סיפור
סיפור על מוות ידוע מראש. יש מוות של הגוף ומוות של הנפש. לפעמים הם באים ביחד.. אצלי לא. הנפש שלי גססה כבר הרבה זמן - מפעם לפעם ניראה כאילו מצאו לה תרופה חדשה.. ובאמת זמן מה ניראה שהיא מתאוששת.. אבל אז הסתבר שהתרופה לא עוזרת והתדרדרות חלה שוב. וכך לאט לאט לאט גסיסה איטית מאוד וכואבת מאוד. כל דמעה שיורדת מעניי עכשיו .. סוגרת עוד מסמר בארון הקבורה של נשמתי. והדמעות יורדות ויורדות. לדמעות שלי יש נטייה לבוא בלילה. למה זה ככה? אני משערת שבגלל שבמשך היום אני עסוקה ולכן לא יוצא לי לחשוב כל כך על עצמי. ובלילה בבדידות שלי במיטתי.. הדמעות מגיעות. והסיוטים. לכו תבינו - איזה הבדל. ביום מחייכת בלילה בוכה. ביום חיים - בלילה גסיסה. פעם חשבתי שאף פעם לא תרים ידיים שתהייה מספיק חזק להרים את שנינו למעלה. גם כשאמרת שלא סירבתי להאמין. זה לא קשור אלייך עכשיו. זה קשור אליי. את מספרת לי על פרצופים עצובים שאת עושה בצאט ולא סיפרת על הדברים האלו.. כן. צודק. אני לא יכולה לבוא אלייך ולהגיד - אני לא יכולה יותר!!!!!!!1 לא יכולה. אני מתה מעט כל יום. אני לא יכולה להפיל עלייך את כל ההצלה שלי. לא יכולה לצפות ממך שתבוא ותסחוף אותי מהרוע. מהכאב. שתנגב את הדמעות. לא יכולה לצפות ממך לאלו. לא יכולה לצפות מאף אחד... אולי מעצמי אבל אני כבר מזמן התייאשתי ממני. איך ההוא כתב - את חולה... אז יכול להיות. מחלה נפשית קשה מאוד. כנראה. כשקראתי את זה לא חשבתי ככה... אבל עכשיו פתאום התמונה ברורה.. האמת מטושטשת אבל רק בגלל הדמעות. הלוואי והייתי ממציאה את הסיפור. אז טוב אני מודיעה - אני הרמתי ידיים. אני התייאשתי. מעצמי ממכם. מעצמי. אין לי כוח. אני לא יכולה יותר להתמודד. אני לא רוצה יותר לנסות להתמודד רק בשביל לגלות שאני לא מצליחה. ותכתבו - שאני בסדר. ותתקשר ותדרשו בשלומי. ואני אגיד הכל בסדר - זה היה סתם. כמו תמיד. אבל לא. הפעם הנשמה מתה. והגוף... אם רק יכולתי לשים לזה קץ. אם רק יכולתי - הייתי עושה. אם רק היה לי את האומץ. אבל אני פחדנית - תמיד חושבת מה יקרה אם אני לא אצליח. איך אח``כ להסתכל על ההורים שלי שכל זה כל כך לא מגיע להם? מגיע להם ילדה טובה. לא כמוני - מושחתת מהיסוד. אז זה הסיפור. על מוות ידוע מראש. שנקבע ... וכרגע יצא אל הפועל. אל תדאגו אנשים - אני מחר בבוקר אקום ואחייך. אפילו אם רק מבחוץ - אף אחד לא יידע. גם לא אתם. אף אחד לא יידע את מה שקורה בלב שלי.. שהופך לקר מרגע לרגע כי המוות שולט בו יותר ויותר. דיברתי על טיפול. זה לא יגיע. היה ערב אחד שהייתי במצב דומה (עוד לא הגעתי למצב בו אני עכשיו - אני מפעם לפעם שוברת שיאים במקומות הנמוכים אלייהם אני מגיעה - ומפעם לפעם אני חושבת שזה הכי נמוך - ואז מסתבר שלא) אז הייתי במצב דומה והתקשרתי אלייה, למטפלת. ואני, בשבילי זה השיא. להתקשר ולבקש עזרה. ועשיתי את זה. רק אני חדשה בדברים האלו, של לבקש עזרה, ואני עושה את זה קצת עקום. לא יכולה לבוא וישר לשפוך הכל. אז תמיד קודם אני מדברת שטויות - מה נשמע, וכו`. מלא מלא שטויות. מה שלום ההוא.. מה קורה עם זה.. וכו`. ואז מגיעה לעיקר.. בקושי.. אז שאלתי אותה ... את אן היקרה... אם היא עסוקה.. והיא אמרה שכן. היא עסוקה. נכון היא בן אדם ויש לה משפחה ובלה בלה בלה.. זו הייתה פעם ראשונה שהתקשרתי. והיא הייתה עסוקה. וזהו. היא לא שמעה ממני יותר. לך אני לא יכולה להעלם .. ליבי אצלך.. תמיד תמיד אני אצטרך לחזור. כמו הערב. ניתקת את הטלפון. אפילו שהרגשתי שאתה עושה לי עוול.. שאתה לא מבין ולא איכפת לך.. אתה גם לא מנסה להבין - בכל זאת ניסיתי לדבר. ואפילו גם דיברתי. וצרחתי. לפעמים אני חייבת לצרוח. שמישהו יקשיב שמישהו יגיב שמישהו יציל אותי מעצמי. מהחלטותיי. זהו השפיות האחרונה הלכה לה. ועכשיו רישמית אני לא שפוייה. וזה טוב. זה טוב מאוד. אני יכולה לצרוח. אני יכולה לבכות. אני יכולה לאשפז את עצמי במוסד סגור. יש לי תרוץ מעולה. אני לא ש פ ו י ה!!!!!! אני לא מפילה עלייך אחריות לכלום. אני פונה אלייך בגלל שזה גם להסביר לך. ולהסביר למי מחבריי שיקרא את זה. ולכל אלו שמעבירים ביקורת - לא אני לא מחפשת תשומת לב. לא מחפשת לזעזע עולמות. אני מחפשת את המוות .. ולאט לאט הוא הגיע. לאט לאט בשקט בשקט הוא השתלט על נשמתי. טוב אני לא ברורה כבר לעצמי והגיע הזמן לסגור את הבאסטה. לא לדאוג אני אקום בבוקר ויהיה בסדר.
סיפור על מוות ידוע מראש. יש מוות של הגוף ומוות של הנפש. לפעמים הם באים ביחד.. אצלי לא. הנפש שלי גססה כבר הרבה זמן - מפעם לפעם ניראה כאילו מצאו לה תרופה חדשה.. ובאמת זמן מה ניראה שהיא מתאוששת.. אבל אז הסתבר שהתרופה לא עוזרת והתדרדרות חלה שוב. וכך לאט לאט לאט גסיסה איטית מאוד וכואבת מאוד. כל דמעה שיורדת מעניי עכשיו .. סוגרת עוד מסמר בארון הקבורה של נשמתי. והדמעות יורדות ויורדות. לדמעות שלי יש נטייה לבוא בלילה. למה זה ככה? אני משערת שבגלל שבמשך היום אני עסוקה ולכן לא יוצא לי לחשוב כל כך על עצמי. ובלילה בבדידות שלי במיטתי.. הדמעות מגיעות. והסיוטים. לכו תבינו - איזה הבדל. ביום מחייכת בלילה בוכה. ביום חיים - בלילה גסיסה. פעם חשבתי שאף פעם לא תרים ידיים שתהייה מספיק חזק להרים את שנינו למעלה. גם כשאמרת שלא סירבתי להאמין. זה לא קשור אלייך עכשיו. זה קשור אליי. את מספרת לי על פרצופים עצובים שאת עושה בצאט ולא סיפרת על הדברים האלו.. כן. צודק. אני לא יכולה לבוא אלייך ולהגיד - אני לא יכולה יותר!!!!!!!1 לא יכולה. אני מתה מעט כל יום. אני לא יכולה להפיל עלייך את כל ההצלה שלי. לא יכולה לצפות ממך שתבוא ותסחוף אותי מהרוע. מהכאב. שתנגב את הדמעות. לא יכולה לצפות ממך לאלו. לא יכולה לצפות מאף אחד... אולי מעצמי אבל אני כבר מזמן התייאשתי ממני. איך ההוא כתב - את חולה... אז יכול להיות. מחלה נפשית קשה מאוד. כנראה. כשקראתי את זה לא חשבתי ככה... אבל עכשיו פתאום התמונה ברורה.. האמת מטושטשת אבל רק בגלל הדמעות. הלוואי והייתי ממציאה את הסיפור. אז טוב אני מודיעה - אני הרמתי ידיים. אני התייאשתי. מעצמי ממכם. מעצמי. אין לי כוח. אני לא יכולה יותר להתמודד. אני לא רוצה יותר לנסות להתמודד רק בשביל לגלות שאני לא מצליחה. ותכתבו - שאני בסדר. ותתקשר ותדרשו בשלומי. ואני אגיד הכל בסדר - זה היה סתם. כמו תמיד. אבל לא. הפעם הנשמה מתה. והגוף... אם רק יכולתי לשים לזה קץ. אם רק יכולתי - הייתי עושה. אם רק היה לי את האומץ. אבל אני פחדנית - תמיד חושבת מה יקרה אם אני לא אצליח. איך אח``כ להסתכל על ההורים שלי שכל זה כל כך לא מגיע להם? מגיע להם ילדה טובה. לא כמוני - מושחתת מהיסוד. אז זה הסיפור. על מוות ידוע מראש. שנקבע ... וכרגע יצא אל הפועל. אל תדאגו אנשים - אני מחר בבוקר אקום ואחייך. אפילו אם רק מבחוץ - אף אחד לא יידע. גם לא אתם. אף אחד לא יידע את מה שקורה בלב שלי.. שהופך לקר מרגע לרגע כי המוות שולט בו יותר ויותר. דיברתי על טיפול. זה לא יגיע. היה ערב אחד שהייתי במצב דומה (עוד לא הגעתי למצב בו אני עכשיו - אני מפעם לפעם שוברת שיאים במקומות הנמוכים אלייהם אני מגיעה - ומפעם לפעם אני חושבת שזה הכי נמוך - ואז מסתבר שלא) אז הייתי במצב דומה והתקשרתי אלייה, למטפלת. ואני, בשבילי זה השיא. להתקשר ולבקש עזרה. ועשיתי את זה. רק אני חדשה בדברים האלו, של לבקש עזרה, ואני עושה את זה קצת עקום. לא יכולה לבוא וישר לשפוך הכל. אז תמיד קודם אני מדברת שטויות - מה נשמע, וכו`. מלא מלא שטויות. מה שלום ההוא.. מה קורה עם זה.. וכו`. ואז מגיעה לעיקר.. בקושי.. אז שאלתי אותה ... את אן היקרה... אם היא עסוקה.. והיא אמרה שכן. היא עסוקה. נכון היא בן אדם ויש לה משפחה ובלה בלה בלה.. זו הייתה פעם ראשונה שהתקשרתי. והיא הייתה עסוקה. וזהו. היא לא שמעה ממני יותר. לך אני לא יכולה להעלם .. ליבי אצלך.. תמיד תמיד אני אצטרך לחזור. כמו הערב. ניתקת את הטלפון. אפילו שהרגשתי שאתה עושה לי עוול.. שאתה לא מבין ולא איכפת לך.. אתה גם לא מנסה להבין - בכל זאת ניסיתי לדבר. ואפילו גם דיברתי. וצרחתי. לפעמים אני חייבת לצרוח. שמישהו יקשיב שמישהו יגיב שמישהו יציל אותי מעצמי. מהחלטותיי. זהו השפיות האחרונה הלכה לה. ועכשיו רישמית אני לא שפוייה. וזה טוב. זה טוב מאוד. אני יכולה לצרוח. אני יכולה לבכות. אני יכולה לאשפז את עצמי במוסד סגור. יש לי תרוץ מעולה. אני לא ש פ ו י ה!!!!!! אני לא מפילה עלייך אחריות לכלום. אני פונה אלייך בגלל שזה גם להסביר לך. ולהסביר למי מחבריי שיקרא את זה. ולכל אלו שמעבירים ביקורת - לא אני לא מחפשת תשומת לב. לא מחפשת לזעזע עולמות. אני מחפשת את המוות .. ולאט לאט הוא הגיע. לאט לאט בשקט בשקט הוא השתלט על נשמתי. טוב אני לא ברורה כבר לעצמי והגיע הזמן לסגור את הבאסטה. לא לדאוג אני אקום בבוקר ויהיה בסדר.