סיפור של יער
היא לא באמת ידעה לאן היא הולכת, כשהחליטה לעזוב את הבית ולרוץ ליער. היא רק ידעה שאין לה עוד ברירות, רק לרוץ ולרוץ. עם כל צעד נקרעה עוד פיסת עור מהנעליים המדובללות. פיסה אחר פיסה, עד שהזרדים נגעו ברגליה, בהתחלה בדגדוג נעים, אחר כך בדקירות מציקות. בסוף זה נעלם. עם כל צעד הלכה הנשימה והתגברה. הלב דפק כמו מנוע קיטור חורק. מסרב להירגע. מסרב להתאחות. נשימה נשיפה נשימה נשיפה חייבת להמשיך לרוץ. את העיניים היא שמרה על השביל, רק לא להסתנוור מהשמש שלמעלה. חם, כל כך חם עכשיו. חייבים להמשיך לרוץ. חייבים להמשיך. בסוף יגיע שקט. שעה ומשהו לפני זה הדלת נפתחה. היא באה ואמרה לה שהחליטה. שזה לא ילך ביניהן, זה אף פעם לא הלך. הלב שלה התחיל לדפוק בקצב של ארבע, ושמונה, וכפול ומתנפל עד שלא יכלה עוד. היא התמוטטה על הרצפה. לפחות זה מה שהיא חשבה שהיא עושה. במציאות היה זה רק הכיסא שהתמוטט ונפל. היא התנדנדה יחד איתו אבל נשארה עומדת. הידיים שלה רעדו. הנשמה כבר ממזמן התרגלה. היא ניסתה להגיד לה שאולי עוד פעם, שאולי יש סיכוי, שלא תלך. היא הסתכלה בה במבט מותש ויצאה. הדלת נטרקה מאחוריה. מבט למטה גילה שהכיסא שבור. ולא רק הוא. עוד שעה אחורה, היא על המיטה. מחכה לה שתבוא. היא תבוא? היא לא תבוא. נו די כבר, היא תבוא. עוצמת את העיניים ומנסה לספור בשקט את השניות. הרדיו מנגן שיר ישן ולא מוכר. הזמן רץ בקצב של חילזון. לא זז. לא עובר. היא יכולה לא לבוא? לא, היא חייבת. היא תבוא. משהו יורד מהעין ונופל על הסדין. רטוב כזה. אני לא בוכה, היא אומרת לעצמה. למה אני בוכה? היא תבוא. היא חייבת לבוא. היא חייבת. משהו ריק מתקרב לבפנים ועוטף את הלב. כל כך ריק שבא לצעוק. כל כך צועק שבא למות. ריק כמו זכוכית. ריק כמו הקרח. ריק כמו הימים שלפניה ומאחוריה ומצדדיה. ואין מי שיתפוס. לא לבכות, אל תבכי, אני לא בוכה. עוצמת את העיניים וסופרת את השניות שזזות בכיוון ההפוך. היא חייבת. חייבת. חייבת לבוא. הדלת נפתחה. חמש שעות קודם לכן היא נכנסה הביתה ולא הבינה איפה היא בכלל. עשר ומשהו שנים היא גרה כאן, ופתאום הקירות האלה בכלל לא נראים שלה. היא מסתכלת סביב. לא מבינה מה חסר. משתנה נעלם. התמונות במקום, גם הכיסאות והספות. הכיריים במטבח במקום. גם שרשראות השום האינסופיות שהדודה הזקנה הכריחה אותה לתלות "רק בשביל המזל חמודה. רק בשביל המזל". משהו חסר. משהו לא פה. פתאום היא מבינה. נכנסת לחדר וזורקת את עצמה על המיטה. עוד שעתיים אחורה בזמן היא עמדה מולה ואמרה לה את המלים מהן הכי פחדה. אני לא רוצה להיות פה יותר. לא רציתי ממזמן. משהו פה ריק. לא קיים. נעלם. פירורים של אשליה. אני מצטערת, אני חייבת ללכת. אולי רק לכמה שעות של בלעדייך. אולי זה משהו אצלי. אני חייבת לבדוק. חייבת ללכת. היא מכירה את המלים האלה. היא שמעה אותן פעם אחר פעם מהדהדות בראש בתסריטים הכי מפחידים. אלה שראתה את עצמה אומרת ולא ידעה איך. אבל כשהיא אמרה את זה, הכול היה שונה. הכול היה אחרת. היא פתחה את הדלת ויצאה החוצה, מלווה אותה לשביל, מסתכלת עליה עולה על האופניים ונוסעת רחוק משם. היא הסתכלה לכיוון היער, מבטיחה לעצמה בפעם האלף שהיא לא הולכת להיכנס אליו כי חושך ומפחיד, ואף אחד לא יודע לאן הוא לוקח. השמש מסנוורת. היא נכנסת הביתה. כשהזמן עוצר העולם לא נעצר איתו. רק פעימות הלב נעצרות. הופכות לקול עמום ורחוק. זה רק סימן. סימן של העולם שממשיך ללכת. רק הזמן עוצר. היער גם. כשהיער נעצר אין יותר לאן לרוץ. רק לעמוד ולהסתכל לשמש בעיניים פקוחות. לתת לה לצרוב את האישונים להתגלגל על הריסים להפוך לשבילים של מלח את הטיפות שמתייבשות. כשהיער נעצר אין עוד לאן לרוץ. רק לחכות. לחכות לזמן, לחכות ללב. לחכות לרגע ההוא האחד בו הם דופקים ביחד. בום. זה שם. זה נכון. זה קיים. בסוף יגיע שקט.
היא לא באמת ידעה לאן היא הולכת, כשהחליטה לעזוב את הבית ולרוץ ליער. היא רק ידעה שאין לה עוד ברירות, רק לרוץ ולרוץ. עם כל צעד נקרעה עוד פיסת עור מהנעליים המדובללות. פיסה אחר פיסה, עד שהזרדים נגעו ברגליה, בהתחלה בדגדוג נעים, אחר כך בדקירות מציקות. בסוף זה נעלם. עם כל צעד הלכה הנשימה והתגברה. הלב דפק כמו מנוע קיטור חורק. מסרב להירגע. מסרב להתאחות. נשימה נשיפה נשימה נשיפה חייבת להמשיך לרוץ. את העיניים היא שמרה על השביל, רק לא להסתנוור מהשמש שלמעלה. חם, כל כך חם עכשיו. חייבים להמשיך לרוץ. חייבים להמשיך. בסוף יגיע שקט. שעה ומשהו לפני זה הדלת נפתחה. היא באה ואמרה לה שהחליטה. שזה לא ילך ביניהן, זה אף פעם לא הלך. הלב שלה התחיל לדפוק בקצב של ארבע, ושמונה, וכפול ומתנפל עד שלא יכלה עוד. היא התמוטטה על הרצפה. לפחות זה מה שהיא חשבה שהיא עושה. במציאות היה זה רק הכיסא שהתמוטט ונפל. היא התנדנדה יחד איתו אבל נשארה עומדת. הידיים שלה רעדו. הנשמה כבר ממזמן התרגלה. היא ניסתה להגיד לה שאולי עוד פעם, שאולי יש סיכוי, שלא תלך. היא הסתכלה בה במבט מותש ויצאה. הדלת נטרקה מאחוריה. מבט למטה גילה שהכיסא שבור. ולא רק הוא. עוד שעה אחורה, היא על המיטה. מחכה לה שתבוא. היא תבוא? היא לא תבוא. נו די כבר, היא תבוא. עוצמת את העיניים ומנסה לספור בשקט את השניות. הרדיו מנגן שיר ישן ולא מוכר. הזמן רץ בקצב של חילזון. לא זז. לא עובר. היא יכולה לא לבוא? לא, היא חייבת. היא תבוא. משהו יורד מהעין ונופל על הסדין. רטוב כזה. אני לא בוכה, היא אומרת לעצמה. למה אני בוכה? היא תבוא. היא חייבת לבוא. היא חייבת. משהו ריק מתקרב לבפנים ועוטף את הלב. כל כך ריק שבא לצעוק. כל כך צועק שבא למות. ריק כמו זכוכית. ריק כמו הקרח. ריק כמו הימים שלפניה ומאחוריה ומצדדיה. ואין מי שיתפוס. לא לבכות, אל תבכי, אני לא בוכה. עוצמת את העיניים וסופרת את השניות שזזות בכיוון ההפוך. היא חייבת. חייבת. חייבת לבוא. הדלת נפתחה. חמש שעות קודם לכן היא נכנסה הביתה ולא הבינה איפה היא בכלל. עשר ומשהו שנים היא גרה כאן, ופתאום הקירות האלה בכלל לא נראים שלה. היא מסתכלת סביב. לא מבינה מה חסר. משתנה נעלם. התמונות במקום, גם הכיסאות והספות. הכיריים במטבח במקום. גם שרשראות השום האינסופיות שהדודה הזקנה הכריחה אותה לתלות "רק בשביל המזל חמודה. רק בשביל המזל". משהו חסר. משהו לא פה. פתאום היא מבינה. נכנסת לחדר וזורקת את עצמה על המיטה. עוד שעתיים אחורה בזמן היא עמדה מולה ואמרה לה את המלים מהן הכי פחדה. אני לא רוצה להיות פה יותר. לא רציתי ממזמן. משהו פה ריק. לא קיים. נעלם. פירורים של אשליה. אני מצטערת, אני חייבת ללכת. אולי רק לכמה שעות של בלעדייך. אולי זה משהו אצלי. אני חייבת לבדוק. חייבת ללכת. היא מכירה את המלים האלה. היא שמעה אותן פעם אחר פעם מהדהדות בראש בתסריטים הכי מפחידים. אלה שראתה את עצמה אומרת ולא ידעה איך. אבל כשהיא אמרה את זה, הכול היה שונה. הכול היה אחרת. היא פתחה את הדלת ויצאה החוצה, מלווה אותה לשביל, מסתכלת עליה עולה על האופניים ונוסעת רחוק משם. היא הסתכלה לכיוון היער, מבטיחה לעצמה בפעם האלף שהיא לא הולכת להיכנס אליו כי חושך ומפחיד, ואף אחד לא יודע לאן הוא לוקח. השמש מסנוורת. היא נכנסת הביתה. כשהזמן עוצר העולם לא נעצר איתו. רק פעימות הלב נעצרות. הופכות לקול עמום ורחוק. זה רק סימן. סימן של העולם שממשיך ללכת. רק הזמן עוצר. היער גם. כשהיער נעצר אין יותר לאן לרוץ. רק לעמוד ולהסתכל לשמש בעיניים פקוחות. לתת לה לצרוב את האישונים להתגלגל על הריסים להפוך לשבילים של מלח את הטיפות שמתייבשות. כשהיער נעצר אין עוד לאן לרוץ. רק לחכות. לחכות לזמן, לחכות ללב. לחכות לרגע ההוא האחד בו הם דופקים ביחד. בום. זה שם. זה נכון. זה קיים. בסוף יגיע שקט.