סיפור
פעם היה עכבר. העכבר היה עכבר. או כמו שאומרים: עכבר עכבר. מה שלא סיפרו לעכבר זה שהוא עכבר. מדי פעם היו אומרים לו "הי עכבר!" אבל מאיפה לו לדעת שמתכוונים אליו בכלל. בקיצור, העכבר עכבר חשב שהוא חתול. פעם באה נמיה ואמרה לעכבר "היי! בוא רגע!" טוב, היא לא ממש אמרה את זה, היא ניסתה לאכול אותו. ואז העכבר עכבר נתן לה וואחד מכה עם הכף. כזאת עם ציפורניים. מכה של חתול. אז מה המוסר השכל מכל זה? אם שותים לא נותנים כפות. אם נותנים כפות לא נוהגים. גם עכבר עכבר יכול להיות חתול. חתול הוא חתול, אם הוא לא יודע אחרת. נמיות לא אוהבות חתולים. עכבר בפינה יכול להיות מסוכן. עכבר הוא עכבר כל עוד לא הוכח אחרת. חתולים לא אוהבים נמיות שאומרות להן "הי, בוא רגע." לחתולים יש ציפורניים. גם לעכברים כנראה. יש צמח שקוראים לו ציפורן החתול. אבל זה לא קשור. לא כל עכבר הוא עכבר. במיוחד לא כאלה שקוראים להם עכבר עכבר. אולי העכבר יודע קראטה. אל תדחוק חתול לפינה. ואל תנסה לאכול אותו אם אתה נמיה. אולי אם אתה כלב. מצד שני כלבים לא אוכלים עכברים. (עד כמה שידוע לי) ואולי זה סתם סיפור חסר מוסר השכל, כי בסופו של יום העכבר הולך לישון לבד, כי אף חתולה לא תרצה אותו. כי חתולות מעדיפות חתולים, ועכברות מעדיפות עכברים. והעכבר שלנו קצת משובש, ואם רגע נעסוק בחרוזים: שותה מקש, ועדיין מיובש. והסיפור קצת מקושקש, כי מי שכותב אותו חצי שתוי. אבל לא מספיק בשביל לא לדעת ולהבחין ולהבין ולפענח ולהיות אחראי ושלם, וקהה חושים לגבי כל מילה שלא נכתבה פה. תודו שיש לי כישרון של משורר
אם רק הייתי יודע להפסיק בזמן, כשעוד נשאר שארייה של טאקט קלוש חלוש יבחוש נחוש (לברוח מכאן כל עוד נפשו בו, וכל עוד הוא יכול. ) ..
פעם היה עכבר. העכבר היה עכבר. או כמו שאומרים: עכבר עכבר. מה שלא סיפרו לעכבר זה שהוא עכבר. מדי פעם היו אומרים לו "הי עכבר!" אבל מאיפה לו לדעת שמתכוונים אליו בכלל. בקיצור, העכבר עכבר חשב שהוא חתול. פעם באה נמיה ואמרה לעכבר "היי! בוא רגע!" טוב, היא לא ממש אמרה את זה, היא ניסתה לאכול אותו. ואז העכבר עכבר נתן לה וואחד מכה עם הכף. כזאת עם ציפורניים. מכה של חתול. אז מה המוסר השכל מכל זה? אם שותים לא נותנים כפות. אם נותנים כפות לא נוהגים. גם עכבר עכבר יכול להיות חתול. חתול הוא חתול, אם הוא לא יודע אחרת. נמיות לא אוהבות חתולים. עכבר בפינה יכול להיות מסוכן. עכבר הוא עכבר כל עוד לא הוכח אחרת. חתולים לא אוהבים נמיות שאומרות להן "הי, בוא רגע." לחתולים יש ציפורניים. גם לעכברים כנראה. יש צמח שקוראים לו ציפורן החתול. אבל זה לא קשור. לא כל עכבר הוא עכבר. במיוחד לא כאלה שקוראים להם עכבר עכבר. אולי העכבר יודע קראטה. אל תדחוק חתול לפינה. ואל תנסה לאכול אותו אם אתה נמיה. אולי אם אתה כלב. מצד שני כלבים לא אוכלים עכברים. (עד כמה שידוע לי) ואולי זה סתם סיפור חסר מוסר השכל, כי בסופו של יום העכבר הולך לישון לבד, כי אף חתולה לא תרצה אותו. כי חתולות מעדיפות חתולים, ועכברות מעדיפות עכברים. והעכבר שלנו קצת משובש, ואם רגע נעסוק בחרוזים: שותה מקש, ועדיין מיובש. והסיפור קצת מקושקש, כי מי שכותב אותו חצי שתוי. אבל לא מספיק בשביל לא לדעת ולהבחין ולהבין ולפענח ולהיות אחראי ושלם, וקהה חושים לגבי כל מילה שלא נכתבה פה. תודו שיש לי כישרון של משורר
אם רק הייתי יודע להפסיק בזמן, כשעוד נשאר שארייה של טאקט קלוש חלוש יבחוש נחוש (לברוח מכאן כל עוד נפשו בו, וכל עוד הוא יכול. ) ..
