חלק א'
"הלו?" יובל שאלה. היא הייתה בחלל לבן גדול. לא משנה כמה ניסתה להסתכל על מה היא עומדת או איפה הכל נגמר, היא לא שמה לב לזה. היא ניסתה להושיט את היד שלה ולגעת. מלפניה לא היה כלום. מתחתיה היה משהו קשיח, כאילו רצפה בלתי נראית. איפה היא נמצאת?
"טוב, רק רגע." אמרה יובל. היא חשבה לרגע על הגיטרה שלה. היא הביטה הצידה, והנה הגיטרה שם. מגניב. היא הרימה את הגיטרה ונתנה אקורד. האקורד הדהד חזק בכל האזור. אבל לא היה מגבר... חלום?
"טוב, אם כבר..." יובל אמרה. היא הרימה את הגיטרה וריסקה אותה על הרצפה. הגיטרה נשברה. היא חשבה על הגיטרה שלמה, והגיטרה חזרה לעצמה. היא צחקה. "תמיד רציתי לעשות את זה..."
"לשבור?" שאל קול אחר. יובל עצמה עיניים. בבקשה לא. גם בלילה אין מנוחה ממנה? היא הסתובבה בכעס, מקווה לא לראות שום חולצה אדומה, שום שיער מתולתל, שום מבט היפראקטיבי עם חיוך רחב וכובש. כמובן שלא משנה מה, היא כן ראתה אותה. שירה.
"עופי מפה." אמרה יובל.
"תאמיני לי שאני לא ביקשתי להיות פה." שירה אמרה. "ככה יצא. אני לא שולטת בחלומות שלי."
"טוב, אני כן, ואני רוצה שתעופי." יובל אמרה וחשבה חזק. שירה הסתכלה עליה, אבל כלום לא קרה. "נו? עופי כבר!"
"מה את מנסה לעשות?" שירה שאלה. "יובל, אם אני פה, כנראה יש סיבה."
היא שנאה את זה. שנאה את ההיגיון בדברים שלה, את הרוגע, את הנכונות לקבל הכל. "אני לא רוצה שתהיי פה."
"פעם לא היה אכפת לך." שירה אמרה. "אני בטוחה שזאת לא פעם ראשונה שאני בחלום שלך."
"לא, אבל זה היה לפני שהפכת לקרצייה מעצבנת ועלוקה." יובל ירתה.
"אני? תזכירי לי מי השתנתה מבינינו?" שאלה שירה. "משהו על שיר השנה, וסחיטה של חברה טובה?"
"עשיתי מה שצריך לעשות." יובל אמרה.
"כולל לפגוע בי." שירה אמרה.
"לא רציתי לפגוע בך, את עמדת לי בדרך." אמרה יובל. היא ניסתה ללכת ולצאת משם. שירה הלכה אחריה וכמובן שהיא לא מצאה שום יציאה. "אי אפשר להתעורר פשוט? רגע, אני יודעת. תני לי סטירה."
"לא." שירה אמרה בפחד.
"את יודעת שאת רוצה. תני לי סטירה ונצא מפה."
"אני לא אתן לך סטירה, יובל, אני לא עושה את זה."
"חבל שלא." יובל הסתכלה עליה. "כי אם כן, אולי לא היית מפסידה כל כך הרבה פעמים."
"יובל, בחייך!" שירה אמרה. "אי אפשר לדבר? אם שמו אותנו כאן..."
"לא, לא רוצה לדבר!" יובל אמרה. "גם את החלומות שלי את תיקחי?!"
"מה?"
"הכל את לוקחת! הכל!" יובל אמרה. "לא מספיק לך?! את במועצת תלמידים, כולם מכירים אותך, כולם אוהבים אותך, את לוקחת לי גם את החלומות?!"
"אז אני חברותית. אז מה?" שירה שאלה. "למי אכפת? אני מזכירה לך שיש לי אבא פצוע, אין לי בית ואין לי כסף. עכשיו, לך יש אבא ראש מועצה, בית גדול והכי הרבה כסף באשמורת!"
"נכון. מזל. אחרת הייתי צריכה לגנוב בגדים." יובל החזירה.
"אלוהים, מה יש לך עם זה?!"
"מה את גונבת מאשמורת?! מי שגונב מאשמורת גונב מהמשפחה שלי!"
"אבא שלך בטח גנב משהו, הוא פוליטיקאי." שירה אמרה.
"אה, את יורדת על אבא שלי? יפה. נהדר." אמרה יובל. היא המשיכה לחפש יציאה.
"מה מפריע לך בזה? לא היה לי כסף."
"את לא אמורה לגנוב, את אף פעם לא גונבת, את הכי ישרה!"
שירה עצרה אותה. "נו?"
"בגלל זה אוהבים אותך, לא? את לא מזויפת."
"יובל, את לא מזויפת."
"הכל זיוף!" יובל אמרה. "זיוף גדול. כל המעריצים מזויפים. אם הייתי גוססת מולם לפני שנה, הם לא היו עוזרים לי. את מבינה?"
"זה לא נכון, נו, למה את מגזימה?" שירה שאלה.
"כי זה נכון! הכל זיוף! אני מזויפת לגמרי!" אמרה יובל. "לא חלמתי להתלבש ככה, לא חלמתי לנגן רוק, לא חלמתי שאני באמת אצליח ככה, ונחשי מה? אם זה חלום אז במילא לא תזכרי: אבל 'מישהו כמוני' זה לא השיר שלי! לא כתבתי אותו!"
שירה חשבה רגע. "מי כן?"
"שאולי. ואיזה קטע, ברגע שאמרת לי שהוא טבע, גנבתי את השיר! את קולטת את הריקבון?" יובל שאלה.
"את בטח היית בהלם." שירה אמרה. יובל צעקה. למה, למה היא נאמנה עד המוות?!
"גנבתי כדי להרוויח! אני גנבת, אני זאת שגונבת, לא את!"
"יובל, זה שאת גנבת שיר לא הופך אותך למזויפת. את רוצה לדעת כמה את מוכשרת? המון. בואי נגיד שזה לא השיר שכזה מדהים, את שרה אותו ובגלל זה אוהבים אותו."
"ברגע שיגלו את זה שזה לא שלי, הכל ייפול!" יובל אמרה. "הקריירה שלי תיפול, המעמד שלי ייפול, אף אחד לא יתעניין בזה!"
"את מגזימה."
"אני לא! נראה לך שאכפת להם ממני? איזה עוד שירים בדיוק יש לי שהצליחו? מהשירים שכתבתי, אף אחד לא מעניין מספיק, כי אני לא מעניינת מספיק!"
שירה הסתכלה על יובל. במבט סבלני. מאוד. זה עצבן את יובל. ארבע עשרה שנה הבחורה מוכנה לסבול. זה לא אנושי. זה לא הוגן. זה לא נורמלי.
"הם מצוינים. השירים." שירה אמרה.
"הם לא." יובל אמרה. "ובגלל זה איתי שלי. בגלל זה!"
"מה הקשר?" שירה שאלה.
"את לא מבינה?" יובל שאלה.
"לא. תסבירי לי." שירה ביקשה.
"את לא תקבלי את החברים, את הכבוד, ואת הבחור." אמרה יובל. "את תתני לי לפחות את הבחור."
"בחייך, זה לא עובד ככה." שירה אמרה.
"למה שאני אקשיב לך? מה נראה לך?! שתקבלי הכל וזהו?!"
"אני לא קיבלתי הכל, את מקשיבה לעצמך?!"
"אני לא אתן לך לקבל גם אותו!"
"מה מפריע לך כל כך?!"
"אם אתם ביחד, איפה אני אהיה?!"
