סיפור

סיפור

תשמעו מה ליקטתי היום מנהג מונית אחד בשבוע שעבר אסף נהג המונית במרכז העיר זוג אנשים (גבר ואישה). הגבר ביקש מן הנהג להסיעם לקופת חולים שבדרך חברון. הנהג שם לב שהאישה לא מרגישה טוב, היא השמיעה אנחות והעיניים שלה העידו שהיא לא בקו הבריאות. שאל הנהג את האיש שישב לידו: "תגיד, מה יש לאישה?" ענה האיש: "אני לא יודע. היינו ברחוב ופתאום היא התעלפה, אז אני לוקח אותה לקופת חולים". התפלא נהג המונית: "מה, אתה לא מכיר אותה?" "לא" ענה האיש. "הייתי בדרכי למקום אחר, אבל ראיתי שהיא לא מרגישה טוב אז אני מביא אותה לקופת חולים שיטפלו בה". הנהג מלא ההתפעלות ענה: "או.קיי, כשאנחנו מגיעים לשם, מה שיראה המונה אנחנו עושים חצי-חצי, שגם לי תהיה איזו מצוה" זה הסיפור. למה אני מספרת אותו? ראשית, כי הוא פשוט סיפור יפה, בעיקר בפשטותו ובחמימותו. ושנית אחרי שהשמצנו פה בשבוע שעבר את הישראלים הלא-נחמדים לא יזיק לנו גם לשמוע דברים כאלה. לי זה חימם את הלב. כל כך פשוט לעשות דברים כאלה, נכון?
 

אטיוד5

Active member
התחממתי

תודה. באמת יפה. בתור דוגמא הפוכה, אפילו לא אשאל מה דעתכם על זה.
 
אוי

לא שאלת ואני לא מביעה את דעתי, שוודאי משותפת פה לכולם. אבל למה היית חייב לחרב לי את הפינה היפה? בבקשה, אל תחברו את שני הסיפורים הללו יחד בתודעתכם!!! ובנוסף לסיפור הרע הזה לא יכולתי להתעלם מן הפרסומת המרצדת שם: ביחרו את הקליפים שאתם הכי אוהבים... נו, מה יהיה? עד שכבר משתמשים בציווי.. כבר עדיף היה לומר תבחרו אני מבקשת - חזרו לקרוא את הסיפור שלי, שתישארו עם טעם טוב בפה..
 

hillelg

New member
למה?

היום ה-ח' הפכה לאות לא גרונית לחלוטין. אז כמו שאומרים 'ליקחו', כך נאמר 'ביחרו'. לא?
 

אוֹחַ

New member
ההרתמות הפיזית של המלווה, היא-היא

ההקרבה, בעיקר על רקע המדינה ה"ממהרת" הזאת. התשלום למונית הוא שולי, יחסית. יופי לך! שתי ציפורים במכה (הנהג והנוסע).
 

טל קר

New member
ולו אני בעלת רכב ונתקלת באדם

שיש להחישו לטיפול רפואי, הייתי מסרבת לקבל על כך כסף.
 

ayelet23

New member
המציאות פשוט מלאה בדוגמאות כאלה

מה שמערער על כל תיאוריות הקונפליקט, מאבקי כח בלתי פוסקים בין אנשים ועוד מיני תפיסות דכאניות. העולם מלא טוב. נקודה.
 
למשל אורן ומי-טל

השכנים החדשים שלי. מאז שהתחלתי להכין את הדירה הם לא עוזבים אותי בשקט, מזמינים אותי לארוחת ערב (בתקופה בה עדיין לא היו לי כאן כלי אוכל), מציעים לי כל דבר שחסר: פלסתריות, שואב אבק, מטאטא, מטפלים בכלבים כשאני נעדר. השכנה הפולניה בטח היתה אומרת: נו, מה החוכמה? אתה הרי תהיה שכן שלהם והם עוד יבקשו ממך טובות בריבית ד'ריבית, אבל העניין הוא שהם עוזבים בעוד כמה שבועות. וזה מחזיר אותי לעניין הטעות האופטית שמשכנעת אותנו שאנחנו מוקפים בעם של נבלות למרות שהעובדות מוכיחות שוב ושוב את ההיפך. ותודה לשיבולת ואיילת.
 

nutmeg

New member
הביטו

נבלות לא חסר וגם אנשים טובים לא חסר. היכולת לראות דווקא צד אחד ולא את השני זו סוג של בחירה אישית. כשמתמקדים בחרא - אראה יותר חרא... אבל לא רק. לא קרה לכם שכשהרגשתם "מגעילים" כל האנשים שראיתם היו יפים כאילו לחזק את הפוקוס המגעיל האישי? וכשהתחלתם לטפח את עצמכם פתאום כל מיני מכוערים קמו וצצו מול עיניכם? איפה הם היו קודם, הא? או כשלומדים מילה חדשה - עד אותו יום לא ידעתם שהיא קיימת ועכשיו שאתם מכירים אותה שומעים אותה בכל מקום? איך לא שמעתם אותה קודם, הא? פעם אחת הייתה לי מטופלת מהסוג הדכאוני-כרוני, שלא לומר קיומי. למרות שלא הרגישה טוב עם עצמה והביעה תלונה על הקיום הזה, היה קשה להזיז אותה מעמדתה, מכיוון שבמקום מסויים היה לה מה להפסיד אם הייתה מוותרת על הדיכאון. כאילו הייתה מאבדת חלק גדול מתפיסת עולמה, מהכוח שלה ומהשד יודע מה. בכל אופן, ראיתי שבקבוצת כתיבה היא מאוד משתמשת במדיום ומצליחה להעלות על הכתב את הגיגי לבה, מחשבות הייאוש והאיכסה. בטיפול פרטני בקשתי ממנה להתחיל יומן נפרד ושונה בו היא כותבת לפני שהיא הולכת לישון חמישה דברים שהיא שמחה שקרו לה היום. דברים קטנים כמו תינוק שחייך אליה חיוך מאיר עיניים וחסר שיניים מהעגלה, ריח של דשא קצוץ, שיר שהתנגן ברדיו שב-ד-י-ו-ק התאים לה וכו'. 5 דברים נשמעו לה כבלתי אפשריים, אבל התעקשתי. במקביל עודדתי אותה להמשיך לכתוב את הג'יפה בקבוצה. הקבוצה כאילו הוותה את ההבטחה שיש מקום מכובד לג'יפה, שהדברים מתועדים שם, מישהו שומר עליהם והיא באופן מסויים לא תאבד אותם (ובמקביל לא תאבד את הזהות האישית שלה). תוך חודשיים מפרכים של אימוני-דייג למאורעות משמחים - קרה משהו. מה שאני ראיתי שהיה לה פחות קשה למצוא אותם, ומה שהיא ספרה הוא שהדייג עצמו הפך לכיף לא נורמאלי. לעבור את היום ולרשום לעצמך במוח: "או! זו חוויה ראוייה ליומן" כבר עשה את השינוי. מאותו רגע היא הבינה שאף אחד לא יקח לה את הדברים העצובים שחשובים לה והם חלק ממנה, וכי היא יכולה לבחור לשים לב לדברים המשמחים ולא לפסוח עליהם מחשש שהם יבטלו משהו מן העצב הקיומי, היא בחרה גם וגם והייתה -לפחות בעיני עצמה לאדם יותר מאוזן. אני שומעת את טל שמאוד בוחר לראות את הטוב ואת אטיוד שבחר להזכיר לנו שיש גם צד שני - כל זה אחלה. אבל בסופו של חשבון, כל אחד חייב לעשות את המיקוד שלו ואת תמהיל האישי של השמחה מול הג'יפה. nutmeg >> שגמרה להיות מטפלת בפורום הלא נכון, לפחות להיום.
 
אשתי מספרת

שבפרק האחרון של "להתחיל מחדש" שהיא נורא אוהבת, אחת הדמויות לקתה בדיכאון, והמטפל שלה ביקש ממנה לבוא אליו כל שבוע עם שלושה דברים טובים שקרו לה, ושלושה דברים שהיא מצפה להם, וגם שם היא גילתה שבהתחלה נורא קשה לה למצוא, ואחרי כמה זמן היא מוצאת אפילו יותר משלושה.
 

nutmeg

New member
יש תנועה שלמה

של אנשים שנשבעים ב-Journaling שזה קצת יותר מכתיבת יומן בסגנון "יומני היקר, בלה בלה בלה" Journaling גם לוקח משימות תעוד מכוונות עם כל מיני שיטות כתיבה. כשהכתיבה מעורבת בטיפול מכוון-כתיבה, לעולם אין המטפכל מתערב בתכנים אלא אם המטופל רוצה להביא אותם לחדר או להעלות אותם לדיון, אם בתור נושא שיחה או בתור תובנה. אני משתמשת המון בטכניקה - אפילו שלא מדובר על יומן שלם (יש אנשים שנרתעים מהמחוייבות שמשתמעת מ'ניהול יומן'). לפעמים אני נותנת משימות בסגנון ג'וליה קמרון: כתוב לעצמך מכתב המלצה, כתוב לעצמך מכתב ממרום שנותיך היום לילד שהיית בגיל 8, או - כתוב מכתב לעצמך היום כאילו אתה בן 80 המסתכל אחורה... או - אם היו לך 10 אפשרויות לחיות את חייך בסגנון אחר, אלו חיים היו לך. ועוד ועוד. הרעיון בגדול הוא להרחיב ולהעשיר את הרפרטואר הרגשי בזויות מבט רבות, להשתחרר מתקיעות, להאיר את המקומות האמיתיים אליהם לא רוצים להביט... ובעיקר להחזיר לאדם את השליטה על חייו. במקום להתפוס עמדה של "קרבן הנסיבות" להתחיל לתפוס עמדה של "מחולל שינויים". מאוד מאוד קשה לוותר על עמדת הקורבן. שם יש את מי או את מה להאשים, שם אפשר להתנער מאחריות וכד'. קשה שבעתיים להפוך למחולל שינויים - כי מי יודע, אולי השינוי יהיה לרעה? ועכשיו לא יהיה את מי להאשים. אנשים בגדול מחפשים תעודות ביטוח ליוזמות שלהם. רוצים לקבל הבטחה מראש ש"יהיה בסדר" ולא יתחרבש להם. Journaling גם נכנס לתחום הניהול וסביבות עבודה (בכל הדרגות מעקרת בית עד מנכ"ל כור) במובן של לשמור על הפוקוס, על ה-integrity המקצועי/האישי על הדברים החשובים באמת... וכו' (עכשיו אתם מבינים למה אני שולטת ב'פולנית גבוהה' למרות היעדר הגנים?)
 

h e l l l a

New member
ב"הארץ" המקוון היתה לפני

כמה חודשים כתבה על שני חבר'ה מת"א שהקימו ארגון של אנשים שעושים מעשים טובים בלי לקבל תמורה. הכוונה לכל דבר החל ממתן זכות קדימה, עזרה בנשיאת שקיות מהסופר, ויתור על תור למען מישהו שממהר וכל מה שתעלו על דעתכם. (מתקשר גם לדיון על מושג ה"פראייר" שהיה פה לפני כמה זמן). מזכיר קצת את קהילת החרוזים, רק בלי חרוזים ובלי שתצטרך לעשות טובות כדי להיות זכאי שיעשו למענך. לא מדובר, לפחות לטענתם, באיזה תנועה מיסטית-רוחנית-כת-גורו- כהן-גדול וכו'. הרציונל הוא שככל שיותר אנשים ינהגו כך - הם ישפיעו על האחרים לנהוג כמוהם וכמובן שכל החברה תרוויח. הרעיון אולי נדוש אבל החידוש הוא בהתארגנות הקבוצתית שיוצרת איזהשהיא מחוייבות פנימית לעשות גם אם כרגע לא בא לי, ובעצם העלאת המודעות למעשים הטובים שאני בטוחה שרובנו עושים ואחרים עושים למעננו כל יום, לפעמים בלי שנשים לכך לב. אני לא יודעת אם העובדה שלא שמעתי עליהם מאז אותה כתבה מעידה על כך שהתפוגגו להם בשקט. אולי הם עדיין פעילים בלי פרסום. אני בכלופן קראתי, אמרתי לעצמי "וואלה, הגיוני", ושכחתי מזה עד עכשיו.
 

h e l l l a

New member
אולי לא הייתי מספיק

ברורה. לא מדובר בקהילה שחבריה עושים טובות אחד לשני. הכוונה לעזרה לכל אחד ואולי בעיקר לאנשים זרים.
 

nutmeg

New member
היית מספיק והותר

ברורה וגם נדמה לי שמוזי הביאה את הידיעה ואכן דנו בה - אין לי כוח לחפש. בכל מקרה זה קצת שונה ממה שאני מדברת עליו ב-journaling.
 

h e l l l a

New member
זה באמת שונה לחלוטין

(מלבד המובן מאליו לגבי גישה חיובית לחיים וכל זה) ההודעה שלי פשוט לא היתה אמורה להשתרשר משלך, ואם מותר לי להתלות באילן גבוה: "מכונה ארורה!" שמחתי לקרוא שהיה פה דיון בנושא ואחפש אותו במסגרת שיטוטי בארכיון. תודה!
 

h e l l l a

New member
../images/Emo51.gif

עכשיו הבנתי מי זאת מוזי. וזה בהחלט קשור ,לדעתי, לתחילת השרשור (והנה חיברתי שיר)
 
למעלה