חלק א'
"קדימה!" הנער צעק. "עוד קצת!"
 
שני הנערים מולו ניסו לסחוב את השק. הם התאמצו להרים אותו ולהוביל אותו בחוף הים החשוך.
 
"רק עוד מאמץ קטן!"
 
"זה היה הולך יותר מהר," אמר אחד מהנערים, "אם היית עוזר פה!"
 
"סליחה!" אמרה נערה. "אתם לא רואים שבני מנהל את הכל? הוא בודק שהכול בסדר!"
 
"מנהל מה בדיוק?!" צעק הנער השני, עם קפוצ'ון. "אתם סתם עומדים שם ומדברים לכם!"
 
"עזוב, אחי," אמר הנער הראשון. "חדווה פשוט רוצה שתהיה חרא מסיבה, והיא תישאר איתו לבד."
 
"מיכאל וגורבצ'וב!" אמרה חדווה. "אולי פחות פטפוטים ויותר לסחוב?"
 
"זה לא מיכאל, זה מיכה!" צעק הנער.
 
"ואל תקראי לי גורבצ'וב!" צעק השני.
 
"מיכה, פיזנטי, בחייכם." בני אמר. "אכפת לכם? אני צריך להדליק את המנגל..."
 
מיכה ופיזנטי סחבו את השק- שהיה מלא בפחמים- קרוב יותר אל בני, חדווה והמנגל. הם הניפו אותו וממש 'בטעות' השק נחת לחדווה על הרגל. היא צרחה.
 
"יא חתיכת שני דגנרטים!"
 
"נו, למה זה היה?" בני אמר.
 
"עכשיו תדליק אתה את המנגל." פיזנטי אמר. "אנחנו את שלנו עשינו."
 
"כן, בוא ננוח קצת." אמר מיכה. השניים הלכו והתיישבו על מחצלת על החול. בני לקח את השק ופיזר קצת פחמים על המנגל. הוא לקח מצית וניסה להדליק את הפחמים.
 
"לא היית צריך להזמין את האידיוט הזה." חדווה אמרה.
 
"את יודעת שאין לו יותר מדי חברים." אמר בני. "וחוץ מזה, אמרנו שנזמין חבר'ה שיהיו גדולים."
 
"גדולים? אני אומרת לך שהוא מחורפן." אמרה חדווה והסתכלה על פיזנטי בכעס. "הכתם על הראש שלו... בטח ההורים שלו שפכו עליו איזה שמן או משהו. אין מצב שנולדים עם זה."
 
"הרגע קראת לו גורבצ'וב." אמר בני, מנסה עדיין להדליק את הפחמים.
 
"בסדר, נראה לך הגיוני שאותו כתם יופיע פעמיים באותה צורה?" חדווה אמרה. "אתה צריך לסנן את החברים שלך."
 
"טוב, זה לא שנראה אותם יותר מדי עכשיו, נכון?" אמר בני. "נגמר התיכון!"
 
"בסדר, ואחרי הצבא?" חדווה אמרה. "מה נראה לך? שיעזבו את אשמורת? לא. ואם מה שאנחנו רוצים יקרה..."
 
"זה לא נדלק, חדווה." בני אמר. "מיכה, אין כאן את הקוביות הלבנות האלה?"
 
"אין שם?" מיכה שאל.
 
"אז איך אני אדליק?!"
 
"תנהל." פיזנטי אמר.
 
"היי!" אמר מישהו אחר. עכשיו הצטרפו אליהם נער ממושקף עם שיער שחור, שאחז ביד של נערה עם צמה. "איחרנו? בהרבה? ידעתי, אמרתי שצריך לצאת מוקדם, כי..."
 
"לא איחרתם, מוטי." בני אמר. "יופי שבאתם."
 
"מה קורה?" שאלה הנערה.
 
"חסרים לנו הקוביות הלבנות האלה." חדווה אמרה. "כדי להדליק."
 
"אוי, הקוביות האלה, יש בהם טונה כימיקלים. זה לא למאכל." אמר מוטי. "יש שמן?"
 
"כן." בני אמר ונתן לו. מוטי לקח את השמן ושפך על נייר סופג. הוא התחיל לקרוע את הנייר ולהכניס אותו בין הפחמים. בני ניסה להדליק והפחמים נדלקו. "טוב, קליין!"
 
"זה כימיה, חביבי." מוטי אמר.
 
"לא סתם הוא השיג מאה בבגרות." אמרה הנערה.
 
"השגתי תשעים ותשע, רותי." אמר מוטי. "ואני עדיין מערער על זה."
 
"עדיף שתישאר עם זה." חדווה אמרה. "תראה את שני אלה, מסכנים. נקודה אחת פחות והם לא היו עוברים."
 
"העתיד שלי לא בכימיה." מיכה אמר. "מה זה יעזור בכלל? כסף יש בזה?"
 
"אוי, מיכה, לא הכל זה כסף." רותי אמרה. "לפעמים קצת לנשמה, זה גם חשוב..."
 
"בטח. כמו באתא!" פיזנטי אמר. "ותראה איפה הם גמרו!"
 
"אתה משווה טקסטיל לכימיה? טקסטיל זה מיושן." מוטי אמר והלך להתיישב לידו. "כימיה זה העתיד שלנו!"
 
"לא עתיד ולא כלום." פיזנטי אמר.
 
"טוב, למה הזמנת גם אותם?" חדווה שאלה.
 
"חדווה, אני לא מבין, מה את רוצה?" בני שאל כששם בשר על המנגל. "מה?! שנעשה את זה אני ואת?"
 
"לא צריך יותר משנינו."
 
"זה פשוט בלתי אפשרי." בני פסק. "צריך כמה שיותר אנשים, ושמעת אותם, כימיה זה העתיד. ואם שני הגאונים של השכבה..."
 
"הם לא גאונים, זה לא גאון!" חדווה אמרה. "שנינו גאונים אמיתיים. הם סתם שני מפונקים, אבל הם לא למדו כמונו את החיים האלה!"
 
"אני מריח בשר?" אמר מישהו. שלושה אחרים הצטרפו אליהם. כולם היו גבוהים ושחומים, אבל אחד מהם נראה בבירור הדומיננטי מביניהם. "גדול, זה נראה טוב!"
 
"היי, אליישר." בני אמר.
 
"גדול, מה זה, שריר?" שאל אחד מהנערים. הוא ניסה לגעת באחד מהנתחים.
 
"לא, דובי...!"
 
"אה!" דובי צעק והפיל את הבשר. הוא שפשף את האצבע. "זה חם!"
 
"ככה זה פועל, שכל..." אמר הנער השלישי.
 
"גיורא, אני לא צריך שתרד עליי!" אמר דובי. "כואב לי!"
 
"אתה רוצה וזלין?" מוטי שאל והוציא. "יש לי כאן."
 
"בכיף."
 
השאר התיישבו. חדווה הסתכלה על בני.
 
"ואותם, למה הבאת?"
 
"אליישר וגיורא נראים לי מספיק טובים." בני אמר. "דובי... טוב, הם הביאו אותו. אבל גם הוא יוכל לעזור."
 
"אנחנו ממש מחץ הדלתא." חדווה גלגלה עיניים.
 
"בחייך. תסמכי עליי. את סומכת עליי?"
 
חדווה הסתכלה עליו. "תמיד."
 
בני שם את כל הבשר בתבנית. "טוב. תני לי לחשוב איך אנחנו מנסחים את זה."
 
לקצת זמן לא היו דיבורים. האנשים אכלו את רוב האוכל. לאט לאט האווירה נהייתה יותר משוחררת, יותר קלילה.
 
"נו?" בני אמר. "מחר מסיבת סיום!"
 
"כן, חבל שלא עשית את זה מחר." מוטי אמר. "מחר זה היום הארוך ביותר, וזה היה ניצול נהדר לשעות האור."
 
"לגמרי." רותי אמרה.
 
"טוב, עזבו אתכם." מיכה אמר. "מי נכנס איתי ועם פיזנטי בהתערבות?"
 
"על מה ההתערבות?" חדווה שאלה.
 
"אנגליה-ארגנטינה." פיזנטי אמר והוציא שקית. "קדימה, חברים, מונדיאל פעם בארבע שנים, זה לא חוזר."
 
"מה זה? הימורים?" גיורא שאל.
 
"מה פתאום!" מיכה אמר. "התערבות, התערבות, הכל בסדר."
 
"מה? לקחתם כסף מהשוק האפור?" שאל דובי.
 
"סתום ת'פה." פיזנטי אמר. "קדימה, חבר'ה, רבע גמר מחרתיים, אנגליה או ארגנטינה?"
