סיפור שלי

[א י ר ו ש ק ה]

סיפור שלי

ואו בחיים לא חשבתי שבאמת יש פרום כזה .. בהתחלה חשבתי שזה לא כלכך קשור אלי אבל לאחר עיון קל בהודעות ועם דמעות בעיניים הבנתי שזה אני... אני בת 20 ואמא שלי נפטרה כשהייתי בת 14 ממחלת הסרטן ... היא הייתה חולה 6 שנים במלחה המגעילה הזאת... זה מוזר להגיד אבל אני מאמינה שאם היא הייתה בחיים החיים שלי לא היו נראים כמו שהם נראים, לטוב ולרע.. אמא שלי הייתה בן אדם מאוד קשה, היא מאוד רצתה שאני אהיה הכי חכמה והיא מוצלחת והיה לי תמיד לחץ של להיות הכי טובה והכי הכי ... חברות לא ממש היו לי שלא לדבר על חברים בנים.... בטלפון היה אסור לדבר ולצאת לפאבים ומסיבות גם היה אסור.. כשהיא נפטרה הכל התהפך, מילדה של לימודים הפכתי לילדה של מסיבות ובילויים, למזלי הציונים שלי היו די בסדר כמובן לא מאיות אבל 85... נהיה לי חבר שנתיים ואחריו עוד חבר של שנתיים (כרגע אני איתו)... בכל מקרה כמה שזה עצוב להגיד אבל אם אמא שלי הייתה בחיים החיים שלי לא היו כמו שהם... מצד שני אין ספק שאני מתגעגעת אליה כמו משוגעת... הרבה פעמים אני חושבת מה היא הייתה אומרת על זה ומה היא הייתה אומרת על זה.... מה היא הייתה חושבת על החבר שלי ומה היא הייתה אומרת על המקצוע שאני הולכת ללמוד.. מה שהכי מפחיד אותי בסיפור זה גם היותה של המחלה תורשתית... אני סבלתי הרבה מזה שאמא שלי נפטרה כשהייתי בגיל צעיר, ואני ממממש לא רוצה שהילדים שלי גם יסבלו... אני חייה במחשבה תמידית שאני אמות בגיל צעיר (וזה משהו שכל החברים שלי יודעים אותו וחבר שלי יודע כולם). קצת עוזר לדבר על זה , במיוחד עם אנשים שיכולים להבין אותי קצת... תודה על ההקשבה

 

[Darkmatter]

ברוכה הבאה! ../images/Emo140.gif

קודם כל, אני מצטערת לשמוע על האובדן שלך. כמו שסקאלי תמיד אומרת, לא נעים להצטרף לפורום הזה בגלל סיבתו, אבל טוב שהוא קיים... נשמע לי שאמך מאוד דאגה לך ואהבה אותך, אעפ"י שזה גם נשמע שהיא אולי טיפה הגזימה עם הלחץ והדאגה שהיא הרעיפה עליך. אני מסוגלת מאוד להבין את הגעגועים. אני בטוחה שהיא היתה מאוד גאה בך על מה שהשגת למרות חסרונה... בקשר למחלה התורשתית, גם במקרה של אמי יש את העניין של התורשתיות. כשהייתי צעירה יותר פחדתי מזה מאוד, עכשיו אני כבר לא משקיעה בזה כ"כ מחשבה. מקווים לטוב... אגב, בקשר לזה שאת מפחדת למות בגיל צעיר ובהקשר של הילדים וזה, זה פחד של רוב הבנות שאיבדו אם [זה נבדק מחקרית, לא סקאלי?], ככה שזה די טבעי. המון בנות בפורום סיפרו על זה. שוב, כדאי להאמין שהכל בסופו של דבר יהיה בסדר... ועכשיו את יכולה להתייעץ ולשתף גם אותנו בדאגות ובפחדים שזה כבר דבר טוב ומקל, לא?

איתך...

 

[א י ר ו ש ק ה]

הסיפור שלי

אני בטוחה שהדאגה הזאת לא נמצאת רק בי אבל זה עדיין מפחיד.. מה שהכי אירוני שביוק חזרתי רופא כירורג שבודק אותי מידי חצי שנה לראות אם הכל תקין איתי ועם המחלה הזאת.... כן לאבד אמא זה לא קל, אבל להתמודד עם זה שאבא שלך מצא משהי חדשה אחרי שנה בדיוק משאמא נפטרה זה לא עוזר בכלל! אבא שלי שהוא בן אדם מדהים אני חייבת לציין כאן, כנראה לא יכל להתמודד עם אובדן אימי ועם להיות לבד במיוחד כשהוא רק בן 40 ואת מרבית חייב היה מטופל ע"י אישה בין אם זה אמא שלו (סבתא שלי) עד גיל 19 ובין אם זה אמא שלי מגיל 19 ועד שנפטרה.. אבא שלי מצתא משהי שלמזלי הייתה ללא ילדים וגם לא בגיל כזה שכדי ללדת בו ילדים... היא הייתה בת 40 ואבא בן 42... בהתחלה הכל היה בסדר. במשך שנה הם היו מתראים פה ושם היא הייתה שולחת אוכל לבית שלי כדי שיהיה לנו (לי ולאחי הגדול שגדול ממני ב6 שנים...) אפילו לקחה אותי ליום שופניג וביזבזה עלי איזה 300 שקל מכספה... הכל נראה סבבה , עד שאחרי שנה וחצי של מפגשים אבא שלי שאל אותי מה דעתי אם נגור ביחד איתה... בהתחלה לא היה לי אכפת, כל עוד זה לא יהיה בבית של אמא שלי... אז עברנו דירה (ואת הדירה שבה התגוררנו כשאמא הייתה בחיים השארנו אח שלי שבדיוק התארס), והתחלנו את החיים המשותפים שלנו, אני אבא והחברה של אבא.... הדבר נמשך בדיוק חצי שנה, כשאחרי החצי שנה הזאת אני והיא התחלנו לריב בצורה מטורפת... למה?? לא כי היא רעה ממש לא ולא כי אני רעה, כי פשוט לא הסתדרנו... אני הייתי רגילה להיות אדון לעצמי והיא הייתה רגילה להיות אדון לעצמה... אני הייתי רגילה לאכול בסלון כי אני הייתי מנקה תמיד אז לי היה מותר, אבל כשעברנו לגור יחד היא התחילה לנקות ולי היה אסור לאכול בסלון.... ועוד המון המון ריבים עד שיום אחד זה התפוצץ והיא התחילה לקלל אותי ממממש ולהאשים אותי בהפלה שהייתה לה (שבכלל לא ידעתי על זה, והתברר שהייתה לה הפלה טבעית אז מה הקשר אלי???) בכל מקרה אחרי הריב הזה אבא שלי ביקש ממנה לעזוב והיא חזרה למקופ היא גרה בו לפני (שזה בדיוק בניין ממול) ואני אמרתי לאבא שלי שישלימו כי היא טובה בשבילו אבל שאני לא רוצה לגור איתה יותר... ואז הם השלימו ועד היום שנתיים אחרי אני והיא לא החברות הכי טובות לא אויבות , עוזרות אחת לשניה כשצריך אבל רק בגלל דבר אחר , אני אוהבת את אבא שלי ורוצה בטובתו, והיא אוהבת את אבא שלי ורוצה בטובתו.... קצת סיפור סנדרלה....

 

[כנפיים לבנות]

שלום לך...

מצטערת לשמוע על האובדן שלך.. אכן קשה לברך אותך בברוכה הבאה... אבל אני בכל זאת שמחה שמצאת אותנו ועכשיו את לא לבד.. אז.... ברוכה הבאה...

נשמע מאוד לא פשוט לגדול במחשבה שאת צריכה להיות הכי טובה כל הזמן... די מוכר האמת.. אומנם אבא שלי לא היה כל כך קיצוני, אבל תמיד הייתה לי תחושה שאני צריכה לרצות אותו ולהביא ציונים טובים ולהיות מצטיינת בהכל.. אני מסכימה איתך לחלוטין.. ועם כל הכאב והקושי של מה שקרה, אין ספק שאם אמא (שלך, או של כל אחת אחרת..) הייתה כאן החיים היו נראים אחרת לגמרי.. לטוב ולפחות טוב.. גם אני פעם חשבתי על זה שלא כל כך בטוח שאם היא הייתה כאן הכל היה יותר טוב וקל.. היו דברים אחרים להתמודד איתם.. ולפי הסיפורים עליה היא לא הייתה אישה קלה במיוחד (אמא שלי נפטרה כשהייתי תינוקת אז...) נשמע שמאוד חשוב לך שלאבא יהיה טוב, ושאת גם יודעת לדאוג לעצמך טוב מאוד.. שעברת לא מעט, ושאת מאוד אמיצה ונבונה.. נשמח שתשארי ותקחי חלק מהפורום, כמה שמתאים לך.. שיהיה יום טוב