פילוסוף רוחני33
Well-known member
ביום הראשון שהלכתי לבית הספר, קנו לי ההורים כלב. זה היה כלב קטן, לבן ויפה. הוא היה חכם. ידע לעשות כל מה שאמרו לו, ידע להבין הרבה דברים שאמרו לו, וגם היה עדין וביישן ובדרך כלל ישב בשקט בפינה בלי לנבוח ובלי להפריע. אהבתי אותו, וכולם בבית אהבו אותו. קראתי לו רודי.
אבא שלי היה מכה את אימא עד שהייתה צורחת מכאבים. בלילות היא הייתה בוכה, ואבא היה מתהפך לצד האחר בהתעלמות ונרדם. הוא היה נוחר, ואימא פחדה להעיר לו על זה. לכן רוב הזמן לא ישנה.
אימא הייתה אישה טובה. תמיד עזרה לי בכל מה שהצטרכתי, קנתה לי הרבה מתנות יפות ודברים, עזרה לי לטפל ברודי וכשבאתי מבית הספר תמיד שאלה אותי איך היה, עזרה לי במה שהיה רע ואמרה שהיא שמחה על מה שהיה טוב. את המתנות שאימא קנתה לי שמרתי בתיבה יפה בחדר שלי.
בלימודים היה לי קשה מאוד. לא הצלחתי לזכור את האותיות ואת לוח הכפל, הפרעתי כל הזמן בשיעורים והמורות הוציאו אותי מהכיתה כל הזמן. לא הצלחתי להתרכז ולעשות שיעורים, ונכשלתי כמעט בכל המבחנים. הייתי הולך בסוף היום כל כמה ימים לעובדת הסוציאלית, שהייתה נחמדה ודיברה אתי לאט ובשקט, במין צורה שנראתה חכמה. היא ניסתה לעשות אתי תרגילים שיעזרו לי, וזה לא עזר. הייתי מטופל אצל העובדת הסוציאלית במשך כמה שנים, ונשארתי כיתה כמה פעמים. הייתי יושב בפינה ושותק, חושב מחשבות.
באחת השנים שבהן נשארתי כיתה, הצטרפה לכיתה תלמידה נחמדה שאהבה לצחוק ולחייך, ותמיד ענתה בשיעורים והצליחה בכל המבחנים וההכתבות. כל המורות אהבו אותה ואמרו כמה היא מוכשרת ומחוננת. קראו לה לורה. הייתי מסתכל עליה לפעמים בסקרנות כי נראתה לי יותר ויותר חמודה מיום ליום. רציתי לדעת עליה יותר אבל התביישתי לגשת אליה. קינאתי בה מאוד וחשבתי איזה כיף לה שהיא מצליחה כל כך בלימודים, ואני לא. יום אחד כשהפעמון צלצל, היא באה אליי ואמרה לי: "בוא, יוצאים להפסקה". אז הלכנו ביחד החוצה, והיא אמרה לי: "אתה מאוד מתקשה בלימודים, נכון?". הנהנתי בראש. היא אמרה: "אני יכולה לעזור לך אם תרצה". שתקתי רגע מבולבל ואז מיהרתי ואמרתי שאשמח מאוד לקבל ממנה עזרה בלימודים. "היית רוצה שאני אבוא אליך היום הביתה לעזור לך בשיעורים?". אמרתי שכן והתרגשתי מאוד, ולא הצלחתי להסתיר את זה. היא שאלה איפה אני גר, ואמרתי לה. מאז הייתה באה אליי כל יום ועוזרת לי לעשות שיעורים וללמוד, והפכתי לתלמיד יותר ויותר טוב עד שכעבור כמה זמן הצלחתי הרבה יותר בלימודים והמורות התפעלו ממני ומהנס שקרה לי. אני ולורה היינו מדברים על כל מיני דברים מעניינים, על מוזיקה, על ספרים, על סרטים, על אנשים ואפילו סתם על אוכל. כל הזמן היא אמרה שהיא כל כך מצטערת שהיה לי קשה בלימודים, ונורא שמחה שהצליחה לעזור לי להשתפר. היא אמרה לי שיותר מזה שהיא שמחה שבזכותה התקדמתי בלימודים, היא שמחה שעכשיו המורים והתלמידים יותר אוהבים אותי. אמרתי לה שהלימודים מאוד מעניינים, הרבה יותר ממה שנראו לי פעם.
לורה הכירה לי באחד הימים חברה שלה שלמדה לידנו בשם דינה. דינה נראתה יפה וחמודה מאוד, בלונדינית עם עיניים תכולות בהירות מאוד, שמחה וחייכנית. כל כמה ימים היינו פוגשים אותה בהפסקות ומדברים אתה. לורה הציעה שניקח אותה אליי הביתה להכין שיעורים ביחד. הסכמתי. מאז היינו נפגשים שלושתנו הרבה, מפטפטים ומדברים בהנאה מרובה. היינו אוכלים ביחד ארוחות צהריים טובים שאימא הכינה בשבילנו. דינה הייתה אומרת לי שהאוכל של אימא שלי ממש טעים, ואיזה כיף לי שההורים שלי כל כך עשירים.
בימים הבאים הייתה אימא קונה פחות אוכל. הייתה אומרת שאין הרבה עבודה לה ולאבא וצריך להצטמצם בתקציב. הייתה קונה ומכינה אוכל פשוט ולא כל כך טעים. פעם קמה דינה ואמרה לי: "אם האוכל של אימא שלך לא טעים, ואפילו מגעיל, אני לא רוצה להיות חברה שלך. אני הולכת ולא אחזור יותר". חשבתי שממש לא יפה להתנהג ככה. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה שהיא טיפשה ושתלך לעזאזל. היא בכתה וברחה. אימא אמרה לי שהיא מצטערת שהאוכל שלה לא טעים ושפשוט אין לה כסף עכשיו לדברים טעימים ונורמליים.
יום אחד, רודי הלך לטייל בעיר כמו בכל יום ולא חזר עד מאוחר. הלכנו לחפש אותו ולקרוא לו, עברנו בכל מקום וצעקנו רודי רודי ולא מצאנו אותו. חזרנו הביתה עייפים, ואימא בכתה ואמרה כמה חבל, מה נעשה. למחרת מצאתי את רודי בדרך חזרה מבית הספר, והוא שכב פצוע ומדמם על הכביש. כנראה, מכונית דרסה אותו. לקחתי אותו הביתה, ואימא לקחה אותו מיד לווטרינר. הווטרינר לא הצליח לטפל בו, ואמר שצריך להרדים אותו. ניסיתי להתווכח, אבל אימא אמרה לי: אין ברירה, הוא סובל. הווטרינר נתן לרודי זריקה. למחרת מוקדם בבוקר לקחנו את רודי במכונית לשטח פתוח ליד העיר, וקברנו אותו. אני ואימא בכינו, וגם אבא גמגם: חבל, אבל אלה החיים. בימים הבאים התגעגעתי לרודי ולכן הייתי קצת עצוב.
אבא עדיין היכה את אימא, ואימא הייתה צורחת ובוכה. נהיו לה פצעים בגוף, והתחילה להרגיש יותר ויותר רע. היא הייתה מקבלת בחילות, סחרחורות וכאבי ראש, מקיאה ובשלב מאוחר יותר אפילו התעלפה כמה פעמים. היא חלתה והפסיקה לקום מהמיטה, ואבא היה דואג לה, קונה לה תרופות ומכין לה ארוחות. שוב ושוב היא אמרה לו תודה, והוא היה בוכה ואומר כמה הוא מצטער שהיה רע אליה במשך השנים, ושהוא אוהב אותה מאוד ותמיד יהיה טוב אליה, ושאם חלילה תמות הוא יתמוטט נפשית. הוא אפילו קנה לה מתנות, כמו פרחים ובשמים ותכשיטים יקרים. היה יושב כמעט כל יום ליד המיטה שלה, מספר לה סיפורים ושר לה שירים יפים.
באותם ימים התחילו להודיע ברדיו על מצב קשה בעולם ובמדינה. אבא ואימא היו מקשיבים כל הזמן לחדשות והיו מודאגים. העימותים התחזקו, ויותר ויותר היה ברור שקרוב לקרות אסון. ואכן יום אחד, הודיעו ברדיו שפרצה מלחמה. הלבנונים התחילו לזרוק עלינו טילים, וצה"ל מיירט אותם. אבא קיבל מכתב גיוס למילואים. הוא נתן נשיקה לי ולאימא, אמר להתראות ולא לדאוג, התארגן והלך. הסתכלתי עליו בחלון עד שנעלם עם המכונית באופק.
אימא הרגישה יותר ויותר טוב באותם ימים של המלחמה. אמנם הייתה בודדה ואמרה כל הזמן שהיא מתגעגעת לאבא, אבל גם הייתה שמחה וחייכה כל הזמן. היא דיברה אתי הרבה וסיפרה לי על חייה. סיפרה לי שבילדותה אהבה לכתוב שירים וסיפורים ולשמור אותם במגירה, וחלקם עדיין אצלה. אם אני רוצה, היא תקרא לי מהם. הסכמתי. היא קראה לי סיפורים ושירים, וישבתי בשקט מוקסם ובסוף אמרתי שזה נהדר. היא אמרה בעצב שחבל שהרבה כתבים אחרים שלה אבדו במשך השנים. אמרתי לה לא נורא, העיקר שתהיי בריאה. אימא אמרה שהיא באמת מתחילה להחלים בזמן האחרון. היא התחזקה מיום ליום, התחילה לקום מהמיטה וללכת, הרופא אמר לה שהחום שלה מאוד פחת והיו ימים שאף הצליחה לצאת למרפסת לנשום אוויר צח לרבע או חצי שעה. אחרי כמה חודשים, היא הבריאה לגמרי. שמחתי מאוד וחיבקתי אותה.
המלחמה נגמרה, אבל אבא לא חזר. לא ידענו מה קרה לו, האם הוא מת או נפצע או נשבה, לא ידענו כלום. לא הגיעו ידיעות. אימא הייתה עצובה ובכתה, וגם אני הייתה עצוב. היו ימים שקטים. כמעט לא דיברנו. לורה החברה שלי ראתה כמה אני עצוב וניסתה לנחם אותי, חיבקה אותי ואמרה שאני נחמד ושיהיה טוב, שאאמין בעצמי.
באותם ימים חשבתי על התאבדות. דמיינתי את עצמי קופץ מבניין גבוה, חותך את הוורידים, תכננתי כל מיני תכניות איך להתאבד. הרגשתי שאני מוכרח למות. בלילות היו לי סיוטים על כל מיני מכשפות ומפלצות שבאות, מתעללות בי והורגות אותי. לילה אחד לא הצלחתי להירדם כל הלילה, קמתי בערך בחצות, הלכתי למטבח, לקחתי סכין חיתוך גדולה וחדה וניסיתי לדקור את עצמי. פתאום אימא קמה וראתה אותי מנסה להרוג את עצמי, ומיד צרחה, רצה אליי וחיבקה אותי ואמרה: "אל תדאג, אימא אוהבת אותך מאוד, שמור על עצמך תמיד ותהיה חזק".
בימים הבאים התחילה אימא להביא גבר חדש הביתה. הוא נראה נחמד מאוד וגם יפה, עם שיער חום חלק שופע אחורה ובלורית קטנה, ועיניים ירוקות מוארכות, חולמות ויפות. בזכות החברות עם לורה קיבלתי אומץ והייתי פונה אליו ומדבר אתו. קראו לו פרנק. הוא היה מספר לי על ידיעות שונות שלום על העולם ועל החיים, על אנשים שהכיר ואהב, הוא היה מאוד כן ואמתי. אף פעם לא שיקר ולא הסתיר, שאלתי אותו המון שאלות בסקרנות וענה על כל שאלה ששאלתי אותו. כל הזמן היה לו חיוך מקסים ומוזר קצת, והמבט החולם, העדין והיפה בעיניים. פרנק היה בא יותר ויותר, וכעבור תקופה קצרה נשאר לגור אצלנו.
יום אחד, פרצה אימא הביתה בשמחה וקראה בקול גדול: "בובי, אני ופרנק מתחתנים בחודש הבא! כבר החלטנו על מקום ואת מי נזמין. יהיה נהדר". קפצתי וצחקתי בלי להפסיק מרוב אושר. בימים הבאים חשבתי רק על החתונה המתקרבת וספרתי את הימים עד אליה בחוסר סבלנות, ובלילות חלמתי על החתונה המפוארת שתהיה. ניסיתי לדמיין אותה ואיך תהיה. הייתי שואל את אימא ואת פרנק שאלות על החתונה, והם תמיד שמחו לענות לי.
אז הגיע היום. אימא נכנסה הביתה עם שמלת כלה לבנה ויפה עם כתפיות ומלמלה מוזהבת ונעליים יפות ומבריקות, נתנה לי נשיקה והלכנו למכונית. את המכונית קישטו בהמון פרחים וסרטים בכל מיני צבעים נוצצים ויפים, גם כסף וזהב. כל הדרך דיברנו ודיברנו ושמענו מוזיקה יפה ברדיו, וגם שרנו הרבה שירים וסיפרנו בדיחות. אז הגענו לאולם, היה אוכל נהדר, אימא והחתן היו מאושרים וכולם דיברו איתם ואיתי ושאלו מה שלומנו, ונשארנו עד מאוחר בלילה, אפילו אני שהייתי צעיר. הייתה מוזיקה נהדרת וכולם רקדו כמו מטורפים ונהנו. הביאו עוגה ענקית ומפוארת עם הרבה שכבות, נרות וקישוטים. בלילה כשחזרנו הייתי נורא עייף, נפלתי מיד על המיטה ונרדמתי. חלמתי על הלילה שהיה.
החיים עם פרנק היו יפים. הוא אף פעם לא כעס ולא צעק, תמיד הקשיב והסביר בשקט ובעדינות, ותמיד הייתה לו סבלנות להסביר עוד פעם ועוד פעם. היה מושיב אותי על הברכיים בערבים ומספר לי בדיחות ומעשיות. אז היה משכיב אותי לישון, מכסה אותי, שר לי שיר ערש ונותן לי נשיקה על המצח. הייתה לו נשיקה חמה ונעימה.
הגיע יום ההולדת שלי. אני וההורים ישבנו ורשמנו בדיוק את מי נזמין. הזמנתי את כל חבריי מהכיתה, וכמובן גם את לורה. קבענו שעה, התקשרנו אליהם אחד אחד והזמנו אותם. התרגשתי מאוד. אימא ופרנק קנו כיבוד ממש טוב, כל מיני עוגות, ממתקים ומשקאות, פיצות ומאפים וגם כל מיני פירות טובים, חלקם יבשים. הם קנו נרות צבעוניים, סרטים ובלונים. בעזרת ההורים הכנו קישוטים יפים. אז הגיע היום. לא ידעתי מה ההורים יקנו לי במתנה, ומאוד רציתי לדעת. כולם באו ובירכו אותי בתור. ישבתי וחייכתי והייתי מאושר. כל אחד הביא מתנה. אז הגיע התור של הוריי להביא את המתנה שלהם. הדלת נפתחה, ואבא נכנס עם כלוב. בתוך הכלוב היה כלב גדול, חמוד ויפה. הכלב כשכש אליי מיד ורץ בשמחה לקבל ממני ליטוף. ליטפתי אותו על כל הגוף והרגשתי כמה הפרווה שלו רכה ונעימה. קראתי לו רודי, ואני מגדל אותו באהבה רבה עד היום.
אבא שלי היה מכה את אימא עד שהייתה צורחת מכאבים. בלילות היא הייתה בוכה, ואבא היה מתהפך לצד האחר בהתעלמות ונרדם. הוא היה נוחר, ואימא פחדה להעיר לו על זה. לכן רוב הזמן לא ישנה.
אימא הייתה אישה טובה. תמיד עזרה לי בכל מה שהצטרכתי, קנתה לי הרבה מתנות יפות ודברים, עזרה לי לטפל ברודי וכשבאתי מבית הספר תמיד שאלה אותי איך היה, עזרה לי במה שהיה רע ואמרה שהיא שמחה על מה שהיה טוב. את המתנות שאימא קנתה לי שמרתי בתיבה יפה בחדר שלי.
בלימודים היה לי קשה מאוד. לא הצלחתי לזכור את האותיות ואת לוח הכפל, הפרעתי כל הזמן בשיעורים והמורות הוציאו אותי מהכיתה כל הזמן. לא הצלחתי להתרכז ולעשות שיעורים, ונכשלתי כמעט בכל המבחנים. הייתי הולך בסוף היום כל כמה ימים לעובדת הסוציאלית, שהייתה נחמדה ודיברה אתי לאט ובשקט, במין צורה שנראתה חכמה. היא ניסתה לעשות אתי תרגילים שיעזרו לי, וזה לא עזר. הייתי מטופל אצל העובדת הסוציאלית במשך כמה שנים, ונשארתי כיתה כמה פעמים. הייתי יושב בפינה ושותק, חושב מחשבות.
באחת השנים שבהן נשארתי כיתה, הצטרפה לכיתה תלמידה נחמדה שאהבה לצחוק ולחייך, ותמיד ענתה בשיעורים והצליחה בכל המבחנים וההכתבות. כל המורות אהבו אותה ואמרו כמה היא מוכשרת ומחוננת. קראו לה לורה. הייתי מסתכל עליה לפעמים בסקרנות כי נראתה לי יותר ויותר חמודה מיום ליום. רציתי לדעת עליה יותר אבל התביישתי לגשת אליה. קינאתי בה מאוד וחשבתי איזה כיף לה שהיא מצליחה כל כך בלימודים, ואני לא. יום אחד כשהפעמון צלצל, היא באה אליי ואמרה לי: "בוא, יוצאים להפסקה". אז הלכנו ביחד החוצה, והיא אמרה לי: "אתה מאוד מתקשה בלימודים, נכון?". הנהנתי בראש. היא אמרה: "אני יכולה לעזור לך אם תרצה". שתקתי רגע מבולבל ואז מיהרתי ואמרתי שאשמח מאוד לקבל ממנה עזרה בלימודים. "היית רוצה שאני אבוא אליך היום הביתה לעזור לך בשיעורים?". אמרתי שכן והתרגשתי מאוד, ולא הצלחתי להסתיר את זה. היא שאלה איפה אני גר, ואמרתי לה. מאז הייתה באה אליי כל יום ועוזרת לי לעשות שיעורים וללמוד, והפכתי לתלמיד יותר ויותר טוב עד שכעבור כמה זמן הצלחתי הרבה יותר בלימודים והמורות התפעלו ממני ומהנס שקרה לי. אני ולורה היינו מדברים על כל מיני דברים מעניינים, על מוזיקה, על ספרים, על סרטים, על אנשים ואפילו סתם על אוכל. כל הזמן היא אמרה שהיא כל כך מצטערת שהיה לי קשה בלימודים, ונורא שמחה שהצליחה לעזור לי להשתפר. היא אמרה לי שיותר מזה שהיא שמחה שבזכותה התקדמתי בלימודים, היא שמחה שעכשיו המורים והתלמידים יותר אוהבים אותי. אמרתי לה שהלימודים מאוד מעניינים, הרבה יותר ממה שנראו לי פעם.
לורה הכירה לי באחד הימים חברה שלה שלמדה לידנו בשם דינה. דינה נראתה יפה וחמודה מאוד, בלונדינית עם עיניים תכולות בהירות מאוד, שמחה וחייכנית. כל כמה ימים היינו פוגשים אותה בהפסקות ומדברים אתה. לורה הציעה שניקח אותה אליי הביתה להכין שיעורים ביחד. הסכמתי. מאז היינו נפגשים שלושתנו הרבה, מפטפטים ומדברים בהנאה מרובה. היינו אוכלים ביחד ארוחות צהריים טובים שאימא הכינה בשבילנו. דינה הייתה אומרת לי שהאוכל של אימא שלי ממש טעים, ואיזה כיף לי שההורים שלי כל כך עשירים.
בימים הבאים הייתה אימא קונה פחות אוכל. הייתה אומרת שאין הרבה עבודה לה ולאבא וצריך להצטמצם בתקציב. הייתה קונה ומכינה אוכל פשוט ולא כל כך טעים. פעם קמה דינה ואמרה לי: "אם האוכל של אימא שלך לא טעים, ואפילו מגעיל, אני לא רוצה להיות חברה שלך. אני הולכת ולא אחזור יותר". חשבתי שממש לא יפה להתנהג ככה. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה שהיא טיפשה ושתלך לעזאזל. היא בכתה וברחה. אימא אמרה לי שהיא מצטערת שהאוכל שלה לא טעים ושפשוט אין לה כסף עכשיו לדברים טעימים ונורמליים.
יום אחד, רודי הלך לטייל בעיר כמו בכל יום ולא חזר עד מאוחר. הלכנו לחפש אותו ולקרוא לו, עברנו בכל מקום וצעקנו רודי רודי ולא מצאנו אותו. חזרנו הביתה עייפים, ואימא בכתה ואמרה כמה חבל, מה נעשה. למחרת מצאתי את רודי בדרך חזרה מבית הספר, והוא שכב פצוע ומדמם על הכביש. כנראה, מכונית דרסה אותו. לקחתי אותו הביתה, ואימא לקחה אותו מיד לווטרינר. הווטרינר לא הצליח לטפל בו, ואמר שצריך להרדים אותו. ניסיתי להתווכח, אבל אימא אמרה לי: אין ברירה, הוא סובל. הווטרינר נתן לרודי זריקה. למחרת מוקדם בבוקר לקחנו את רודי במכונית לשטח פתוח ליד העיר, וקברנו אותו. אני ואימא בכינו, וגם אבא גמגם: חבל, אבל אלה החיים. בימים הבאים התגעגעתי לרודי ולכן הייתי קצת עצוב.
אבא עדיין היכה את אימא, ואימא הייתה צורחת ובוכה. נהיו לה פצעים בגוף, והתחילה להרגיש יותר ויותר רע. היא הייתה מקבלת בחילות, סחרחורות וכאבי ראש, מקיאה ובשלב מאוחר יותר אפילו התעלפה כמה פעמים. היא חלתה והפסיקה לקום מהמיטה, ואבא היה דואג לה, קונה לה תרופות ומכין לה ארוחות. שוב ושוב היא אמרה לו תודה, והוא היה בוכה ואומר כמה הוא מצטער שהיה רע אליה במשך השנים, ושהוא אוהב אותה מאוד ותמיד יהיה טוב אליה, ושאם חלילה תמות הוא יתמוטט נפשית. הוא אפילו קנה לה מתנות, כמו פרחים ובשמים ותכשיטים יקרים. היה יושב כמעט כל יום ליד המיטה שלה, מספר לה סיפורים ושר לה שירים יפים.
באותם ימים התחילו להודיע ברדיו על מצב קשה בעולם ובמדינה. אבא ואימא היו מקשיבים כל הזמן לחדשות והיו מודאגים. העימותים התחזקו, ויותר ויותר היה ברור שקרוב לקרות אסון. ואכן יום אחד, הודיעו ברדיו שפרצה מלחמה. הלבנונים התחילו לזרוק עלינו טילים, וצה"ל מיירט אותם. אבא קיבל מכתב גיוס למילואים. הוא נתן נשיקה לי ולאימא, אמר להתראות ולא לדאוג, התארגן והלך. הסתכלתי עליו בחלון עד שנעלם עם המכונית באופק.
אימא הרגישה יותר ויותר טוב באותם ימים של המלחמה. אמנם הייתה בודדה ואמרה כל הזמן שהיא מתגעגעת לאבא, אבל גם הייתה שמחה וחייכה כל הזמן. היא דיברה אתי הרבה וסיפרה לי על חייה. סיפרה לי שבילדותה אהבה לכתוב שירים וסיפורים ולשמור אותם במגירה, וחלקם עדיין אצלה. אם אני רוצה, היא תקרא לי מהם. הסכמתי. היא קראה לי סיפורים ושירים, וישבתי בשקט מוקסם ובסוף אמרתי שזה נהדר. היא אמרה בעצב שחבל שהרבה כתבים אחרים שלה אבדו במשך השנים. אמרתי לה לא נורא, העיקר שתהיי בריאה. אימא אמרה שהיא באמת מתחילה להחלים בזמן האחרון. היא התחזקה מיום ליום, התחילה לקום מהמיטה וללכת, הרופא אמר לה שהחום שלה מאוד פחת והיו ימים שאף הצליחה לצאת למרפסת לנשום אוויר צח לרבע או חצי שעה. אחרי כמה חודשים, היא הבריאה לגמרי. שמחתי מאוד וחיבקתי אותה.
המלחמה נגמרה, אבל אבא לא חזר. לא ידענו מה קרה לו, האם הוא מת או נפצע או נשבה, לא ידענו כלום. לא הגיעו ידיעות. אימא הייתה עצובה ובכתה, וגם אני הייתה עצוב. היו ימים שקטים. כמעט לא דיברנו. לורה החברה שלי ראתה כמה אני עצוב וניסתה לנחם אותי, חיבקה אותי ואמרה שאני נחמד ושיהיה טוב, שאאמין בעצמי.
באותם ימים חשבתי על התאבדות. דמיינתי את עצמי קופץ מבניין גבוה, חותך את הוורידים, תכננתי כל מיני תכניות איך להתאבד. הרגשתי שאני מוכרח למות. בלילות היו לי סיוטים על כל מיני מכשפות ומפלצות שבאות, מתעללות בי והורגות אותי. לילה אחד לא הצלחתי להירדם כל הלילה, קמתי בערך בחצות, הלכתי למטבח, לקחתי סכין חיתוך גדולה וחדה וניסיתי לדקור את עצמי. פתאום אימא קמה וראתה אותי מנסה להרוג את עצמי, ומיד צרחה, רצה אליי וחיבקה אותי ואמרה: "אל תדאג, אימא אוהבת אותך מאוד, שמור על עצמך תמיד ותהיה חזק".
בימים הבאים התחילה אימא להביא גבר חדש הביתה. הוא נראה נחמד מאוד וגם יפה, עם שיער חום חלק שופע אחורה ובלורית קטנה, ועיניים ירוקות מוארכות, חולמות ויפות. בזכות החברות עם לורה קיבלתי אומץ והייתי פונה אליו ומדבר אתו. קראו לו פרנק. הוא היה מספר לי על ידיעות שונות שלום על העולם ועל החיים, על אנשים שהכיר ואהב, הוא היה מאוד כן ואמתי. אף פעם לא שיקר ולא הסתיר, שאלתי אותו המון שאלות בסקרנות וענה על כל שאלה ששאלתי אותו. כל הזמן היה לו חיוך מקסים ומוזר קצת, והמבט החולם, העדין והיפה בעיניים. פרנק היה בא יותר ויותר, וכעבור תקופה קצרה נשאר לגור אצלנו.
יום אחד, פרצה אימא הביתה בשמחה וקראה בקול גדול: "בובי, אני ופרנק מתחתנים בחודש הבא! כבר החלטנו על מקום ואת מי נזמין. יהיה נהדר". קפצתי וצחקתי בלי להפסיק מרוב אושר. בימים הבאים חשבתי רק על החתונה המתקרבת וספרתי את הימים עד אליה בחוסר סבלנות, ובלילות חלמתי על החתונה המפוארת שתהיה. ניסיתי לדמיין אותה ואיך תהיה. הייתי שואל את אימא ואת פרנק שאלות על החתונה, והם תמיד שמחו לענות לי.
אז הגיע היום. אימא נכנסה הביתה עם שמלת כלה לבנה ויפה עם כתפיות ומלמלה מוזהבת ונעליים יפות ומבריקות, נתנה לי נשיקה והלכנו למכונית. את המכונית קישטו בהמון פרחים וסרטים בכל מיני צבעים נוצצים ויפים, גם כסף וזהב. כל הדרך דיברנו ודיברנו ושמענו מוזיקה יפה ברדיו, וגם שרנו הרבה שירים וסיפרנו בדיחות. אז הגענו לאולם, היה אוכל נהדר, אימא והחתן היו מאושרים וכולם דיברו איתם ואיתי ושאלו מה שלומנו, ונשארנו עד מאוחר בלילה, אפילו אני שהייתי צעיר. הייתה מוזיקה נהדרת וכולם רקדו כמו מטורפים ונהנו. הביאו עוגה ענקית ומפוארת עם הרבה שכבות, נרות וקישוטים. בלילה כשחזרנו הייתי נורא עייף, נפלתי מיד על המיטה ונרדמתי. חלמתי על הלילה שהיה.
החיים עם פרנק היו יפים. הוא אף פעם לא כעס ולא צעק, תמיד הקשיב והסביר בשקט ובעדינות, ותמיד הייתה לו סבלנות להסביר עוד פעם ועוד פעם. היה מושיב אותי על הברכיים בערבים ומספר לי בדיחות ומעשיות. אז היה משכיב אותי לישון, מכסה אותי, שר לי שיר ערש ונותן לי נשיקה על המצח. הייתה לו נשיקה חמה ונעימה.
הגיע יום ההולדת שלי. אני וההורים ישבנו ורשמנו בדיוק את מי נזמין. הזמנתי את כל חבריי מהכיתה, וכמובן גם את לורה. קבענו שעה, התקשרנו אליהם אחד אחד והזמנו אותם. התרגשתי מאוד. אימא ופרנק קנו כיבוד ממש טוב, כל מיני עוגות, ממתקים ומשקאות, פיצות ומאפים וגם כל מיני פירות טובים, חלקם יבשים. הם קנו נרות צבעוניים, סרטים ובלונים. בעזרת ההורים הכנו קישוטים יפים. אז הגיע היום. לא ידעתי מה ההורים יקנו לי במתנה, ומאוד רציתי לדעת. כולם באו ובירכו אותי בתור. ישבתי וחייכתי והייתי מאושר. כל אחד הביא מתנה. אז הגיע התור של הוריי להביא את המתנה שלהם. הדלת נפתחה, ואבא נכנס עם כלוב. בתוך הכלוב היה כלב גדול, חמוד ויפה. הכלב כשכש אליי מיד ורץ בשמחה לקבל ממני ליטוף. ליטפתי אותו על כל הגוף והרגשתי כמה הפרווה שלו רכה ונעימה. קראתי לו רודי, ואני מגדל אותו באהבה רבה עד היום.
נערך לאחרונה ב: