סיפור של פעם בחיים
כן, הכותרת היא לא ממש מפוצצת במטרה להביא כמה שיותר קוראים בכדי שיקראו את המאמר הנ"ל. זהו באמת-באמת סיפור של פעם בחיים. כל אחד מאיתנו שמע פעם על סיפור דומה, שקרה מתישהו ואיפשהו בעולם, וחשב לעצמו: "מתי לעזאזל גם אני אחווה סיפור כזה?"
ולי, בגיל 42 בעוד חודש, זה קרה. מאז, אני לא מצליח לישון בלילות, ההתרגשות לא עוזבת אותי ואני מייחל לרגע בו אשלים את הפרויקט המופלא הזה.
***
על שתי עובדות אי אפשר להתווכח:
1. אני אספן של בתי קולנוע של פעם.
2. אני לא מבין כלום, אבל כלום, באמנות.
וכששני התחומים הללו נפגשים – קורה דבר מדהים.
והנה הסיפור, בלי כותרות, בלי בולד ובלי כל משחקי המילים:
גדלתי בקרית חיים, בנוה שאנן, בנוה-דוד ובכל הזדמנות שהיתה לי ברחתי אל בתי הקולנוע. האהובים עליי היו "רון", "היובל", "ספיר", "עצמון", "אמפיתיאטרון", "אורה" ו"ארמון". אני זוכר מה הסרט הראשון שראיתי בכל קולנוע ולצערי הרב – גם את האחרון שבכל קולנוע וקולנוע. מכל אלה נותרו רק זכרונות ילדות. כל בתי הקולנוע אינם פעילים עוד.
לפני פחות משנה הגעתי, ממש במקרה – נשבע לכם, אל בתי הקולנוע. זה החל מהצלת כמה שורות כסאות בקולנוע "היובל" בקרית חיים ועבר לאספנות מבתי קולנוע נטושים: כרזות, כסאות, ניירת ומה לא. מסע מרתק ומרגש שלשמחתי הרבה נמשך גם בימים אלה.
האמינו לי, ביקרתי בלא מעט בתי קולנוע מפעם. אני יכול להחזיק שני ערבים מול קהל בסיפורים מדהימים אודות המציאות, המפגשים והאירועים שחוויתי בתוך אותם מבנים נטושים.
אבל רגע אחד, שקשור רק בעקיפין אל בתי הקולנוע של פעם, מאפיל על הכל.
לפני כחודשיים ביקרתי בשוק הפשפשים בחיפה עם ילדי בן ה-15. אני עושה זאת מעת לעת ומחפש מציאות. לרוב, אני חוזר בידיים ריקות. הדברים שאני מחפש לא נמצאים שם ואם כן – הרי שאיני יכול להרשות לעצמי לשלם את הסכומים שהרוכלים דורשים בעבורם.
אלא שבאותה שבת נתקלתי בפריטים לא שגרתיים. אחד הרוכלים הציע למכירה ציורים גדולים על-גבי חומר שנדמה היה לי אז כפרספקס. ביקשתי להציץ בציורים. מהצצה חטופה ולא ממש יסודית הייתי מוכן להישבע שאי-שם, בחיי הלא-ארוכים, כבר נתקלתי בציורים האלה בעבר. אימצתי את זכרוני, פשפשתי במגירות המוח וכלום. לא הצלחתי להיזכר מהיכן אני מכיר את הציורים.
אלא שבתוכי קיננה התחושה שיש כאן משהו, שאם לא אביא אותם הביתה אחמיץ סיפור ענק. "אבא", אמר בכורי, "אתה לא באמת חושב לקנות אותם. מה תעשה בהם? זה ציורים של ילד בחוג ציור".
שתקתי ואמדתי את הסיטואציה. בראשי, כשהילד שלי יורה משפטי ביאוס, ניסיתי לחשוב בבהירות: הציורים מלוכלכים מאוד מלשלשת יונים, אבק ופיח. לא הצלחתי להבחין בחתימת האמן. חלקם במצב מזעזע. אני לא מבין באמנות. אני שונא אמנות. אני משתגע מאנשים שעומדים מול ציור מגוחך במוזיאון ומתלהבים. והנה אני, עומד מול ערימת ציורים מלוכלכים, ומתלבט.
"כמה אתה רוצה עליהם?" שאלתי את הרוכל.
זה חשב לרגע ארוך ופלט: "500".
"אין סיכוי", השבתי. "הציורים מטונפים, חלקים במצב קשה מאוד, אין חתימת אמן. יכול להיות שהילד שלי צודק וזה ציורים של איזה ילד בחוג ציור".
"מה קרה לך?" התרעם המוכר, "זה..." ואז הוא השתתק וחיפש את המילה הנכונה.
"זה מה?" שאלתי בקור רוח מקפיא, שהפתיע גם אותי. "זה כולה ציורים שאין לך מושג מאיפה ומי צייר.
הרוכל חייך במבוכה. "כן, אבל הם יפים".
"200", אמרתי, "ולמען האמת זה מה שיש לי בכיס".
הרוכל השמיע מספר צלילים של חוסר שביעות רצון של "פחחח", ו"אהההה?" ואני רק הסתובבתי ופניתי ללכת משם.
"חכה, חכה!", קרא, "מה אתה נעלב לי עכשיו. "יאללה, 200 שקל, תביא-תביא. רק אל תבכה לי כאן".
בינגו.
השטר עבר מיד אל יד ואני ובכורי שלחנו ידיים אל הסחורה שלנו. לא הגעתי ערוך להעמסת ציורים גדולים כל כך על האוטו. סחבנו אותם יחד ובינינו השתררה שתיקה. לבסוף אמרתי:
"אתה צודק. אין לי מושג למה קניתי אותם. אני לא אוהב אומנות בעיקר כי אני לא מבין אומנות. אבל תקשיב, ראיתי אותם איפשהו ורק שאני לא מצליח להיזכר. תחושת הבטן שלי אומרת שיש כאן סיפור גדול".
"אבל 200 שקל??? ואם תגלה שהם לא שווים כלום? לא חבל?"
"כן", השבתי בחשש, "זה יהיה חבל. אבל תחשוב על זה בכיוון חיובי: תמיד תוכל לספר איך אבא שלך קנה ציורים של ילד בחוג ציור".
הילד חייך. "כן, זה יהיה אחלה סיפור".
קשרנו את הציורים על הגגון נסענו, בזהירות רבה, לבנימינה.
***
נכון, אני יודע. הבטחתי שאספר את כל הסיפור כולו, בלי הפסקות, בלי בולד, בלי קפיצות, אלא שאני לא יכול להתאפק. פתאום, בשעה שאני כותב שורות אלה, נזכרתי בחזי. חזי היה חתול. באחד הימים בשנת 1996, כשזוגתי לחיים ואני התגוררנו בשד' וינגייט בחיפה, וחזרנו בשעת ערב הביתה שמענו יללת חתול בסמוך לפח הבניין. אספנו אותו אלינו הביתה. הוא היה מורעב, צמא ותשוש. אלא שהוא היה מכוער ומלוכלך כל כך וצבעו היה אפור-עכבר. ניקינו אותו במטלית לחה ואז נגלה אלינו חתול לבן, בעל עיניים כחולות עצומות. הנסיך מווילס, קראתי לו. אבל בשביל הקטע, קראתי לו "חזי".
אותו חזי הפך לחתול לתפארת. אופי של מאנייק. לא ספר אף אחד, חוץ ממני. לא נתן לאף אחד לגעת בו, חוץ ממני. אפילו אשתי, שהאכילה והשקתה אותו, לא קיבלה ממנו הערכה של תודה. פעם אחד, את זה לא אשכח, היא עמדה מולו, יושב על השיש, וצעקה שיירד. החתול אפילו לא שלח מבט לעברה. היא רקעה ברגליים, כעסה ונזפה. אבל חזי לא מצמץ. לבסוף אמרה:
"אתה מוכן לומר לחתול שלך לרדת מהשיש?"
אני חושב שבאותם רגעים הייתי בסלון, קורא עיתון או ספר, בגבי אל האירוע במטבח. אפילו לא טרחתי להסתובב ורק אמרתי:
"חזי, רד משם"
והוא מיד זינק אל הרצפה.
חזי אהב אותי. מאוד. אחת לשבוע בערך הוא היה שב ממסעותיו ברכס הסמוך אלינו ומביא לי מתנה. בכל פעם הניח אותה בסמוך לנעליי, כאומר: "נו, מה אתה אומר עליי?"
אלא שהמתנות הללו לא היו, איך לומר בעדינות, הדברים שרציתי. נחש, זיקית, יונה, שחרור, עכבר, עטלף. כאלה מתנות. ולאסוף אחר כך את כל הנוצות... בכל פעם כזאת זוגתי היתה מתפלצת, צועקת עליו איך הוא הורג חיות מוגנות וכל השטויות של שוחרי הטבע. ואני, בסתר ליבי, חייכתי והשבתי למבטו כאומר: "עזוב, אל תקשיב לה..."
ולמה סיפרתי על חזי? כי מאז שהתחלתי בכל נושא אספנות הקולנוע, בכל פעם כשאני שב ממסע ציד, כשתא המטען והגגון עמוסים בפריטים, בכל פעם כשאני פותח את השער ומטפס במדרגות אני נתקל במבט שחזי ספג מאשתי. המבט של "נו-מה-הבאת-לנו-הפעם?"
למען האמת אני מבין אותה. אני שב עם דלתות, גלגלי סרטים, ניירת אין סופית, חלקי כיסאות, בקבוקים ומה לא. בכל פעם כזאת אני כבר יודע מה להגיד. דברים כמו: "אל תדאגי, זה יהיה פה רק כמה ימים; אכין מזה ארון; אבנה מזה &*%%^$%".
והיא מחייכת ויודעת שהפריט הזה יהיה איתנו זמן רב.
באותה שבת פישפשית, כשבכורי ואני פתחנו את שער הבית, שוב נתקלנו במבט "נו-מה-הבאת-לנו-הפעם?". אך כשפיזרנו את הציורים על הדשא ועמדנו מהצד והבטנו בהם, היא אמרה:
"זה לא סתם ציורים. יש כאן משהו גדול".
הרצנתי לרגע, גייסתי את הקול המתכתי שלי ואמרתי:
"בהחלט, יש כאן סיפור".
ואז שמענו את הבכור אומר: "כן, סיפור על ילד שצייר בחוג ציור כמה קשקושים ואבא שלי שילם על זה 200 שקל".
***
לא היה לי מושג מאיפה מתחילים ומה עושים. לא היה לי מושג מהו החומר הצהבהב עליהם צוירו הציורים, לא היה לי מושג באיזה צבעים הם צויירו. כלום.
החלטתי להמר ולהתחיל לשקם אותם. במשך ימים ארוכים, בסבלנות רבה ניקיתי אותם, האחד אחר השני, במטלית עדינה והסרתי שכבה אחר שכבה של לכלוך.
הציורים התבררו כמדהימים, עוצרי נשימה ומרתקים. ואת זה כותב אדם שאינו מבין דבר באומנות. בכל פעם כשסיימתי לנקות ציור לא הצלחתי להתאפק ושחררתי קריאת התפעלות. מיד רצתי עימו הביתה, הדלקתי את האור בחדר השירותים ונדהמתי כיצד מעט אור, הבוקע מהמנורה של הקיר, מפיח בציור חיים: הציור הפיץ אור צהוב, התכלת הפך כחול, השחור הפך לכתום. חגיגה של צבעים.
כשסיימתי לנקות את כל הציורים גיליתי ששתיים מתוך היצירות חתומות בידי "ע. סלע". כתב יד מסולסל ובוגר. ואז, אלוהים יודע איך, נזכרתי והבנתי מיהו הצייר. "ע. סלע" היא החתימה המתנוססת בתחתית צידה הימני של הפסיפס המרהיב של קיר בניין קולנוע "רון" המיתולוגי בחיפה. כילד, ביליתי לא מעט בין כתלי הקולנוע וצפיתי במקום בעשרות סרטים. אותן תמונות נחרטו בזיכרוני במשך שנים רבות כל כך. רצתי אל המחשב בהתרגשות ובירור קצר בגוגל אישש את תחושתי. הצייר הוא אכן עמנואל סלע ולי יש
כן, הכותרת היא לא ממש מפוצצת במטרה להביא כמה שיותר קוראים בכדי שיקראו את המאמר הנ"ל. זהו באמת-באמת סיפור של פעם בחיים. כל אחד מאיתנו שמע פעם על סיפור דומה, שקרה מתישהו ואיפשהו בעולם, וחשב לעצמו: "מתי לעזאזל גם אני אחווה סיפור כזה?"
ולי, בגיל 42 בעוד חודש, זה קרה. מאז, אני לא מצליח לישון בלילות, ההתרגשות לא עוזבת אותי ואני מייחל לרגע בו אשלים את הפרויקט המופלא הזה.
***
על שתי עובדות אי אפשר להתווכח:
1. אני אספן של בתי קולנוע של פעם.
2. אני לא מבין כלום, אבל כלום, באמנות.
וכששני התחומים הללו נפגשים – קורה דבר מדהים.
והנה הסיפור, בלי כותרות, בלי בולד ובלי כל משחקי המילים:
גדלתי בקרית חיים, בנוה שאנן, בנוה-דוד ובכל הזדמנות שהיתה לי ברחתי אל בתי הקולנוע. האהובים עליי היו "רון", "היובל", "ספיר", "עצמון", "אמפיתיאטרון", "אורה" ו"ארמון". אני זוכר מה הסרט הראשון שראיתי בכל קולנוע ולצערי הרב – גם את האחרון שבכל קולנוע וקולנוע. מכל אלה נותרו רק זכרונות ילדות. כל בתי הקולנוע אינם פעילים עוד.
לפני פחות משנה הגעתי, ממש במקרה – נשבע לכם, אל בתי הקולנוע. זה החל מהצלת כמה שורות כסאות בקולנוע "היובל" בקרית חיים ועבר לאספנות מבתי קולנוע נטושים: כרזות, כסאות, ניירת ומה לא. מסע מרתק ומרגש שלשמחתי הרבה נמשך גם בימים אלה.
האמינו לי, ביקרתי בלא מעט בתי קולנוע מפעם. אני יכול להחזיק שני ערבים מול קהל בסיפורים מדהימים אודות המציאות, המפגשים והאירועים שחוויתי בתוך אותם מבנים נטושים.
אבל רגע אחד, שקשור רק בעקיפין אל בתי הקולנוע של פעם, מאפיל על הכל.
לפני כחודשיים ביקרתי בשוק הפשפשים בחיפה עם ילדי בן ה-15. אני עושה זאת מעת לעת ומחפש מציאות. לרוב, אני חוזר בידיים ריקות. הדברים שאני מחפש לא נמצאים שם ואם כן – הרי שאיני יכול להרשות לעצמי לשלם את הסכומים שהרוכלים דורשים בעבורם.
אלא שבאותה שבת נתקלתי בפריטים לא שגרתיים. אחד הרוכלים הציע למכירה ציורים גדולים על-גבי חומר שנדמה היה לי אז כפרספקס. ביקשתי להציץ בציורים. מהצצה חטופה ולא ממש יסודית הייתי מוכן להישבע שאי-שם, בחיי הלא-ארוכים, כבר נתקלתי בציורים האלה בעבר. אימצתי את זכרוני, פשפשתי במגירות המוח וכלום. לא הצלחתי להיזכר מהיכן אני מכיר את הציורים.
אלא שבתוכי קיננה התחושה שיש כאן משהו, שאם לא אביא אותם הביתה אחמיץ סיפור ענק. "אבא", אמר בכורי, "אתה לא באמת חושב לקנות אותם. מה תעשה בהם? זה ציורים של ילד בחוג ציור".
שתקתי ואמדתי את הסיטואציה. בראשי, כשהילד שלי יורה משפטי ביאוס, ניסיתי לחשוב בבהירות: הציורים מלוכלכים מאוד מלשלשת יונים, אבק ופיח. לא הצלחתי להבחין בחתימת האמן. חלקם במצב מזעזע. אני לא מבין באמנות. אני שונא אמנות. אני משתגע מאנשים שעומדים מול ציור מגוחך במוזיאון ומתלהבים. והנה אני, עומד מול ערימת ציורים מלוכלכים, ומתלבט.
"כמה אתה רוצה עליהם?" שאלתי את הרוכל.
זה חשב לרגע ארוך ופלט: "500".
"אין סיכוי", השבתי. "הציורים מטונפים, חלקים במצב קשה מאוד, אין חתימת אמן. יכול להיות שהילד שלי צודק וזה ציורים של איזה ילד בחוג ציור".
"מה קרה לך?" התרעם המוכר, "זה..." ואז הוא השתתק וחיפש את המילה הנכונה.
"זה מה?" שאלתי בקור רוח מקפיא, שהפתיע גם אותי. "זה כולה ציורים שאין לך מושג מאיפה ומי צייר.
הרוכל חייך במבוכה. "כן, אבל הם יפים".
"200", אמרתי, "ולמען האמת זה מה שיש לי בכיס".
הרוכל השמיע מספר צלילים של חוסר שביעות רצון של "פחחח", ו"אהההה?" ואני רק הסתובבתי ופניתי ללכת משם.
"חכה, חכה!", קרא, "מה אתה נעלב לי עכשיו. "יאללה, 200 שקל, תביא-תביא. רק אל תבכה לי כאן".
בינגו.
השטר עבר מיד אל יד ואני ובכורי שלחנו ידיים אל הסחורה שלנו. לא הגעתי ערוך להעמסת ציורים גדולים כל כך על האוטו. סחבנו אותם יחד ובינינו השתררה שתיקה. לבסוף אמרתי:
"אתה צודק. אין לי מושג למה קניתי אותם. אני לא אוהב אומנות בעיקר כי אני לא מבין אומנות. אבל תקשיב, ראיתי אותם איפשהו ורק שאני לא מצליח להיזכר. תחושת הבטן שלי אומרת שיש כאן סיפור גדול".
"אבל 200 שקל??? ואם תגלה שהם לא שווים כלום? לא חבל?"
"כן", השבתי בחשש, "זה יהיה חבל. אבל תחשוב על זה בכיוון חיובי: תמיד תוכל לספר איך אבא שלך קנה ציורים של ילד בחוג ציור".
הילד חייך. "כן, זה יהיה אחלה סיפור".
קשרנו את הציורים על הגגון נסענו, בזהירות רבה, לבנימינה.
***
נכון, אני יודע. הבטחתי שאספר את כל הסיפור כולו, בלי הפסקות, בלי בולד, בלי קפיצות, אלא שאני לא יכול להתאפק. פתאום, בשעה שאני כותב שורות אלה, נזכרתי בחזי. חזי היה חתול. באחד הימים בשנת 1996, כשזוגתי לחיים ואני התגוררנו בשד' וינגייט בחיפה, וחזרנו בשעת ערב הביתה שמענו יללת חתול בסמוך לפח הבניין. אספנו אותו אלינו הביתה. הוא היה מורעב, צמא ותשוש. אלא שהוא היה מכוער ומלוכלך כל כך וצבעו היה אפור-עכבר. ניקינו אותו במטלית לחה ואז נגלה אלינו חתול לבן, בעל עיניים כחולות עצומות. הנסיך מווילס, קראתי לו. אבל בשביל הקטע, קראתי לו "חזי".
אותו חזי הפך לחתול לתפארת. אופי של מאנייק. לא ספר אף אחד, חוץ ממני. לא נתן לאף אחד לגעת בו, חוץ ממני. אפילו אשתי, שהאכילה והשקתה אותו, לא קיבלה ממנו הערכה של תודה. פעם אחד, את זה לא אשכח, היא עמדה מולו, יושב על השיש, וצעקה שיירד. החתול אפילו לא שלח מבט לעברה. היא רקעה ברגליים, כעסה ונזפה. אבל חזי לא מצמץ. לבסוף אמרה:
"אתה מוכן לומר לחתול שלך לרדת מהשיש?"
אני חושב שבאותם רגעים הייתי בסלון, קורא עיתון או ספר, בגבי אל האירוע במטבח. אפילו לא טרחתי להסתובב ורק אמרתי:
"חזי, רד משם"
והוא מיד זינק אל הרצפה.
חזי אהב אותי. מאוד. אחת לשבוע בערך הוא היה שב ממסעותיו ברכס הסמוך אלינו ומביא לי מתנה. בכל פעם הניח אותה בסמוך לנעליי, כאומר: "נו, מה אתה אומר עליי?"
אלא שהמתנות הללו לא היו, איך לומר בעדינות, הדברים שרציתי. נחש, זיקית, יונה, שחרור, עכבר, עטלף. כאלה מתנות. ולאסוף אחר כך את כל הנוצות... בכל פעם כזאת זוגתי היתה מתפלצת, צועקת עליו איך הוא הורג חיות מוגנות וכל השטויות של שוחרי הטבע. ואני, בסתר ליבי, חייכתי והשבתי למבטו כאומר: "עזוב, אל תקשיב לה..."
ולמה סיפרתי על חזי? כי מאז שהתחלתי בכל נושא אספנות הקולנוע, בכל פעם כשאני שב ממסע ציד, כשתא המטען והגגון עמוסים בפריטים, בכל פעם כשאני פותח את השער ומטפס במדרגות אני נתקל במבט שחזי ספג מאשתי. המבט של "נו-מה-הבאת-לנו-הפעם?"
למען האמת אני מבין אותה. אני שב עם דלתות, גלגלי סרטים, ניירת אין סופית, חלקי כיסאות, בקבוקים ומה לא. בכל פעם כזאת אני כבר יודע מה להגיד. דברים כמו: "אל תדאגי, זה יהיה פה רק כמה ימים; אכין מזה ארון; אבנה מזה &*%%^$%".
והיא מחייכת ויודעת שהפריט הזה יהיה איתנו זמן רב.
באותה שבת פישפשית, כשבכורי ואני פתחנו את שער הבית, שוב נתקלנו במבט "נו-מה-הבאת-לנו-הפעם?". אך כשפיזרנו את הציורים על הדשא ועמדנו מהצד והבטנו בהם, היא אמרה:
"זה לא סתם ציורים. יש כאן משהו גדול".
הרצנתי לרגע, גייסתי את הקול המתכתי שלי ואמרתי:
"בהחלט, יש כאן סיפור".
ואז שמענו את הבכור אומר: "כן, סיפור על ילד שצייר בחוג ציור כמה קשקושים ואבא שלי שילם על זה 200 שקל".
***
לא היה לי מושג מאיפה מתחילים ומה עושים. לא היה לי מושג מהו החומר הצהבהב עליהם צוירו הציורים, לא היה לי מושג באיזה צבעים הם צויירו. כלום.
החלטתי להמר ולהתחיל לשקם אותם. במשך ימים ארוכים, בסבלנות רבה ניקיתי אותם, האחד אחר השני, במטלית עדינה והסרתי שכבה אחר שכבה של לכלוך.
הציורים התבררו כמדהימים, עוצרי נשימה ומרתקים. ואת זה כותב אדם שאינו מבין דבר באומנות. בכל פעם כשסיימתי לנקות ציור לא הצלחתי להתאפק ושחררתי קריאת התפעלות. מיד רצתי עימו הביתה, הדלקתי את האור בחדר השירותים ונדהמתי כיצד מעט אור, הבוקע מהמנורה של הקיר, מפיח בציור חיים: הציור הפיץ אור צהוב, התכלת הפך כחול, השחור הפך לכתום. חגיגה של צבעים.
כשסיימתי לנקות את כל הציורים גיליתי ששתיים מתוך היצירות חתומות בידי "ע. סלע". כתב יד מסולסל ובוגר. ואז, אלוהים יודע איך, נזכרתי והבנתי מיהו הצייר. "ע. סלע" היא החתימה המתנוססת בתחתית צידה הימני של הפסיפס המרהיב של קיר בניין קולנוע "רון" המיתולוגי בחיפה. כילד, ביליתי לא מעט בין כתלי הקולנוע וצפיתי במקום בעשרות סרטים. אותן תמונות נחרטו בזיכרוני במשך שנים רבות כל כך. רצתי אל המחשב בהתרגשות ובירור קצר בגוגל אישש את תחושתי. הצייר הוא אכן עמנואל סלע ולי יש
