב וספק בגלל השוק. "ואף אחד לא יכול לעזור?". "כן, היא התעוררה רק היום. היא לא יכולה לדבר ולא לקום. אני חושבת שהיא בכלל לא מזהה אף אחד..." שיקרה יוליה, מרוצה נוכח השפעתה. אם ריי תירתע, אולי היא תסתלק כבר. "את... לא רצינית..." מלמלה ריי בפחד. "היא לא יכולה למות!!!" צעקה והשתחררה מאחיזתה של יוליה. "אני חייבת לראות אותה... רק עד פעם אחת..." חשבה לעצה והחלה לרוץ אל חדרה של רוקה, שמי יודע איפה הוא נמצא. יוליה הייתה מופתעת. זאת לא הייתה התגובה לה ציפתה. היא קמה במהירות ומיהרה לנסות להשיג את ריי. "ריי, באמת לא כדאי!!... ריי!...". ריי לא הקשיבה לה. היא רצה מחדר לחדר, פותחת את הדלתות ולא סוגרת אותן. "אייאסה!" קראה בעודה רצה בין החדרים. "ריי! את לא אמורה להיות במיטה עכשיו??" אייאסה תפס את הנערה, "את עדיין צריכה לנוח... את עוד פצועה...". הוא הביט בעיניה של ריי, הלוהטות. "מה קרה, ריי? מי רודף אחריך?...". "איפה רוקה?" שאלה במהירות. היא לא הייתה מוכנה לבזבז אף שניה. היא חייבת לראות אותה. לפתע יוליה הופיעה, מתנשפת. "העלמה ריי... אני באמת... לא חושבת שזה רעיון טוב..." יוליה התנשמה בכבדות, "זה... זה עלול לפגוע בך... יותר מדי...". יוליה קיוותה שהיא נשמעת אמינה. אילתורים מעולם לא היו הצד החזק שלה. "בשבילי? על מה את מדברת? רוקה הולכת למות!" ריי הרגישה שהיא הולכת לשחוט את יוליה. היא הרגישה שלדבר עם יוליה זה כמו לדבר עם נעל בית מסריחה. אייאסה בהה בשתיהן, מבולבל. "אחותי הולכת למות? לא אמרו לי דבר. לא נראה לי שהרופא שיקר. הוא אמר שהיא נפצעה די קל..." הוא תלה את מבטו ביוליה וריי, מצפה להסבר. "יוליה..." סיננה ריי בכעס ובלי כל אזהרה קצפה עליה והחלה לשרוט אותה. "טיפשה טיפשה טיפשה טיפשה טיפשה!!" צעקה בין כל שריטה. יוליה נרתעה וניסתה להתגונן. "לא ידעתי מה הרופא אמר, אבל ממה שאני יודעת זה באמת ככה! היא... היא לא זיהתה אותי... היא לא דיברה... באמת!!...".
המשך
קול צעדים חרישיים השתיק את הויכוח. רוקה, עוטה מעיל קל מעל בגדי השינה שלה, פסעה לעברם. "ריי לא מתה, יוליה. ידעת את זה. למה לא אמרת לי?". היא דיברה, אך לא הביטה ביוליה, מושיטה את ידה אל ריי, כאילו לבדוק אם היא אמיתית. "רוקה, אסור לך לצאת מהמיטה—" פתח אייאסה בגמגום. "שקט.". אייאסה נרתע. איזו רוח דבקה באחותו? משהו חדש היה במבטה. קודר, מצמרר. "לא ידעתי שאני עומדת למות." סיכמה רוקה, בחיוך עגום, "היית צריכה לעדכן אותי בזה, הגבירה.". "אני... הייתי בטוחה... לא ידעתי..." גמגמה יוליה. רוקה התעלמה מכך. היא הביטה בריי- ובריי בלבד. היא חשה את החום המציף אותה למראה הנערה. חום שהיה זר לה, ומילא אותה כל כך עד שהניחה למעיל להישמט מעט מכתפיה. יותר מכל, רצתה רוקה לנשק אותה, להחזיק בה לבל תימלט כמו בפעמים הקודמות- להשאיר אותה שלה בלבד. "התרחק ממני, -אחי-." קולה של רוקה היה מר, רווי ארס. "מה...?...". רוקה הדפה את אייאסה ויוליה. "תמיד הייתי צריכה להקשיב לך, אייאסה –אחי-. תמיד הייתי מספר שתיים. תמיד לך היה כל מה שאי פעם רציתי. עצמה, כוח, שלטון... לא הפעם, אייאסה. לא הפעם.". אייאסה נרתע, המום. כל אותן שנים רוקה לא אמרה דבר על כל זה- מדוע דווקא עכשיו?... רוקה הושיטה את ידה אל ריי, מבלי להסיר ממנה את מבטה. "ריי..." היא לחשה, "בבקשה, היי שלי..." ריי הביטה ברוקה. ספק מבועתת ספק המומה. "מה... מה קרה לך?" היא רצתה לעשות הרבה דברים. אך להושיט את ידה אל רוקה היא לא יכלה. רוקה אחזה בידה של ריי. "ריי, אני נשבעת לך... שום דבר אינו חשוב לי כמוך... הכסף, השלטון, הכל מצידי יכול לרדת לשאול.... אבל לך... אני לא אניח לך ללכת הפעם. לא שוב..." היא הידקה את אחיזתה בידה, תולה בריי מבט מתחנן כמעט. "את... הרגע אמרת... שאת כל מה שרצית אייאסה קיבל... השליטה... הכוח..." מלמלה ריי בפחד, נרתעה צעד אחד אחורה. "על הכל... על הכל אני מוכנה לוותר... אבל לא עלייך... הפעם, אני לא אשתוק... לא אוותר ואמשיך להביט מהצד..- ... " רוקה לא יכלה להוסיף. קולה נחנק ועיניה מלאו דמעות כנגד רצונה. היא הסיבה את פניה, מבויישת. "למי את כבר יכולה להפסיד אותי?" מלמלה ריי. "הרי אף אחד לא רוצה... אחת כמוני..." והחלה ללכת. לא יודעת לאן. "ריי!..." צעקה רוקה אחריה, "אני רוצה מישהי כמוך- אותך!!". היא התחילה לרוץ, אולם רגליה בגדו בה, והיא נפלה על ברכיה. "ריי!...". ריי עצרה. "אני מכשפה... אני יעשה לך רע... אני עלולה להביא את הרוחות הרעות עם אתעצבן יום אחד. ואני יצור עצבני למדי..." לחשה. "אני מוכנה אפילו לאפשרות הזאת. אני מוכנה לכל..." רוקה ניסתה לקום, אך לאימתה גילתה שרגליה אינן מצייתות לה, "ריי..." היא הושיטה את ידיה ביאוש, "מעולם... בכל חיי... לא רציתי דבר... יותר מעכשיו... אני רוצה להיות איתך.". "בבקשה... תני לי זמן לעצמי... לסדר את המחשבות..." מלמלה ריי, ממשיכה ללכת. "מה שתאמרי, ריי..." לחשה רוקה, משפילה את מבטה. היא וויתרה על האפשרות לקום, והשעינה את ראשה על ברכיה. בניגוד לרצונה, היא פרצה בבכי. שוב. ריי המשיכה ללכת ברחובות. בלי ידיעה לאן, מתי, איך, וכמה. "מכשפה!" קראו האנשים. היא התעלמה. לא היה לה את הכוח והרצון להתמודד איתם. היא הגיעה לבאר, שממנה הייתה שואבת מים כל אחר הצהריים, כיוון שאביה ביקש ממנה. "היי, אקיאמה," נשמע קול מאחוריה. לאכזבתה זה היה ג`ונתן. "מה אתה רוצה?" הוא לא ענה. רק החל לנשק אותה. ריי נרתעה ממנו בגועל. "מה לכל הרוחות??!". ג`ונתן מיהר להצטלב כשעל פניו הבעת לגלוג. "מכשפה." הוא חזר, "את שרפת את כל הרחוב שלך, נכון?". לזוועתה, הבחינה ריי בכומר המאזין לשיחה. "אם הייתי יוזמת את השריפה, אתה חושב שההורים שלי היו נהרגים?!" ריי ניסתה רק להתגונן מהכומר, שהפחיד אותה, "הכומר בוודאי הורה לשרוף את הבית!! הוא זה שהרג את הוריי!!". בשלב זה, הכומר היכה בה במטהו. "כופרת! איך את מעיזה לחלל את שם הכנסייה!", הוא התנשף, "הפעם לא תינצלי, מכשפה מקוללת. הפעם נוודה שתועלי על המוקד קבל עם ועדה.". "תוודא מה שאתה רק רוצה! אבל אני לא עולה על המוקד!" צעקה ריי והחלה לרוץ אל היער. היא ידעה שלא ימצאו אותה שם. רוקה מעולם לא מצאה את עצמה במצב כזה, רכובה על סוסו של אייאסה- סער, אותו לקחה מהארוות בלי רשות, רוכבת לעבר היער. למה? היא לא חיבבה את היער הזה, ובוודאי שלא חשה בטוחה בו. אבל משהו הוביל אותה לשם. היא חשה את הצורך בכך. ריי התחבאה על עץ. מסתבר שג`ונתן יודע לרוץ מהר. אבל לא מספיק מהר. היא הספיקה לעלות על העץ לפני שהוא יגיע. "ריי... אני יודע שאת פה..." קרא ג`ונתן בקול מלגלג. לריי היה חשק לירות עליו חץ או משהו. אבל היא ידעה שהיא תסגיר את עצמה עם תעשה כך. אולי זה מה שעליה לעשות? היא קפצה מן העץ. "הינני. ידידי האימפוטנט והשתיין" מרה ריי ברוע וחייכה ברשעות. חץ נורה מאחוריה של ריי. חץ שלא נועד לפגוע, אבל פגע בג`ונתן ושרט את לחיו. "אוף," היא שמעה קול מוכר, "מעולם לא הייתי טובה במיוחד בקשת.". ג`ונתן החוויר. "עוד אחד מהכישופים הארורים שלך, מקוללת!... את... את זימנת שד מהגיהינום!!". "כן... בדיוק" אמרה ריי והחלה לצחוק. "תברח ג`ונתן! תברח..." ניסתה ריי לומר אבל הוא רק קפץ עליה והצמיד אותה לקרקע. "רד ממני! חתיכת אימפוטנט!". חץ נוסף, שהחטיא, פגע בקרקע ליד ריי. "עזוב את אשתי!!". "אשתך?" ג`ונתן בהה בטמטום. הקול הלך והתקרב. "כן, אשתי," רוקה הופיעה, שיערה סתור, יש לך בעיה עם זה?". "את לא אישתה!" קרא ג`ונתן. "את בת!" קול דק, שלא מן העולם הזה, נשמע, ויחד איתו צחוקה של רוקה. "אני רואה שאתה מומחה לאנטומיה של אלפים, הלא כן?... היכנע והנח, או שתטעם את העופרת של חיצי." ריי, מנקודת מבטה, היתה קרובה לפרוץ בצחוק. הקול הזוועתי בא בסך הכל מקשתה של רוקה, אותה מתחה והרפתה חליפות מאחורי גבה. ג`ונתן הביט ברוקה. מזועזע. לפתע קם ומשך בשיערה של ריי. "תיגרמי לשדים שלך להתרחק מפה או ש..." ואז הצביע על ריי, שבנתיים התאבקה בניסיון לגרום ששערותיה הישארו על הקרקפת. "היא תסבול". רוקה דרכה את קשתה, בוחנת את תגובותיו של הכפרי. "בוודאי אתה יודע, בן אנוש, שאלפים אינם מחטיאים כשאינם רוצים להחטיא...". רוקה מעולם לא הייתה טובה במשחק, אולם עתה היו חייה של ריי תלויים בכך. היה עליה להמשיך להרתיע את הכפרי המטופש עד שיניח לריי- ומה אם לא?... רוקה עצמה את עיניה, וירתה.
קול צעדים חרישיים השתיק את הויכוח. רוקה, עוטה מעיל קל מעל בגדי השינה שלה, פסעה לעברם. "ריי לא מתה, יוליה. ידעת את זה. למה לא אמרת לי?". היא דיברה, אך לא הביטה ביוליה, מושיטה את ידה אל ריי, כאילו לבדוק אם היא אמיתית. "רוקה, אסור לך לצאת מהמיטה—" פתח אייאסה בגמגום. "שקט.". אייאסה נרתע. איזו רוח דבקה באחותו? משהו חדש היה במבטה. קודר, מצמרר. "לא ידעתי שאני עומדת למות." סיכמה רוקה, בחיוך עגום, "היית צריכה לעדכן אותי בזה, הגבירה.". "אני... הייתי בטוחה... לא ידעתי..." גמגמה יוליה. רוקה התעלמה מכך. היא הביטה בריי- ובריי בלבד. היא חשה את החום המציף אותה למראה הנערה. חום שהיה זר לה, ומילא אותה כל כך עד שהניחה למעיל להישמט מעט מכתפיה. יותר מכל, רצתה רוקה לנשק אותה, להחזיק בה לבל תימלט כמו בפעמים הקודמות- להשאיר אותה שלה בלבד. "התרחק ממני, -אחי-." קולה של רוקה היה מר, רווי ארס. "מה...?...". רוקה הדפה את אייאסה ויוליה. "תמיד הייתי צריכה להקשיב לך, אייאסה –אחי-. תמיד הייתי מספר שתיים. תמיד לך היה כל מה שאי פעם רציתי. עצמה, כוח, שלטון... לא הפעם, אייאסה. לא הפעם.". אייאסה נרתע, המום. כל אותן שנים רוקה לא אמרה דבר על כל זה- מדוע דווקא עכשיו?... רוקה הושיטה את ידה אל ריי, מבלי להסיר ממנה את מבטה. "ריי..." היא לחשה, "בבקשה, היי שלי..." ריי הביטה ברוקה. ספק מבועתת ספק המומה. "מה... מה קרה לך?" היא רצתה לעשות הרבה דברים. אך להושיט את ידה אל רוקה היא לא יכלה. רוקה אחזה בידה של ריי. "ריי, אני נשבעת לך... שום דבר אינו חשוב לי כמוך... הכסף, השלטון, הכל מצידי יכול לרדת לשאול.... אבל לך... אני לא אניח לך ללכת הפעם. לא שוב..." היא הידקה את אחיזתה בידה, תולה בריי מבט מתחנן כמעט. "את... הרגע אמרת... שאת כל מה שרצית אייאסה קיבל... השליטה... הכוח..." מלמלה ריי בפחד, נרתעה צעד אחד אחורה. "על הכל... על הכל אני מוכנה לוותר... אבל לא עלייך... הפעם, אני לא אשתוק... לא אוותר ואמשיך להביט מהצד..- ... " רוקה לא יכלה להוסיף. קולה נחנק ועיניה מלאו דמעות כנגד רצונה. היא הסיבה את פניה, מבויישת. "למי את כבר יכולה להפסיד אותי?" מלמלה ריי. "הרי אף אחד לא רוצה... אחת כמוני..." והחלה ללכת. לא יודעת לאן. "ריי!..." צעקה רוקה אחריה, "אני רוצה מישהי כמוך- אותך!!". היא התחילה לרוץ, אולם רגליה בגדו בה, והיא נפלה על ברכיה. "ריי!...". ריי עצרה. "אני מכשפה... אני יעשה לך רע... אני עלולה להביא את הרוחות הרעות עם אתעצבן יום אחד. ואני יצור עצבני למדי..." לחשה. "אני מוכנה אפילו לאפשרות הזאת. אני מוכנה לכל..." רוקה ניסתה לקום, אך לאימתה גילתה שרגליה אינן מצייתות לה, "ריי..." היא הושיטה את ידיה ביאוש, "מעולם... בכל חיי... לא רציתי דבר... יותר מעכשיו... אני רוצה להיות איתך.". "בבקשה... תני לי זמן לעצמי... לסדר את המחשבות..." מלמלה ריי, ממשיכה ללכת. "מה שתאמרי, ריי..." לחשה רוקה, משפילה את מבטה. היא וויתרה על האפשרות לקום, והשעינה את ראשה על ברכיה. בניגוד לרצונה, היא פרצה בבכי. שוב. ריי המשיכה ללכת ברחובות. בלי ידיעה לאן, מתי, איך, וכמה. "מכשפה!" קראו האנשים. היא התעלמה. לא היה לה את הכוח והרצון להתמודד איתם. היא הגיעה לבאר, שממנה הייתה שואבת מים כל אחר הצהריים, כיוון שאביה ביקש ממנה. "היי, אקיאמה," נשמע קול מאחוריה. לאכזבתה זה היה ג`ונתן. "מה אתה רוצה?" הוא לא ענה. רק החל לנשק אותה. ריי נרתעה ממנו בגועל. "מה לכל הרוחות??!". ג`ונתן מיהר להצטלב כשעל פניו הבעת לגלוג. "מכשפה." הוא חזר, "את שרפת את כל הרחוב שלך, נכון?". לזוועתה, הבחינה ריי בכומר המאזין לשיחה. "אם הייתי יוזמת את השריפה, אתה חושב שההורים שלי היו נהרגים?!" ריי ניסתה רק להתגונן מהכומר, שהפחיד אותה, "הכומר בוודאי הורה לשרוף את הבית!! הוא זה שהרג את הוריי!!". בשלב זה, הכומר היכה בה במטהו. "כופרת! איך את מעיזה לחלל את שם הכנסייה!", הוא התנשף, "הפעם לא תינצלי, מכשפה מקוללת. הפעם נוודה שתועלי על המוקד קבל עם ועדה.". "תוודא מה שאתה רק רוצה! אבל אני לא עולה על המוקד!" צעקה ריי והחלה לרוץ אל היער. היא ידעה שלא ימצאו אותה שם. רוקה מעולם לא מצאה את עצמה במצב כזה, רכובה על סוסו של אייאסה- סער, אותו לקחה מהארוות בלי רשות, רוכבת לעבר היער. למה? היא לא חיבבה את היער הזה, ובוודאי שלא חשה בטוחה בו. אבל משהו הוביל אותה לשם. היא חשה את הצורך בכך. ריי התחבאה על עץ. מסתבר שג`ונתן יודע לרוץ מהר. אבל לא מספיק מהר. היא הספיקה לעלות על העץ לפני שהוא יגיע. "ריי... אני יודע שאת פה..." קרא ג`ונתן בקול מלגלג. לריי היה חשק לירות עליו חץ או משהו. אבל היא ידעה שהיא תסגיר את עצמה עם תעשה כך. אולי זה מה שעליה לעשות? היא קפצה מן העץ. "הינני. ידידי האימפוטנט והשתיין" מרה ריי ברוע וחייכה ברשעות. חץ נורה מאחוריה של ריי. חץ שלא נועד לפגוע, אבל פגע בג`ונתן ושרט את לחיו. "אוף," היא שמעה קול מוכר, "מעולם לא הייתי טובה במיוחד בקשת.". ג`ונתן החוויר. "עוד אחד מהכישופים הארורים שלך, מקוללת!... את... את זימנת שד מהגיהינום!!". "כן... בדיוק" אמרה ריי והחלה לצחוק. "תברח ג`ונתן! תברח..." ניסתה ריי לומר אבל הוא רק קפץ עליה והצמיד אותה לקרקע. "רד ממני! חתיכת אימפוטנט!". חץ נוסף, שהחטיא, פגע בקרקע ליד ריי. "עזוב את אשתי!!". "אשתך?" ג`ונתן בהה בטמטום. הקול הלך והתקרב. "כן, אשתי," רוקה הופיעה, שיערה סתור, יש לך בעיה עם זה?". "את לא אישתה!" קרא ג`ונתן. "את בת!" קול דק, שלא מן העולם הזה, נשמע, ויחד איתו צחוקה של רוקה. "אני רואה שאתה מומחה לאנטומיה של אלפים, הלא כן?... היכנע והנח, או שתטעם את העופרת של חיצי." ריי, מנקודת מבטה, היתה קרובה לפרוץ בצחוק. הקול הזוועתי בא בסך הכל מקשתה של רוקה, אותה מתחה והרפתה חליפות מאחורי גבה. ג`ונתן הביט ברוקה. מזועזע. לפתע קם ומשך בשיערה של ריי. "תיגרמי לשדים שלך להתרחק מפה או ש..." ואז הצביע על ריי, שבנתיים התאבקה בניסיון לגרום ששערותיה הישארו על הקרקפת. "היא תסבול". רוקה דרכה את קשתה, בוחנת את תגובותיו של הכפרי. "בוודאי אתה יודע, בן אנוש, שאלפים אינם מחטיאים כשאינם רוצים להחטיא...". רוקה מעולם לא הייתה טובה במשחק, אולם עתה היו חייה של ריי תלויים בכך. היה עליה להמשיך להרתיע את הכפרי המטופש עד שיניח לריי- ומה אם לא?... רוקה עצמה את עיניה, וירתה.
המשך
נשמעה צעקה מחרידה. של אישה. רוקה מיהרה ליפקוח את עיניה. "השיער שלי!!!" צווח ג`ונתן. חלק אחד של שיערו החה חתוך עד האוזן, בעוד החלק השני של השיער היה קצוץ לחלוטין. ריי הייתה ישובה על הרצפה. מבטה הביעה בלבול. רוקה הושיטה לה את ידה, בהבעה הרצינית הרגילה, אולם בעיניה היה ניצוץ חדש- של שעשוע. לרגע היא הבזיקה חיוך. "הישמר לך, בן תמותה. כי בני עמנו פוקחים עליך עין." היא איימה שוב לעבר ג`ונתן. "שנלך? ייקח לו עוד זמן להתאושש..." תווי פניה של רוקה התרככו שוב בחיוך שובב. ריי היססה. האם זה הצעד הנכון? היא החליטה שכן. היא קמה. "אני מצטערת..." לחשה. "אין על מה להצטער... אני סבורה שהם יתרחקו מהיער לזמן מה. אני מתנצלת מראש על כישורי הקשתות הגרועים שלי...". ריי צחחקה. "זה בסדר... אני מוכנה לתת לך שיעורים... אם את רוצה..." והסמיקה. "כמובן..." רוקה נטלה את ידה של ריי, והניחה בה את הקשת הארוכה, המגולפת. "אני סבורה שתעשי בה שימוש טוב יותר ממני... ריי". ריי הרגישה איך צמרמורת נעימה עוברת בגופה כשרוקה אמרה את שמה. "אז... חוזרים?" מלמלה. "לטירת ווינטרמיסט? כן, אני סבורה... רחוק מעיניה הבולשות של הכנסייה וכמריה המושחתים, תאבי הדמים.". בקולה של רוקה נשמעה טינה, כאילו היא עצמה הייתה מסוכסכת עם הכנסייה. ריי הביטה בה. "מה קרה לך עם הכנסייה?". רוקה השפילה את ראשה. "הם רצחו את אמי. והם רצו גם להרוג אותי. כשנולדתי, אמי התפללה לבן שיזכה לשלטון כמעט כמו בן חוקי למלך. אבל אני נולדתי. גודלתי כבן. ולכן הם רצחו אותה. הם אמרו... שזה כישוף.", רוקה הסיבה את מבטה, "לעיתים אני תוהה אם לא היה עדיף לו היו הורגים גם אותי.". "זה לא... אסור שאף אדם ימות... אלא אם הוא ג`ונתן..." אמרה ריי והביטה ברוקה. "אבל הכנסייה צמאת דם ממש כמו הברברים. הם ישתמשו בכל תירוץ שיש לאל ידם להשיג על מנת להבהיל את העם בהרג וטבח.". "אז... כל שנשאר לעשות... הוא להתחמק... לא כך?". "כן, ככל הידוע לי... אנחנו חייבים להיות זהירים. ריי...". רוקה עצמה את עיניה, מתעכבת על המילה האחרונה, ומבלי משים אחזה בידה של ריי. ריי הביטה ביד. "אז... תתחילי... להוביל.. פרינס רוקה...". "אייאסה יהרוג אותי כשנחזור, לא ביקשתי ממנו רשות לקחת את סער..." רוקה סייעה לריי לעלות על הסוס הגבוה, "אבל יכול להיות שהוא לא שם לב... יוליה אמרה שהיא לא מתכוונת להישאר כל עוד את נמצאת בטירה. אני מקווה שזה לא יפריע לך...". "יוליה? לא תהיה? אוי לא... כולי יגון ועצב מועקה רבה..." אמרה ריי בלגלוג. רוקה הבזיקה חיוך נוסף, ואז הסיטה את מבטה. "כן, אני סבורה שהיא לא תחסר גם לי... אבל אייאסה חיבב אותה. חבל.". "עם הוא כל כך רוצה אז שיתחתן איתה" אמרה ריי ברשעות וחיכתה לרוקה שתעלה על הסוס. רוקה טיפסה על הסוס מאחורי ריי ואחזה במושכות, "לא עד כדי כך, אני חושבת... מלבד זה, אני חושבת שהוא חשד ש- - לא חשוב...". ריי הייתה קרובה אליה באותו רגע, רוקה לא יכלה להתעלם מכך. היא רצתה לשכוח מכל מה שיוליה עוללה לה אי פעם, ורק להישאר כך... "תני לה את הזמן." היא הרהרה לעצמה בפקודה, ונעצה את דרבנות נעליה בצלעותיו של סער. בעוד הסוס דוהר אל כיוון הטירה, ריי תהתה למה רוקה התכוונה כשאמרה שאייאסה חשד במשהו. "למה התכוונת כשאמרת שאייאסה חשד?". רוקה נראתה נבוכה, ונסתה להתעשת, מזכירה לעצמה שלא עומדת בפניה בת אצילים מתחסדת, אלא מכשפה צעירה. "ובכן... יוליה... לא הייתה נוצרייה טובה וחסודה, אם לומר בעדינות... ו... גם לא ממש נשואה..." היא גמגמה, פוחדת שמא המילים ירתיעו את ריי. אחרי הכל, מעולם לא הניחה ליוליה להתקרב אליה מעבר לנגיעות שטחיות. אולם מי יודע כיצד תפרש זאת הנערה שאיתה?... "נו אז?" שאלה ריי בתמימות. רוקה הובכה עוד יותר. עתה הן היו כבר בשטח הטירה, ומישהו היה יכול לקלוט את שיחתן. "לא רציתי שהיא תיגע בי..." רוקה לחשה בשקט, "אבל אפשר לומר שהסכמתי.". "הסכמת למה? לזה שהיא תיגע בך?" שאלה ריי בלחש. למה היא כל כך התביישה? "אני... אני חושבת שאת מבינה... למה הכוונה...", רוקה חייכה במרירות, "בני אצולה תמיד מעמידים פני חסודים, אולם אני חושבת שדי רק בבני האצולה כדי למלא את כל מדורי הגיהינום עד אפס מקום.". ריי הנהנה להסכמה. היא הבינה. `לא משנה מה, תמיד יהיה מקום גם לאנשי הכנסיה המקוללים` חשבה. רוקה ירדה מהסוס, מושיטה את ידה לריי כדי לסייע לה לרדת. ריי קפצה בקלילות- ונחתה קרוב אל רוקה. קרוב משציפתה. רוקה המופתעת, כרכה את זרועותיה סביב ריי. "ואולי יש אלוהים היכן שהוא..." שמעה אותה ריי לוחשת. ריי החליטה שלא להגיב. חבל להרוס רגע שכזה. הן נכנסו יחדיו לטירה. אף אחד לא חיכה להן. רוקה חייכה קלות. "נראה שאייאסה אכן לא יבחין שלקחתי את סער, נה?...", היא קראה למשרת שיוביל את סער בחזרה לארוות, "נה... את לא מתכוונת לחזור לכפר ההוא שוב, נה?...". "נראה לך?" שאלה ריי. באמת שלא הייתה לה כוונה לחזור לשם. עם תחזור - פרושו שהיא רוצה למות. לפתע אייאסה צץ מאחת פינות החדר. פניה של רוקה חזרו ועטו את ההבעה הנוקשה, הקודרת הרגילה. "אייאסה-קון, חיכית לנו?". "כן..." לחש אייאסה. הוא זעם על אחותו הקטנה למחצה. "את יכולה להסביר לי בבקשה את ההתנהגות שלך?". "איזה חלק בה?..." השיבה רוקה בצינה, "להציל את העלמה ריי מהפורעים בכפרה, או להביא אותה לכאן לפני שהכמרים המטורפים ירצחו אותה?". "החלק שלפני... החלק שלפני..." מלמל אייאסה ואחז בראשו. ראשו כאב. "החלק שבו דחפת אותי ואת העלמה יוליה וצעקת עליי האשמות" הוא רשם לעצמו במוחו לשאול אותה גם לגביי הפורעים ואנשי הכנסייה. "ה`עלמה` יוליה..." רוקה לא יכלה שלא ללגלג, "איני סבורה שאני חייבת לך אי אילו הסברים, -הנסיך- אייאסה.". "אבל בקשר אליי את חייבת" התעצבן אייאסה. באמת שהוא לא רצה לגרום לעוד חיכוכים בינו לבין אחותו, אבל היא עולה לא על העצבים. "-הנסיך- אייאסה, חשבת פעם איך זה להיות מספר שתיים? לחיות בחסד ולא בזכות?... אתה בעצמך סיפרת לי איך אבינו חילץ אותי מיד הכנסייה. אני רוצה לחיות בזכות עצמי, ופעם אחת... לעשות כרצוני. להיות שווה לך.". מבטו של אייאסה התרכך. "אני לא יודע איך זה היה עם אבא... אבל בשבילי את תמיד מספר אחד. שווה אלי ואל שיאורי. תמיד. אין לך מה לחשוש בפניי" אמר. ונראה לו, לראשונה, שאמר את מה שבאמת בליבו. "אייאסה..." רוקה פסעה לאחור, "אני רוצה לבקש ממך משהו. זה זמן רב שישנם דיבורים על מלחמה- ואני דואגת. אני רוצה לבקש ממך את הרשות להוביל את הצבא בעצמי.". אייאסה נשם עמוקות. "בסדר" לחש. רוקה נראתה מופתעת מהקלות בה אושרה בקשתה- היא הכינה עצמה לדיונים והרצאות אינסופיים ורשמה לעצה סדרה של שכנועים הגיוניים-. "אני מודה לך, אחי." היא לחשה, עיניה בורקות בהתרגשות. אייאסה חייך. סופסוף הצליח לשבור את הקרח בינו לבין אחותו למחצה. ריי הביטה במתרחש מהצד, תוהה. "מלחמה?" היא שאלה כשאייאסה פנה לחפש משרת שיכין את חדרה, "חשבתי שאת שונאת מלחמות...". "אמת, אני שונאת אותן. אבל זאת ההזדמנות שלי להוכיח שאני חיה בזכות ולא בחסד..." רוקה הביטה על התקרה הגבוהה, "אני חושבת שאת יכולה להבין את זה...". "כן..." מלמלה ריי בשקט. היא הכירה היטב את ההרגשה. "אני מבטיחה לך, ריי- יש לנו עוד זמן מה, וכשנשוב, נחזור כמנצחים.". " דמו..." לחשה ריי לעצמה, "אם כך, למה אני חשה במוות?...". רוקה הביטה בנערה שמולה. מוות? איפה? "ע... על מה את מדברת?".
נשמעה צעקה מחרידה. של אישה. רוקה מיהרה ליפקוח את עיניה. "השיער שלי!!!" צווח ג`ונתן. חלק אחד של שיערו החה חתוך עד האוזן, בעוד החלק השני של השיער היה קצוץ לחלוטין. ריי הייתה ישובה על הרצפה. מבטה הביעה בלבול. רוקה הושיטה לה את ידה, בהבעה הרצינית הרגילה, אולם בעיניה היה ניצוץ חדש- של שעשוע. לרגע היא הבזיקה חיוך. "הישמר לך, בן תמותה. כי בני עמנו פוקחים עליך עין." היא איימה שוב לעבר ג`ונתן. "שנלך? ייקח לו עוד זמן להתאושש..." תווי פניה של רוקה התרככו שוב בחיוך שובב. ריי היססה. האם זה הצעד הנכון? היא החליטה שכן. היא קמה. "אני מצטערת..." לחשה. "אין על מה להצטער... אני סבורה שהם יתרחקו מהיער לזמן מה. אני מתנצלת מראש על כישורי הקשתות הגרועים שלי...". ריי צחחקה. "זה בסדר... אני מוכנה לתת לך שיעורים... אם את רוצה..." והסמיקה. "כמובן..." רוקה נטלה את ידה של ריי, והניחה בה את הקשת הארוכה, המגולפת. "אני סבורה שתעשי בה שימוש טוב יותר ממני... ריי". ריי הרגישה איך צמרמורת נעימה עוברת בגופה כשרוקה אמרה את שמה. "אז... חוזרים?" מלמלה. "לטירת ווינטרמיסט? כן, אני סבורה... רחוק מעיניה הבולשות של הכנסייה וכמריה המושחתים, תאבי הדמים.". בקולה של רוקה נשמעה טינה, כאילו היא עצמה הייתה מסוכסכת עם הכנסייה. ריי הביטה בה. "מה קרה לך עם הכנסייה?". רוקה השפילה את ראשה. "הם רצחו את אמי. והם רצו גם להרוג אותי. כשנולדתי, אמי התפללה לבן שיזכה לשלטון כמעט כמו בן חוקי למלך. אבל אני נולדתי. גודלתי כבן. ולכן הם רצחו אותה. הם אמרו... שזה כישוף.", רוקה הסיבה את מבטה, "לעיתים אני תוהה אם לא היה עדיף לו היו הורגים גם אותי.". "זה לא... אסור שאף אדם ימות... אלא אם הוא ג`ונתן..." אמרה ריי והביטה ברוקה. "אבל הכנסייה צמאת דם ממש כמו הברברים. הם ישתמשו בכל תירוץ שיש לאל ידם להשיג על מנת להבהיל את העם בהרג וטבח.". "אז... כל שנשאר לעשות... הוא להתחמק... לא כך?". "כן, ככל הידוע לי... אנחנו חייבים להיות זהירים. ריי...". רוקה עצמה את עיניה, מתעכבת על המילה האחרונה, ומבלי משים אחזה בידה של ריי. ריי הביטה ביד. "אז... תתחילי... להוביל.. פרינס רוקה...". "אייאסה יהרוג אותי כשנחזור, לא ביקשתי ממנו רשות לקחת את סער..." רוקה סייעה לריי לעלות על הסוס הגבוה, "אבל יכול להיות שהוא לא שם לב... יוליה אמרה שהיא לא מתכוונת להישאר כל עוד את נמצאת בטירה. אני מקווה שזה לא יפריע לך...". "יוליה? לא תהיה? אוי לא... כולי יגון ועצב מועקה רבה..." אמרה ריי בלגלוג. רוקה הבזיקה חיוך נוסף, ואז הסיטה את מבטה. "כן, אני סבורה שהיא לא תחסר גם לי... אבל אייאסה חיבב אותה. חבל.". "עם הוא כל כך רוצה אז שיתחתן איתה" אמרה ריי ברשעות וחיכתה לרוקה שתעלה על הסוס. רוקה טיפסה על הסוס מאחורי ריי ואחזה במושכות, "לא עד כדי כך, אני חושבת... מלבד זה, אני חושבת שהוא חשד ש- - לא חשוב...". ריי הייתה קרובה אליה באותו רגע, רוקה לא יכלה להתעלם מכך. היא רצתה לשכוח מכל מה שיוליה עוללה לה אי פעם, ורק להישאר כך... "תני לה את הזמן." היא הרהרה לעצמה בפקודה, ונעצה את דרבנות נעליה בצלעותיו של סער. בעוד הסוס דוהר אל כיוון הטירה, ריי תהתה למה רוקה התכוונה כשאמרה שאייאסה חשד במשהו. "למה התכוונת כשאמרת שאייאסה חשד?". רוקה נראתה נבוכה, ונסתה להתעשת, מזכירה לעצמה שלא עומדת בפניה בת אצילים מתחסדת, אלא מכשפה צעירה. "ובכן... יוליה... לא הייתה נוצרייה טובה וחסודה, אם לומר בעדינות... ו... גם לא ממש נשואה..." היא גמגמה, פוחדת שמא המילים ירתיעו את ריי. אחרי הכל, מעולם לא הניחה ליוליה להתקרב אליה מעבר לנגיעות שטחיות. אולם מי יודע כיצד תפרש זאת הנערה שאיתה?... "נו אז?" שאלה ריי בתמימות. רוקה הובכה עוד יותר. עתה הן היו כבר בשטח הטירה, ומישהו היה יכול לקלוט את שיחתן. "לא רציתי שהיא תיגע בי..." רוקה לחשה בשקט, "אבל אפשר לומר שהסכמתי.". "הסכמת למה? לזה שהיא תיגע בך?" שאלה ריי בלחש. למה היא כל כך התביישה? "אני... אני חושבת שאת מבינה... למה הכוונה...", רוקה חייכה במרירות, "בני אצולה תמיד מעמידים פני חסודים, אולם אני חושבת שדי רק בבני האצולה כדי למלא את כל מדורי הגיהינום עד אפס מקום.". ריי הנהנה להסכמה. היא הבינה. `לא משנה מה, תמיד יהיה מקום גם לאנשי הכנסיה המקוללים` חשבה. רוקה ירדה מהסוס, מושיטה את ידה לריי כדי לסייע לה לרדת. ריי קפצה בקלילות- ונחתה קרוב אל רוקה. קרוב משציפתה. רוקה המופתעת, כרכה את זרועותיה סביב ריי. "ואולי יש אלוהים היכן שהוא..." שמעה אותה ריי לוחשת. ריי החליטה שלא להגיב. חבל להרוס רגע שכזה. הן נכנסו יחדיו לטירה. אף אחד לא חיכה להן. רוקה חייכה קלות. "נראה שאייאסה אכן לא יבחין שלקחתי את סער, נה?...", היא קראה למשרת שיוביל את סער בחזרה לארוות, "נה... את לא מתכוונת לחזור לכפר ההוא שוב, נה?...". "נראה לך?" שאלה ריי. באמת שלא הייתה לה כוונה לחזור לשם. עם תחזור - פרושו שהיא רוצה למות. לפתע אייאסה צץ מאחת פינות החדר. פניה של רוקה חזרו ועטו את ההבעה הנוקשה, הקודרת הרגילה. "אייאסה-קון, חיכית לנו?". "כן..." לחש אייאסה. הוא זעם על אחותו הקטנה למחצה. "את יכולה להסביר לי בבקשה את ההתנהגות שלך?". "איזה חלק בה?..." השיבה רוקה בצינה, "להציל את העלמה ריי מהפורעים בכפרה, או להביא אותה לכאן לפני שהכמרים המטורפים ירצחו אותה?". "החלק שלפני... החלק שלפני..." מלמל אייאסה ואחז בראשו. ראשו כאב. "החלק שבו דחפת אותי ואת העלמה יוליה וצעקת עליי האשמות" הוא רשם לעצמו במוחו לשאול אותה גם לגביי הפורעים ואנשי הכנסייה. "ה`עלמה` יוליה..." רוקה לא יכלה שלא ללגלג, "איני סבורה שאני חייבת לך אי אילו הסברים, -הנסיך- אייאסה.". "אבל בקשר אליי את חייבת" התעצבן אייאסה. באמת שהוא לא רצה לגרום לעוד חיכוכים בינו לבין אחותו, אבל היא עולה לא על העצבים. "-הנסיך- אייאסה, חשבת פעם איך זה להיות מספר שתיים? לחיות בחסד ולא בזכות?... אתה בעצמך סיפרת לי איך אבינו חילץ אותי מיד הכנסייה. אני רוצה לחיות בזכות עצמי, ופעם אחת... לעשות כרצוני. להיות שווה לך.". מבטו של אייאסה התרכך. "אני לא יודע איך זה היה עם אבא... אבל בשבילי את תמיד מספר אחד. שווה אלי ואל שיאורי. תמיד. אין לך מה לחשוש בפניי" אמר. ונראה לו, לראשונה, שאמר את מה שבאמת בליבו. "אייאסה..." רוקה פסעה לאחור, "אני רוצה לבקש ממך משהו. זה זמן רב שישנם דיבורים על מלחמה- ואני דואגת. אני רוצה לבקש ממך את הרשות להוביל את הצבא בעצמי.". אייאסה נשם עמוקות. "בסדר" לחש. רוקה נראתה מופתעת מהקלות בה אושרה בקשתה- היא הכינה עצמה לדיונים והרצאות אינסופיים ורשמה לעצה סדרה של שכנועים הגיוניים-. "אני מודה לך, אחי." היא לחשה, עיניה בורקות בהתרגשות. אייאסה חייך. סופסוף הצליח לשבור את הקרח בינו לבין אחותו למחצה. ריי הביטה במתרחש מהצד, תוהה. "מלחמה?" היא שאלה כשאייאסה פנה לחפש משרת שיכין את חדרה, "חשבתי שאת שונאת מלחמות...". "אמת, אני שונאת אותן. אבל זאת ההזדמנות שלי להוכיח שאני חיה בזכות ולא בחסד..." רוקה הביטה על התקרה הגבוהה, "אני חושבת שאת יכולה להבין את זה...". "כן..." מלמלה ריי בשקט. היא הכירה היטב את ההרגשה. "אני מבטיחה לך, ריי- יש לנו עוד זמן מה, וכשנשוב, נחזור כמנצחים.". " דמו..." לחשה ריי לעצמה, "אם כך, למה אני חשה במוות?...". רוקה הביטה בנערה שמולה. מוות? איפה? "ע... על מה את מדברת?".
המשך
"אני רואה מוות" הסירה ריי שנית. "לא ברור של מי... אבל..." היא ניחנה בכישרון כישוף. מה שמתלווה גם ביכולת לראות את העבר והעתיד, בלא רצונה. כל שעליה לעשות הוא להסתכל על האדם. בדרך כלל היא רואה בבירור מה שיקרה. אך כרגע הכל נראה מטושטש. כל מה שהיא רואה זה מוות. זה הכל. "ריי," רוקה הביטה בה, "אין אפשרות לחזות את העתיד. אולי כרגע אני אמורה למות כי הצבא אינו מאומן- אבל אולי זה ישתנה...". אך המילים כבר חילחלו לתודעתה והיא חשה את עצמה דרוכה בהרבה. אולי צבאות הקרולינגים חזקים מהם, אחרי הכל. "לא מוות שלך..." לחשה ריי. מנסה להביט עמוק ולראות את מי המוות תפס. רוקה הביטה בריי בדריכות, כמעט מפוחדת. אייאסה- אולי?... שיאורי?... רוקה לא רצתה להאמין שאחד מאחיה עתיד אולי למות בקרוב. וגרוע מכך- אולי... ריי עצמה?... ריי הביטה בעיניה של רוקה. קבר, ועליו כתובות מטושטשות מעט מהיכן שהיא עומדת. ורוקה עומדת ליד הקבר. רוקה נגעה בידה של ריי. "כשנצא, אבקש מאייאסה להציב משמר מתוגבר מסביב לטירה. ואני רוצה שתישארי בגבולות החומות... יש אנשים שרוצים ברעתך מחוץ להן". ריי עצמה את עיניה ונשמה עמוקות. "האי" לחשה. היא ניחשה שכנראה שיאורי תמות. אחרת רוקה לא הייתה טורחת לעמוד ליד הקבר. או אפילו אייאסה. רוקה אחזה בידה, כמעט בכוח, "רק הבטיחי לי שתשמרי על עצמך. כל השאר פחות חשוב." "רוקה..." ריי הרפתה את האחיזה והחביאה את ידה מאחורי גבה. "אני לא יכולה להבטיח" "למה, ריי?..." רוקה תלתה בה מבט מתחנן. "כי אני מכירה את עצמי. אני לא רוצה להבטיח לך משהו שאני עלולה להפר". רוקה השפילה את מבטה. "ריי..." היא כרכה את זרועותיה סביבה, "אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר בחיי... יותר מחיי עצמם.". רוקה חזרה מהחזית כמנצחת, אבל לא במצב המאפשר לה לחגוג את הניצחון. גופה הרפוי נישא בידיו של אביר צעיר מפלוגות העורף כל הדרך משדה הקרב. אייאסה נראה כמו רוח רפאים כשדווח לו על שאירע- פגיעות החרב האדירה הסיבו לה נזק כבד, בדיוק כפי שהפילו חללים נוספים. איש לא האמין שתתעורר אי פעם. אבל ריי האמינה. שעות ניסתה להסביר לשיאורי המתייפחת ולאייאסה השותק, שמלבד אובדן דם לא נגרם נזק רב. אבל מראה הצלקות והפצעים העמוקים עשה את שלו. אבל רוקה התאוששה- באיטיות רבה משציפתה ריי. נראה היה כמעט כאילו אינה רוצה להחלים. מבטה היה אפל, מצמית. רק בנוכחות ריי הייתה מחייכת את אותו חיוך עגום, מריר. "ראיתי אנשים מתים בזעקות כאב כשחרבות וחיצים מרטשים את גופם. אבל ראיתי אותם מתים בשלווה, כמעט ברצון. שמעתי אותם קוראים בשמות יקיריהם, כאילו המתינו לקראתם בזרועות פתוחות." היא אמרה יום אחד, לריי. "מדוע הם פוחדים מהמוות כל חייהם, אם הוא כל כך מנחם?". לשאלה זו, ריי לא יכלה לענות. "מהיום שרוקה יצאה, הכמרים לא מפסיקים להציק לאייאסה שיסגיר אותי. גם כשחזרה, הם מנצלים את המצב כדי להציק לו בלי סוף" כתבה ריי על הקלף. היא כתבה בלי להתכוון שמישהו יקרא את זה. אבל היה לה נוח לסדר את המחשבות המטרידות בכתב. "הם ימשיכו לרדוף אותי. ולאייאסה יש מספיק דאגות בלעדי. יום אחד הוא ייכנע להם, ואז יעלו אותי על המוקד. אבל אני לא אתן להם את התענוג הזה. אני כבר החלטתי.". היא שמטה את העט, והביטה דקות ארוכות על כתם הדיו הנוגע-לא נוגע בשורות, שהיו מטושטשות מדמעותיה שלה בכמה מקומות. היא חשה בגוש חונק את גרונה, וקמצה את אגרופיה, ציפורניה חופרות בבשר כף ידה. על המיטה הייתה מונחת שמלה לבנה. זאת הייתה אותה שמלה שרוקה נתנה לה ביום הראשון שלה בטירה. ריי לבשה אותה בחוסר ריכוז, מתעכבת יתר על המידה על הקישורים שמעולם לא נראו לה סבוכים יותר. לא היה לה זמן להשתהות. היא יצאה, חולפת על פני אייאסה שפניו היו חתומות, חיוורות כרוח. "סלח לי... סלחו לי..." היא לחשה. היא חיבבה את המלך הצעיר, על אף שלפעמים שאלה את עצמה אם היא רק מחבבת אותו. "אל תכעס עלי, אייאסה...".
"אני רואה מוות" הסירה ריי שנית. "לא ברור של מי... אבל..." היא ניחנה בכישרון כישוף. מה שמתלווה גם ביכולת לראות את העבר והעתיד, בלא רצונה. כל שעליה לעשות הוא להסתכל על האדם. בדרך כלל היא רואה בבירור מה שיקרה. אך כרגע הכל נראה מטושטש. כל מה שהיא רואה זה מוות. זה הכל. "ריי," רוקה הביטה בה, "אין אפשרות לחזות את העתיד. אולי כרגע אני אמורה למות כי הצבא אינו מאומן- אבל אולי זה ישתנה...". אך המילים כבר חילחלו לתודעתה והיא חשה את עצמה דרוכה בהרבה. אולי צבאות הקרולינגים חזקים מהם, אחרי הכל. "לא מוות שלך..." לחשה ריי. מנסה להביט עמוק ולראות את מי המוות תפס. רוקה הביטה בריי בדריכות, כמעט מפוחדת. אייאסה- אולי?... שיאורי?... רוקה לא רצתה להאמין שאחד מאחיה עתיד אולי למות בקרוב. וגרוע מכך- אולי... ריי עצמה?... ריי הביטה בעיניה של רוקה. קבר, ועליו כתובות מטושטשות מעט מהיכן שהיא עומדת. ורוקה עומדת ליד הקבר. רוקה נגעה בידה של ריי. "כשנצא, אבקש מאייאסה להציב משמר מתוגבר מסביב לטירה. ואני רוצה שתישארי בגבולות החומות... יש אנשים שרוצים ברעתך מחוץ להן". ריי עצמה את עיניה ונשמה עמוקות. "האי" לחשה. היא ניחשה שכנראה שיאורי תמות. אחרת רוקה לא הייתה טורחת לעמוד ליד הקבר. או אפילו אייאסה. רוקה אחזה בידה, כמעט בכוח, "רק הבטיחי לי שתשמרי על עצמך. כל השאר פחות חשוב." "רוקה..." ריי הרפתה את האחיזה והחביאה את ידה מאחורי גבה. "אני לא יכולה להבטיח" "למה, ריי?..." רוקה תלתה בה מבט מתחנן. "כי אני מכירה את עצמי. אני לא רוצה להבטיח לך משהו שאני עלולה להפר". רוקה השפילה את מבטה. "ריי..." היא כרכה את זרועותיה סביבה, "אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר בחיי... יותר מחיי עצמם.". רוקה חזרה מהחזית כמנצחת, אבל לא במצב המאפשר לה לחגוג את הניצחון. גופה הרפוי נישא בידיו של אביר צעיר מפלוגות העורף כל הדרך משדה הקרב. אייאסה נראה כמו רוח רפאים כשדווח לו על שאירע- פגיעות החרב האדירה הסיבו לה נזק כבד, בדיוק כפי שהפילו חללים נוספים. איש לא האמין שתתעורר אי פעם. אבל ריי האמינה. שעות ניסתה להסביר לשיאורי המתייפחת ולאייאסה השותק, שמלבד אובדן דם לא נגרם נזק רב. אבל מראה הצלקות והפצעים העמוקים עשה את שלו. אבל רוקה התאוששה- באיטיות רבה משציפתה ריי. נראה היה כמעט כאילו אינה רוצה להחלים. מבטה היה אפל, מצמית. רק בנוכחות ריי הייתה מחייכת את אותו חיוך עגום, מריר. "ראיתי אנשים מתים בזעקות כאב כשחרבות וחיצים מרטשים את גופם. אבל ראיתי אותם מתים בשלווה, כמעט ברצון. שמעתי אותם קוראים בשמות יקיריהם, כאילו המתינו לקראתם בזרועות פתוחות." היא אמרה יום אחד, לריי. "מדוע הם פוחדים מהמוות כל חייהם, אם הוא כל כך מנחם?". לשאלה זו, ריי לא יכלה לענות. "מהיום שרוקה יצאה, הכמרים לא מפסיקים להציק לאייאסה שיסגיר אותי. גם כשחזרה, הם מנצלים את המצב כדי להציק לו בלי סוף" כתבה ריי על הקלף. היא כתבה בלי להתכוון שמישהו יקרא את זה. אבל היה לה נוח לסדר את המחשבות המטרידות בכתב. "הם ימשיכו לרדוף אותי. ולאייאסה יש מספיק דאגות בלעדי. יום אחד הוא ייכנע להם, ואז יעלו אותי על המוקד. אבל אני לא אתן להם את התענוג הזה. אני כבר החלטתי.". היא שמטה את העט, והביטה דקות ארוכות על כתם הדיו הנוגע-לא נוגע בשורות, שהיו מטושטשות מדמעותיה שלה בכמה מקומות. היא חשה בגוש חונק את גרונה, וקמצה את אגרופיה, ציפורניה חופרות בבשר כף ידה. על המיטה הייתה מונחת שמלה לבנה. זאת הייתה אותה שמלה שרוקה נתנה לה ביום הראשון שלה בטירה. ריי לבשה אותה בחוסר ריכוז, מתעכבת יתר על המידה על הקישורים שמעולם לא נראו לה סבוכים יותר. לא היה לה זמן להשתהות. היא יצאה, חולפת על פני אייאסה שפניו היו חתומות, חיוורות כרוח. "סלח לי... סלחו לי..." היא לחשה. היא חיבבה את המלך הצעיר, על אף שלפעמים שאלה את עצמה אם היא רק מחבבת אותו. "אל תכעס עלי, אייאסה...".
ואחרון...
"רוקה, את מרגישה יותר טוב?". "איפה ריי, אייאסה?". "היא יצאה לפני כמה דקות, ולא אמרה לי לאן. רוקה! אסור לך ללכת ככה, הרופא—". רוקה זינקה ממקומה באימה, ונעצרה רק ליד אחד החלונות הצופים למצוקים שממול הטירה. "לא... אלוהים... לא...". ריי פסעה על דרך האבנים התלולה במעלה המצוק. הרוח הרגיעה אותה ונסכה בה עוד נחישות. מהמקום בו עמדה יכלה לראות את הטירה- אפלה וקודרת כבעבר. מי היה מאמין אילו סודות נוראיים טומן בחובו במקום הזה? היא עצרה להביט, עוד פעם אחת. "היי שלום... רוקה... היה שלום... אייאסה..." היא לחשה בלי קול. צעד נוסף, ורק התהום נותרה תחת רגליה. "זוזו מדרכי!!" רוקה לא הביטה אפילו בכפריים הרצים במהירות מדרכה. היא ראתה לנגד עיניה רק את הצוק. היה עליה להגיע לשם, ומיד. ריי שכבה שם, למרגלות הצוק. איש כלל לא הבחין בה- ואם הבחין, הרי שהתעלם. עיניה עוד היו פקוחות, אך לא הייתה בהן כל הבעה. "ריי... ריי, קומי... דברי אלי..." רוקה טלטלה את הגוף הרפוי, בידיעה שאין לכך טעם. "אסור לחכות עד שהכפריים יגיעו... הם ישרפו את הגופה. לא, לך מגיע יותר מזה..." היא ליטפה את מיצחה הקר של ריי, ונשקה קלות לשפתיים המתות. האדמה פצעה את ידיה של רוקה, וכך גם ורדי הבר הפראיים שצמחו למרגלות הצוק. אבל לא היה די בכאב כדי לעמעם את הריקנות האיומה שמילאה אותה. היא הביטה באהובתה רק פעם אחת נוספת, לפני שכיסתה את הקבר המאולתר באדמה. "רק דבר אחד נוסף..." היא מלמלה- קולה נשמע צורם בדממת המוות. רוקה רצתה לסמן את המקום. איך? התשובה נמצאה תחת ידה. היא נעצה את חרבה באדמה, בכוחות אחרונים. המאמץ הפיזי היה יותר מדי עבורה. האדמה הייתה כה חמה מתחת לראשה, כמו יד מלטפת, מנחמת. "יום אחד, ריי, אני אמצא אותך שוב... בכל מקום שלא תהיי... אני עוד אמצא אותך.". היא עצמה את עיניה, ונרדמה- לנצח. לא שלווה ולא מנוחה חיכו לה, אך הייתה לה מטרה. "יום אחד, ריי...". הרוח יבבה בין המצוקים, זוכרת. אייאסה עמד בשערי הטירה הריקה מאדם. "האם כאן בזבזתי את כל חיי?" הוא שאל בתהיה. הוא נותר האחרון. שיאורי נספתה בשחפת רק שבוע קודם לכן. "לא נותר איש. בזבזתי את חיי כיורש- אבל מי יירש אותי? כל האנשים שאהבתי בחיי, אינם עוד.". פעמון הכנסייה צלצל ארבע. אייאסה פסע אל תוך בית העלמין- ולפתע ידע, כי יקיריו עודם ממתינים לו בזרועות פתוחות. "אני לא פוחד יותר.". תם ונשלם.
"רוקה, את מרגישה יותר טוב?". "איפה ריי, אייאסה?". "היא יצאה לפני כמה דקות, ולא אמרה לי לאן. רוקה! אסור לך ללכת ככה, הרופא—". רוקה זינקה ממקומה באימה, ונעצרה רק ליד אחד החלונות הצופים למצוקים שממול הטירה. "לא... אלוהים... לא...". ריי פסעה על דרך האבנים התלולה במעלה המצוק. הרוח הרגיעה אותה ונסכה בה עוד נחישות. מהמקום בו עמדה יכלה לראות את הטירה- אפלה וקודרת כבעבר. מי היה מאמין אילו סודות נוראיים טומן בחובו במקום הזה? היא עצרה להביט, עוד פעם אחת. "היי שלום... רוקה... היה שלום... אייאסה..." היא לחשה בלי קול. צעד נוסף, ורק התהום נותרה תחת רגליה. "זוזו מדרכי!!" רוקה לא הביטה אפילו בכפריים הרצים במהירות מדרכה. היא ראתה לנגד עיניה רק את הצוק. היה עליה להגיע לשם, ומיד. ריי שכבה שם, למרגלות הצוק. איש כלל לא הבחין בה- ואם הבחין, הרי שהתעלם. עיניה עוד היו פקוחות, אך לא הייתה בהן כל הבעה. "ריי... ריי, קומי... דברי אלי..." רוקה טלטלה את הגוף הרפוי, בידיעה שאין לכך טעם. "אסור לחכות עד שהכפריים יגיעו... הם ישרפו את הגופה. לא, לך מגיע יותר מזה..." היא ליטפה את מיצחה הקר של ריי, ונשקה קלות לשפתיים המתות. האדמה פצעה את ידיה של רוקה, וכך גם ורדי הבר הפראיים שצמחו למרגלות הצוק. אבל לא היה די בכאב כדי לעמעם את הריקנות האיומה שמילאה אותה. היא הביטה באהובתה רק פעם אחת נוספת, לפני שכיסתה את הקבר המאולתר באדמה. "רק דבר אחד נוסף..." היא מלמלה- קולה נשמע צורם בדממת המוות. רוקה רצתה לסמן את המקום. איך? התשובה נמצאה תחת ידה. היא נעצה את חרבה באדמה, בכוחות אחרונים. המאמץ הפיזי היה יותר מדי עבורה. האדמה הייתה כה חמה מתחת לראשה, כמו יד מלטפת, מנחמת. "יום אחד, ריי, אני אמצא אותך שוב... בכל מקום שלא תהיי... אני עוד אמצא אותך.". היא עצמה את עיניה, ונרדמה- לנצח. לא שלווה ולא מנוחה חיכו לה, אך הייתה לה מטרה. "יום אחד, ריי...". הרוח יבבה בין המצוקים, זוכרת. אייאסה עמד בשערי הטירה הריקה מאדם. "האם כאן בזבזתי את כל חיי?" הוא שאל בתהיה. הוא נותר האחרון. שיאורי נספתה בשחפת רק שבוע קודם לכן. "לא נותר איש. בזבזתי את חיי כיורש- אבל מי יירש אותי? כל האנשים שאהבתי בחיי, אינם עוד.". פעמון הכנסייה צלצל ארבע. אייאסה פסע אל תוך בית העלמין- ולפתע ידע, כי יקיריו עודם ממתינים לו בזרועות פתוחות. "אני לא פוחד יותר.". תם ונשלם.
קראתי ת ההההכול! ^_^ איזה יפה....
סיפור ממש ממש יפה ריי ורוקה ^_^ כל הכבוד לכן!!! עכשיו 4 וחצי לפנות בוקר וזה היה נחמד לקרוא את הסיפור...אהבתי את הסוף...למרות שזה היה ממש פריקי....אבל זה סיפור ממש ממש נחמד ^_^ עם תסומת לב לכול פרט ^_^ אהבתי מאוד מאוד.... ^_^ ושוב...כל הכבוד לכן..^_^
סיפור ממש ממש יפה ריי ורוקה ^_^ כל הכבוד לכן!!! עכשיו 4 וחצי לפנות בוקר וזה היה נחמד לקרוא את הסיפור...אהבתי את הסוף...למרות שזה היה ממש פריקי....אבל זה סיפור ממש ממש נחמד ^_^ עם תסומת לב לכול פרט ^_^ אהבתי מאוד מאוד.... ^_^ ושוב...כל הכבוד לכן..^_^
Digi Lista
New member
גם אני קראתי הכול../images/Emo13.gif
יש פה כשרונות אדירים
יש פה כשרונות אדירים
CibiHeart92
New member
ריי ורוקה להיות מוכשרווווות *0*
איזה סיפור יפההההה T.T
איזה סיפור יפההההה T.T
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.