Aussie Girl
New member
סיפור.
רשמתי את זה בערך לפני חודש. יש בסיפור המון קפיצות בזמן והוא ניתן להבנתה מכל מיני בחינות. אז היום פרסמתי אותו בבלוג שלי וחשבתי לפרסם אותו גם פה כי הוא קשור לפורום שלנו, חברויות, אולי לא ממש ישירות אבל בהחלט מתקשר. אני מאוד אשמח לקבל תגובות הארות והערות גם פה וגם בבלוג שלי. נ.ב- זה סיפור, ממומצא 100%. לו רק יכולתי לשנות טעות אחת קטנה השמש שקעה לאיטה מאחורי בנייניה הגבוהים של מלברון. החוף היה ריק מאדם ורק שחפים מאטים "טיילו" על החוף, משאירים תביעות רגל עדינות על החול הצהבהב. המולה של חבר´ה שזופים מילאה את החוף בדקות ספורות. תוך זמן קצר הועלו אוהלים והובערו מדורות. ההמון עסק בהשתוללות במים הקרירים ובהתזת מים אחד על השני, שהתאפיינו בצחוק בלתי פוסק. * * * שון פסע על החוף, מרטיב את כפות רגליו במים המלוחים של הים הכחול. הוא היה שקוע במחשבות עמוקות והיה ברור שההמולה מפריעה לו בכיוון המחשבה. שון היה בחור נאה ואף מעבר לכך, ובלט בהיותו שקט ומתבודד. מסופקני שהביישנות הייתה זו שהביאה להתנהגותו, אך מצד שני אין ספק שהיא החלה להשתלט עליו עם הזמן. בהיותי מביט בו, נזכרתי בשיחת הבוקר שלנו. שון אמר שהטיול זו ההזדמנות שלו להפסיק עם "השטויות". ההתבודדות שלו התחילה להעלות לו על העצבים ולהרגיזו מאוד. הוא אמר שמאס כבר מכך שאינו מסוגל להתחיל עם בחורה או להענות להצאותיה. מאס מההסתגרות ומההרגשה המעיקה של "הבן של אמא". שון החל למלמל מעט, נהיה קצת נבוך אך בהזכרו שאין לו שום סיבה לפחד שדבר הנאמר לי יצא לרבים, הוא המשיך, "אחרי ששיכנעתי את הזקנה שלי לצאת לטיול, אני לא הולך להמשיך לשחק אותה ילד טוב..." לשחק יעני!? זקנה שלי?! לא הבנתי מה נפל עליו, האמת. שון היה אחלה בחור ודיבורו לא התאים לו כלל. ובכלל, אם הוא בקטע של למצוא חברה אז זו לא הייתה אמורה להיות בעיה בשביל שון, בזה הייתי בטוח. שון המשיך: "אני לא מוכן לוותר על הכיף האמיתי של החיים, של הגיל הזה, כמה אפשר לחיות ככה?!..." כל השיחה החלה להדאיג אותי. לא התאים לו לדבר ככה. שתקתי. הוא קם "Wish me luck!" אמר, הסתובב והלך. * * * אף פעם לא חיבבתי את קלאודיה. don´t judg a book by it´s cover! רק שאם בביטוי זה מתכוונים לעטיפה המכוערת, קלאודיה הייתה בחורה מאוד מפתה ומעניינת. היא תמיד ניסתה להשיג את הבילתי מושג. ככה זה בנות, ובעיקר קלאודיה. היא גם הייתה הטיפוס שאהב לשחק אותו לא מושג. הצחיקה אותי כל פעם מחדש. הכל ידעו על רגליה הפתוחות לרווחה לקהל הרחב. כאשר לא השיגה את אשר חפצה בו, המשיכה להתעקש עד שקבלה את מבוקשה. אך שוב אציין שאין מצב ומישהו היה מסרב לה. * * * הטיול למלבורן היה חביב אך לא הייה לי המצב רוח לנוער המשתולל. מצד אחד הרגשתי כמו איזה סבא, אבל בחרתי בזה. העדפתי לשבת בצד מאשר להתפתות למשהו שיש ובעתיד אתחרט עליו. you never know. אחרי הכל גם אני בן אדם. מוטב להתרחק מאשר לבדוק עד כמה האופי חזק. אנחנו לא אלוהים.. * * * הזריחה הייתה מדהימה. מה יכול להיות יותר יפה משמש העולה מעבר לאופק של גלים מלטפים?! המדורות כבר דאכו ורק חלקי פחם עוממים נראו בתוך מעגלי האבנים. כולם נראו עייפים אך מסופקים מליל ההשתוללויות. התארגנו והתיישבנו באוטובוס. הנסיעה הביתה... אוי, כמה וכל זה היה מעייף! עברו שבועות מהטיול. הכל היה כה רגיל עד שבוקר אחד התעוררתי עם מחשבה מוזרה, לא ראיתי את שון באותו בוקר של עזיבת חוף הים... המחשבה הציקה לי זמן רב. שאלתי כמה מידידי אך איש לא שמע ממנו. המחשבה נשכחה עם הזמן, כמו שגם אנשים נשכחים... * * * אתמול פגשתי את שון. הוא נשואי, 3 ילדים, אישה מקסימה וחייכנית. הוא הזמין אותי לבירה באיזה פאב מקומי. היה נחמד. זכרונות... זכרונות ילדות. לבסוף לא יכלתי להתאפק ושאלתי אותו על הטיול. היה ברור שהנושא לא היה לרוחו. אך ממני לא מתחמקים! שון התחיל לגמגם, כמו שנהג לגמגם גם בזמנים עברו כשמשהו היה מעיק עליו ולא רצה לדון בו, אך הרגיש שעליו לפרוק את מעמסות ליבו. "אני פוחד על הילדים שלי. ג´ון כבר בן 14... מה יהיה איתו עוד כמה שנים?" לא ידעתי מה להגיד. אני לא בקטע של ילדים. אין לי ואני בספק שיהיו אי פעם. לא מבין בזה בגרוש. "גם הוא ירצה ביום מן הימים למרוד בהורים. "להתגבר" כמו שנהגנו להגיד. boolshit! Such a crap! הלוואי ויכולתי להשיב את הזמן. לחזור לימים ההם. לטיול הארור ההוא. לשנות טעות קטנה, שמצד אחד כה זניחה, אך מצד שני משנה הכל!... לו רק יכולתי..."
רשמתי את זה בערך לפני חודש. יש בסיפור המון קפיצות בזמן והוא ניתן להבנתה מכל מיני בחינות. אז היום פרסמתי אותו בבלוג שלי וחשבתי לפרסם אותו גם פה כי הוא קשור לפורום שלנו, חברויות, אולי לא ממש ישירות אבל בהחלט מתקשר. אני מאוד אשמח לקבל תגובות הארות והערות גם פה וגם בבלוג שלי. נ.ב- זה סיפור, ממומצא 100%. לו רק יכולתי לשנות טעות אחת קטנה השמש שקעה לאיטה מאחורי בנייניה הגבוהים של מלברון. החוף היה ריק מאדם ורק שחפים מאטים "טיילו" על החוף, משאירים תביעות רגל עדינות על החול הצהבהב. המולה של חבר´ה שזופים מילאה את החוף בדקות ספורות. תוך זמן קצר הועלו אוהלים והובערו מדורות. ההמון עסק בהשתוללות במים הקרירים ובהתזת מים אחד על השני, שהתאפיינו בצחוק בלתי פוסק. * * * שון פסע על החוף, מרטיב את כפות רגליו במים המלוחים של הים הכחול. הוא היה שקוע במחשבות עמוקות והיה ברור שההמולה מפריעה לו בכיוון המחשבה. שון היה בחור נאה ואף מעבר לכך, ובלט בהיותו שקט ומתבודד. מסופקני שהביישנות הייתה זו שהביאה להתנהגותו, אך מצד שני אין ספק שהיא החלה להשתלט עליו עם הזמן. בהיותי מביט בו, נזכרתי בשיחת הבוקר שלנו. שון אמר שהטיול זו ההזדמנות שלו להפסיק עם "השטויות". ההתבודדות שלו התחילה להעלות לו על העצבים ולהרגיזו מאוד. הוא אמר שמאס כבר מכך שאינו מסוגל להתחיל עם בחורה או להענות להצאותיה. מאס מההסתגרות ומההרגשה המעיקה של "הבן של אמא". שון החל למלמל מעט, נהיה קצת נבוך אך בהזכרו שאין לו שום סיבה לפחד שדבר הנאמר לי יצא לרבים, הוא המשיך, "אחרי ששיכנעתי את הזקנה שלי לצאת לטיול, אני לא הולך להמשיך לשחק אותה ילד טוב..." לשחק יעני!? זקנה שלי?! לא הבנתי מה נפל עליו, האמת. שון היה אחלה בחור ודיבורו לא התאים לו כלל. ובכלל, אם הוא בקטע של למצוא חברה אז זו לא הייתה אמורה להיות בעיה בשביל שון, בזה הייתי בטוח. שון המשיך: "אני לא מוכן לוותר על הכיף האמיתי של החיים, של הגיל הזה, כמה אפשר לחיות ככה?!..." כל השיחה החלה להדאיג אותי. לא התאים לו לדבר ככה. שתקתי. הוא קם "Wish me luck!" אמר, הסתובב והלך. * * * אף פעם לא חיבבתי את קלאודיה. don´t judg a book by it´s cover! רק שאם בביטוי זה מתכוונים לעטיפה המכוערת, קלאודיה הייתה בחורה מאוד מפתה ומעניינת. היא תמיד ניסתה להשיג את הבילתי מושג. ככה זה בנות, ובעיקר קלאודיה. היא גם הייתה הטיפוס שאהב לשחק אותו לא מושג. הצחיקה אותי כל פעם מחדש. הכל ידעו על רגליה הפתוחות לרווחה לקהל הרחב. כאשר לא השיגה את אשר חפצה בו, המשיכה להתעקש עד שקבלה את מבוקשה. אך שוב אציין שאין מצב ומישהו היה מסרב לה. * * * הטיול למלבורן היה חביב אך לא הייה לי המצב רוח לנוער המשתולל. מצד אחד הרגשתי כמו איזה סבא, אבל בחרתי בזה. העדפתי לשבת בצד מאשר להתפתות למשהו שיש ובעתיד אתחרט עליו. you never know. אחרי הכל גם אני בן אדם. מוטב להתרחק מאשר לבדוק עד כמה האופי חזק. אנחנו לא אלוהים.. * * * הזריחה הייתה מדהימה. מה יכול להיות יותר יפה משמש העולה מעבר לאופק של גלים מלטפים?! המדורות כבר דאכו ורק חלקי פחם עוממים נראו בתוך מעגלי האבנים. כולם נראו עייפים אך מסופקים מליל ההשתוללויות. התארגנו והתיישבנו באוטובוס. הנסיעה הביתה... אוי, כמה וכל זה היה מעייף! עברו שבועות מהטיול. הכל היה כה רגיל עד שבוקר אחד התעוררתי עם מחשבה מוזרה, לא ראיתי את שון באותו בוקר של עזיבת חוף הים... המחשבה הציקה לי זמן רב. שאלתי כמה מידידי אך איש לא שמע ממנו. המחשבה נשכחה עם הזמן, כמו שגם אנשים נשכחים... * * * אתמול פגשתי את שון. הוא נשואי, 3 ילדים, אישה מקסימה וחייכנית. הוא הזמין אותי לבירה באיזה פאב מקומי. היה נחמד. זכרונות... זכרונות ילדות. לבסוף לא יכלתי להתאפק ושאלתי אותו על הטיול. היה ברור שהנושא לא היה לרוחו. אך ממני לא מתחמקים! שון התחיל לגמגם, כמו שנהג לגמגם גם בזמנים עברו כשמשהו היה מעיק עליו ולא רצה לדון בו, אך הרגיש שעליו לפרוק את מעמסות ליבו. "אני פוחד על הילדים שלי. ג´ון כבר בן 14... מה יהיה איתו עוד כמה שנים?" לא ידעתי מה להגיד. אני לא בקטע של ילדים. אין לי ואני בספק שיהיו אי פעם. לא מבין בזה בגרוש. "גם הוא ירצה ביום מן הימים למרוד בהורים. "להתגבר" כמו שנהגנו להגיד. boolshit! Such a crap! הלוואי ויכולתי להשיב את הזמן. לחזור לימים ההם. לטיול הארור ההוא. לשנות טעות קטנה, שמצד אחד כה זניחה, אך מצד שני משנה הכל!... לו רק יכולתי..."
