לאורנה נסיכת קלינסטי
New member
סיפור.../images/Emo72.gif../images/Emo113.gif
ניסיתי לכתוב סיפור על מאגיה מכמה דברים שקראתי כאן, מנקודת ראייתו של מתחיל.. בערך. אשמח לתגובות, הערות וכ'ו. (אף פעם לא הייתי טובה בפתיחות, דפנטלי) ~~~~ מיומנו של מאג אור הנר הקלוש הבהב מהזגוגיות המכוסות בגשם וערפל, מטיל צללים אופיניים על הקירות. תמיד היו בחדר צללים, וקטורת. אווירה, זה כל מה שנדרש. נער גבוה - כמעט גבר - היה רכון אל השולחן, נכווה משעוות הנר המטפטפת. הגשם ניתך בחוזקה בחלונות,ואחריו ברק - מאיר את החדר באור פלורצנטי. כמה מתאים. כבר שנים שהוא בחדר הזה, מנסה לפענח כתבים עתיקים, להטיל כישופים, לרקוח שיקויי פלא. הוא קרא על זה בספר ישן שמצא בארון הבגדים של אמא. אמא שאיננה עוד. זה היה מוזר לגלות שאמא שלך הייתה מכשפה. אפילו אבא לא ידע את זה, אבל הנער הצעיר לא יכול היה לשמור את זה מפניו זמן רב. הוא בקושי מאמין עד היום. אולי זאת הסיבה שנמשך לכישוף, הדם הזורם בעורקיו. הוא ניסה לעודד את עצמו בכך שהוא הולך בדרכיה של אימו, אבל בליבו ידע, שלא נמשך לכישוף כלל. לא לסוג הכישוף הזה. הוא היה ילד אכזרי. אחרים יכלו להעיד על כך. לא בריון, וגם לא פוגע באיש בצורה גשמית. הוא היה מעל לכל זה. הוא היה אכזרי בצורה מפחידה, תלת מימדית. אנשים העדיפו שלא להתקרב אליו. הוא לא זכה לגילויי חיבה כלשהם. אפילו אביו הסתפק בלטיפה מבוהלת,נמהרת על ראשו, וזכר הדברים הללו כבר נמוג ונשאר רק צללים לאור הנר. מגעו של אביו לא היה נעים. הוא ניסה את הכישוף כתחביב, ולאחר מכן, כדרך חיים. מילד רגיל בעולם של מחשבים פנה לספרים ולצמחים, בתקווה להשיג יותר עוצמה, יותר כוח, יותר שלמות. פסיכולוגים ניתחו זאת כרצון להתחברות הנפש עם הגוף, אבל הוא ידע, שנפש אין לו, והוא לא רצה כזאת. הכל הסתדר טוב יותר בלעדיה. למען האמת, מאז אותו רגע מהפכני בחייו - הרגע בו מצא את הספר המתפורר - לא הצליח לעשות אפילו כישוף אחד. כן,דברים בסיסיים, שהיו יותר מזל מאשר כוח אמיתי. הוא מילא בדייקנות אחר ההוראות, פועל על פי תיאוריות שהיו אומורות להצליח, אבל לא הגיע לעוצמה שרדף אחריה. הוא לא התייאש ולא הפסיק, כי לא יכול היה להפסיק. הוא היה מכור, ולא היה לו משהו אחר שבו עסק. מעין סם משכר שמילא את ראשו בכאב. ורעם התגלגל בחדר. המאג הצעיר הסיט את מבטו מפיסת הנייר שעבד עליה - זה היה מגוחך להשתמש בקלף כמו מכשפה מידי הביניים - והסתכל בדיאגרמות המורכבות שתוארו בספר. לפתע הבחין שהוא נמצא בפרק האחרון. כבר זמן רב לא ספר את התקדמותו, מעלעל בדפים הקודמים בסיפוק. ההנחיות בתחילת הספר הורו לדפדף בקצב ההתקדמות. הוא מעולם לא ידע מה צופן הדף האחרון, ועבר זמן כה רב מאז שייחל לדעת. כמה דפים עוד נשארו לו? הוא נתקף בדחף ילדותי נוסטלגי, סופר את העמודים. 999. עוד דף אחד והוא אמור להיות מכשף מיומן. אין ספק שהוא כזה. אין ספק כלל. אז למה לעזעזל יש בו ספקות? הוא פתח את החלון למרות הקור העז. הסופה נתנה לו להרגיש עוצמתי יותר, עוצמה שידע שאין לו, ושגם לא תהיה לו. אך מה צופן הדף האחרון? הוא לא יכול היה להתאפק עוד. למרות שלא סיים את עבודתו הוא אחז בשולי הדף המתקלפים, העתיקים, והפך בעדינות. שום דבר ממה שציפה לו לא קרה. היו רק מספר מילים בדף האחרון. מספר מילים מייאשות ומאכזבות. "הנך באשר הנך, הגעת לסופו של ספר זה בעמל וביזע, וכעת יודע אתה להשתמש בכוחות הטבע והאנרגיות העצורות בך, ובמרכיבים שונים מן החי והצומח. יודע אתה לשלוט בחד הקרן - דיבורך, הסוס - תנועתך, והשור - מחשבתך. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרככך." זה הכול? זה כל מה שהתאמץ עבורו? זה כל מה שעבד שנים כדי להשיגו? "נהדר." אמר בסרקזם. "פשוט נהדר." לא היה בו כעס ולא מרירות. הוא לא ביטא את כל אלה. הוא כבר למד. לפתע לכדו עיניו מספר מילים על הדף. "כעת יודע אתה להשתמש בכוחות הטבע והאנרגיות העצורות בך". כוחות הטבע? אנרגיות? הוא מעולם לא שמע על כאלה. אילו מילים נסתרות החביא הספר מפניו? ואיך הוא אמור להמשיך עכשיו, ללא הדרכה? הנער נוכח שהגיע לסוף הדרך. אין לו כל דרך חזרה. הוא לא ישתלב בחברה, לא אחרי כל מה שעבר עליו. כוחות הטבע.. אנרגיות.. הוא פקד על מוחו להימחק מכל מחשבה, מכל ידע שהיה בו קודם. זה לא סוף הדרך. הוא יקבע את המשך דרכו הלאה. לא ספר. המאג הצעיר נשען מעבר לחלון, נותן לגשם להכות על פניו. הוא מעולם לא אהב זאת. מדוע יש לו תחושה נעימה וקלילה כזו פתאום? להימחק מכל מחשבה. "הפסק." לחש. לא כפקודה, אלא כבקשה, כהתחברות, כקבלה. לרגע קל הגשם המשיך לרדת במטר זלעפות. ואז התפזרו העננים, הירח נגלה, כסוף ובהיר, וטפטוף קל ורענן ניגר על האדמה הבוצית.
ניסיתי לכתוב סיפור על מאגיה מכמה דברים שקראתי כאן, מנקודת ראייתו של מתחיל.. בערך. אשמח לתגובות, הערות וכ'ו. (אף פעם לא הייתי טובה בפתיחות, דפנטלי) ~~~~ מיומנו של מאג אור הנר הקלוש הבהב מהזגוגיות המכוסות בגשם וערפל, מטיל צללים אופיניים על הקירות. תמיד היו בחדר צללים, וקטורת. אווירה, זה כל מה שנדרש. נער גבוה - כמעט גבר - היה רכון אל השולחן, נכווה משעוות הנר המטפטפת. הגשם ניתך בחוזקה בחלונות,ואחריו ברק - מאיר את החדר באור פלורצנטי. כמה מתאים. כבר שנים שהוא בחדר הזה, מנסה לפענח כתבים עתיקים, להטיל כישופים, לרקוח שיקויי פלא. הוא קרא על זה בספר ישן שמצא בארון הבגדים של אמא. אמא שאיננה עוד. זה היה מוזר לגלות שאמא שלך הייתה מכשפה. אפילו אבא לא ידע את זה, אבל הנער הצעיר לא יכול היה לשמור את זה מפניו זמן רב. הוא בקושי מאמין עד היום. אולי זאת הסיבה שנמשך לכישוף, הדם הזורם בעורקיו. הוא ניסה לעודד את עצמו בכך שהוא הולך בדרכיה של אימו, אבל בליבו ידע, שלא נמשך לכישוף כלל. לא לסוג הכישוף הזה. הוא היה ילד אכזרי. אחרים יכלו להעיד על כך. לא בריון, וגם לא פוגע באיש בצורה גשמית. הוא היה מעל לכל זה. הוא היה אכזרי בצורה מפחידה, תלת מימדית. אנשים העדיפו שלא להתקרב אליו. הוא לא זכה לגילויי חיבה כלשהם. אפילו אביו הסתפק בלטיפה מבוהלת,נמהרת על ראשו, וזכר הדברים הללו כבר נמוג ונשאר רק צללים לאור הנר. מגעו של אביו לא היה נעים. הוא ניסה את הכישוף כתחביב, ולאחר מכן, כדרך חיים. מילד רגיל בעולם של מחשבים פנה לספרים ולצמחים, בתקווה להשיג יותר עוצמה, יותר כוח, יותר שלמות. פסיכולוגים ניתחו זאת כרצון להתחברות הנפש עם הגוף, אבל הוא ידע, שנפש אין לו, והוא לא רצה כזאת. הכל הסתדר טוב יותר בלעדיה. למען האמת, מאז אותו רגע מהפכני בחייו - הרגע בו מצא את הספר המתפורר - לא הצליח לעשות אפילו כישוף אחד. כן,דברים בסיסיים, שהיו יותר מזל מאשר כוח אמיתי. הוא מילא בדייקנות אחר ההוראות, פועל על פי תיאוריות שהיו אומורות להצליח, אבל לא הגיע לעוצמה שרדף אחריה. הוא לא התייאש ולא הפסיק, כי לא יכול היה להפסיק. הוא היה מכור, ולא היה לו משהו אחר שבו עסק. מעין סם משכר שמילא את ראשו בכאב. ורעם התגלגל בחדר. המאג הצעיר הסיט את מבטו מפיסת הנייר שעבד עליה - זה היה מגוחך להשתמש בקלף כמו מכשפה מידי הביניים - והסתכל בדיאגרמות המורכבות שתוארו בספר. לפתע הבחין שהוא נמצא בפרק האחרון. כבר זמן רב לא ספר את התקדמותו, מעלעל בדפים הקודמים בסיפוק. ההנחיות בתחילת הספר הורו לדפדף בקצב ההתקדמות. הוא מעולם לא ידע מה צופן הדף האחרון, ועבר זמן כה רב מאז שייחל לדעת. כמה דפים עוד נשארו לו? הוא נתקף בדחף ילדותי נוסטלגי, סופר את העמודים. 999. עוד דף אחד והוא אמור להיות מכשף מיומן. אין ספק שהוא כזה. אין ספק כלל. אז למה לעזעזל יש בו ספקות? הוא פתח את החלון למרות הקור העז. הסופה נתנה לו להרגיש עוצמתי יותר, עוצמה שידע שאין לו, ושגם לא תהיה לו. אך מה צופן הדף האחרון? הוא לא יכול היה להתאפק עוד. למרות שלא סיים את עבודתו הוא אחז בשולי הדף המתקלפים, העתיקים, והפך בעדינות. שום דבר ממה שציפה לו לא קרה. היו רק מספר מילים בדף האחרון. מספר מילים מייאשות ומאכזבות. "הנך באשר הנך, הגעת לסופו של ספר זה בעמל וביזע, וכעת יודע אתה להשתמש בכוחות הטבע והאנרגיות העצורות בך, ובמרכיבים שונים מן החי והצומח. יודע אתה לשלוט בחד הקרן - דיבורך, הסוס - תנועתך, והשור - מחשבתך. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרככך." זה הכול? זה כל מה שהתאמץ עבורו? זה כל מה שעבד שנים כדי להשיגו? "נהדר." אמר בסרקזם. "פשוט נהדר." לא היה בו כעס ולא מרירות. הוא לא ביטא את כל אלה. הוא כבר למד. לפתע לכדו עיניו מספר מילים על הדף. "כעת יודע אתה להשתמש בכוחות הטבע והאנרגיות העצורות בך". כוחות הטבע? אנרגיות? הוא מעולם לא שמע על כאלה. אילו מילים נסתרות החביא הספר מפניו? ואיך הוא אמור להמשיך עכשיו, ללא הדרכה? הנער נוכח שהגיע לסוף הדרך. אין לו כל דרך חזרה. הוא לא ישתלב בחברה, לא אחרי כל מה שעבר עליו. כוחות הטבע.. אנרגיות.. הוא פקד על מוחו להימחק מכל מחשבה, מכל ידע שהיה בו קודם. זה לא סוף הדרך. הוא יקבע את המשך דרכו הלאה. לא ספר. המאג הצעיר נשען מעבר לחלון, נותן לגשם להכות על פניו. הוא מעולם לא אהב זאת. מדוע יש לו תחושה נעימה וקלילה כזו פתאום? להימחק מכל מחשבה. "הפסק." לחש. לא כפקודה, אלא כבקשה, כהתחברות, כקבלה. לרגע קל הגשם המשיך לרדת במטר זלעפות. ואז התפזרו העננים, הירח נגלה, כסוף ובהיר, וטפטוף קל ורענן ניגר על האדמה הבוצית.
