סיפור שלא יאומן...
אני בת 27... פעם שנייה יצאתי לטיול להודו עם חברה. הגענו לדלהי ב- 4/5(בפעם הראשונה הייתי באוגוסט האחרון באשראם של אושו למשך חודש) היינו ברישיקש, דראמסלה, קסול ומנאלי... בארץ אני מעשנת פעם ב... כשזה זמין... (ובד"כ זה ל-א!). בהודו עישנו כל היום כל יום... כשהייתי בדארמסלה הייתי סקרנית לנסות כדור שוקולד שחשבתי שיש שם רק גאנג'ה... ואכלתי את הכדור שוקולד. באותו היום הייתה לי סטלה מצחיקה ביותר... ובהמשך הערב כבר נהייתי אפטית לחלוטין וכל מהלך הערב (א. ערב, ישבנו עם חברים..) היה נראה לי כמו חלום... כאילו אני רואה את הכל מהצד ואני לא שם!!! קמתי בבוקר מחרת והכל היה בסדר... מידי פעם בהמשך הטיול הרגשתי כאילו אני מדברת עם אנשים ולא באמת יוצא לי קול מהפה... הרגשתי שאני מדמיינת... היו לי עליות וירידות בתחושה הזאת. הטיסה שלי חזרה הביתה הייתה ב- 26/5. 3 ימים לפני סוף הטיול התחושות שלי רק הלכו והידרדרו... היינו במנאלי... כל הזמן רציתי לישון ולהיות לבד... הייתי קוראת ספר והיתה לי תחושה שאני ממציאה את המילים... הייתי עייפה... הרחקתי בתחושות האלה את חברה שלי ממני, כל הזמן הייתי בחדר לבד. ומשם עד יום שני האחרון 6/6 המצב שלי הלך והדרדר.. בשדה תעופה נעלמתי לחברה שלי, נרדמתי כל הזמן בלי לשים לב, הסתכלתי על האנשים כאילו מתוך חלום. כשהגעתי הביתה ישר נכנסתי לישון... כל היום כל יום ישנתי 24-7. ב- 29/5 הייתי אמורה לחזור לעבודה... חזרתי רק ביום שני לעבודה וחזרתי אחרי 4 שעות הביתה... הלחיץ אותי להיות בעבודה... היה נדמה לי שאני חולמת, שהאנשים מדברים אליי ואני מדמיינת, שאני לא קיימת. הייתי מסתכלת על הטלוויזה והיה נדמה לי כאילו אני שולטת במילים שלהם ואני קובעת מה הם יגידו, הייתי רואה פרסומות והייתי חושבת שאני ממציאה אותם, לא ידעתי מה ההבדל בין מציאות לדימיון, היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת, מה נכון ולא נכון. "הפלתי" את כל משפחתי וחברי לריצפה... כולם היו סביבי ולא הרגשתי ולא ראיתי. כל הזמן רציתי להיות לבד וישנתי, לא צחקתי, לא חייכתי, לא בכיתי, לא הרגשתי תחושות פיזיות כמו מים על הגוף במקלחת,לא הרגשתי את עצמי עושה את צרכיי. חברה שלי הכי טובה באה לבקר אותי וגירשתי אותה אחריי 20 דקות כי אמרתי לה שאני עייפה, אכלתי כמו מטורפת, אמא שלי כל הזמן הייתה סביבי, לקחה אותי לבדיקות כל הזמן ואני לא הבנתי מה קורה איתי, היה נדמה לי שהכל בסדר רק שיש לי מיגרנה ושזה יעבור... ככה הייתי שבוע וחצי שלמים!!! איך התחלתי לצאת מזה - ביום שבת האחרון חברה שלי הכי טובה התקשרה להגיד לי שהיא ילדה (חברה שכל יום שהייתי בהודו חיכיתי להודעת טקסט שלה שאומר שהיא ילדה...) ואני בשיא האדשיות ומתוך אפטיות גמורה אמרתי לה: "אה יופי מזל-טוב אני שמחה בשבילך" וניתקתי את השיחה. 2 דקות אחריי זה התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם זה חלום או שהיא באמת ילדה... יום למחרת חשבתי שהרגשתי יותר טוב והלכתי לעבודה אחרי שבוע וחצי שלא הייתי ושוב... ברחתי אחריי 3 שעות... וכבר אני לא יכולתי יותר והרגשתי חרא והרגשתי שהתחושות לא עוברות.. בערב הלכתי לבקר את חברה שלי בבית החולים וראיתי אותה ואת התינוקת ובכיתי פעם ראשונה אחריי חודש ללא דמעות.. ובאותו היום גם אמא שלי ואני הלכנו לרופא ולקחנו הפנייה לפסיכאטר. ברגע שכבר דמעתי והתחלתי להרגיש, אז כבר יצאתי מזה קצת והשתחררתי כי יום למחרת (יום שני) קמתי בבוקר עם חיוך, לא חזרתי לישון, ראיתי טלוויזיה ונהנתי, לא דימיינתי את המילים, צחקתי, התקלחתי והרגשתי את המים זורמים על גופי, לא דימינתי. באותו היום הלכנו לפסיכיאטר וסיפרתי לו את הסיפור בהתרגשות ודמעות והוא אמר שנכנסתי למצב פסיכוטי במילים שלו "ניגנבתי". מה שקורה שבכדור שוקולד היה לא רק חשיש.. ויש כאלה ש"אוכלים" את הסמים טוב ויש כאלה עדינים ורגישים כמוני שלא! והמון לא יוצאים מזה כ"כ מהר כמו שאני תודה לאל יצאתי מזה. אני לא יודעת מה היה! אני לא לוקחת סמים ולעולם יותר לא אקח! אני פשוט מודה כל יום שזה נגמר כך ולא יותר גרוע, אני מאושרת ומודה על כל יום שאני חיה ונושמת, אני צוחקת, מחייכת, מאושרת, שמחה, אני מודה לכל מי שהיה סביבי - משפחתי וחבריי הקרובים ולעבודה שלא וויתרו עליי והאמינו. אני מבקשת לכל מי שקורא את הסיפור שלי שילמד ממנו. תלכו להודו, תהנו, תנסו, אבל תשמרו על עצמכם ותשימו לב - החיים חשובים ויקרים מכל שטות שמציעים לכם שם במזרח!!! אני אשמח לענות לכל שאלה חיים אור אהבה ושמחה
אני בת 27... פעם שנייה יצאתי לטיול להודו עם חברה. הגענו לדלהי ב- 4/5(בפעם הראשונה הייתי באוגוסט האחרון באשראם של אושו למשך חודש) היינו ברישיקש, דראמסלה, קסול ומנאלי... בארץ אני מעשנת פעם ב... כשזה זמין... (ובד"כ זה ל-א!). בהודו עישנו כל היום כל יום... כשהייתי בדארמסלה הייתי סקרנית לנסות כדור שוקולד שחשבתי שיש שם רק גאנג'ה... ואכלתי את הכדור שוקולד. באותו היום הייתה לי סטלה מצחיקה ביותר... ובהמשך הערב כבר נהייתי אפטית לחלוטין וכל מהלך הערב (א. ערב, ישבנו עם חברים..) היה נראה לי כמו חלום... כאילו אני רואה את הכל מהצד ואני לא שם!!! קמתי בבוקר מחרת והכל היה בסדר... מידי פעם בהמשך הטיול הרגשתי כאילו אני מדברת עם אנשים ולא באמת יוצא לי קול מהפה... הרגשתי שאני מדמיינת... היו לי עליות וירידות בתחושה הזאת. הטיסה שלי חזרה הביתה הייתה ב- 26/5. 3 ימים לפני סוף הטיול התחושות שלי רק הלכו והידרדרו... היינו במנאלי... כל הזמן רציתי לישון ולהיות לבד... הייתי קוראת ספר והיתה לי תחושה שאני ממציאה את המילים... הייתי עייפה... הרחקתי בתחושות האלה את חברה שלי ממני, כל הזמן הייתי בחדר לבד. ומשם עד יום שני האחרון 6/6 המצב שלי הלך והדרדר.. בשדה תעופה נעלמתי לחברה שלי, נרדמתי כל הזמן בלי לשים לב, הסתכלתי על האנשים כאילו מתוך חלום. כשהגעתי הביתה ישר נכנסתי לישון... כל היום כל יום ישנתי 24-7. ב- 29/5 הייתי אמורה לחזור לעבודה... חזרתי רק ביום שני לעבודה וחזרתי אחרי 4 שעות הביתה... הלחיץ אותי להיות בעבודה... היה נדמה לי שאני חולמת, שהאנשים מדברים אליי ואני מדמיינת, שאני לא קיימת. הייתי מסתכלת על הטלוויזה והיה נדמה לי כאילו אני שולטת במילים שלהם ואני קובעת מה הם יגידו, הייתי רואה פרסומות והייתי חושבת שאני ממציאה אותם, לא ידעתי מה ההבדל בין מציאות לדימיון, היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת, מה נכון ולא נכון. "הפלתי" את כל משפחתי וחברי לריצפה... כולם היו סביבי ולא הרגשתי ולא ראיתי. כל הזמן רציתי להיות לבד וישנתי, לא צחקתי, לא חייכתי, לא בכיתי, לא הרגשתי תחושות פיזיות כמו מים על הגוף במקלחת,לא הרגשתי את עצמי עושה את צרכיי. חברה שלי הכי טובה באה לבקר אותי וגירשתי אותה אחריי 20 דקות כי אמרתי לה שאני עייפה, אכלתי כמו מטורפת, אמא שלי כל הזמן הייתה סביבי, לקחה אותי לבדיקות כל הזמן ואני לא הבנתי מה קורה איתי, היה נדמה לי שהכל בסדר רק שיש לי מיגרנה ושזה יעבור... ככה הייתי שבוע וחצי שלמים!!! איך התחלתי לצאת מזה - ביום שבת האחרון חברה שלי הכי טובה התקשרה להגיד לי שהיא ילדה (חברה שכל יום שהייתי בהודו חיכיתי להודעת טקסט שלה שאומר שהיא ילדה...) ואני בשיא האדשיות ומתוך אפטיות גמורה אמרתי לה: "אה יופי מזל-טוב אני שמחה בשבילך" וניתקתי את השיחה. 2 דקות אחריי זה התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם זה חלום או שהיא באמת ילדה... יום למחרת חשבתי שהרגשתי יותר טוב והלכתי לעבודה אחרי שבוע וחצי שלא הייתי ושוב... ברחתי אחריי 3 שעות... וכבר אני לא יכולתי יותר והרגשתי חרא והרגשתי שהתחושות לא עוברות.. בערב הלכתי לבקר את חברה שלי בבית החולים וראיתי אותה ואת התינוקת ובכיתי פעם ראשונה אחריי חודש ללא דמעות.. ובאותו היום גם אמא שלי ואני הלכנו לרופא ולקחנו הפנייה לפסיכאטר. ברגע שכבר דמעתי והתחלתי להרגיש, אז כבר יצאתי מזה קצת והשתחררתי כי יום למחרת (יום שני) קמתי בבוקר עם חיוך, לא חזרתי לישון, ראיתי טלוויזיה ונהנתי, לא דימיינתי את המילים, צחקתי, התקלחתי והרגשתי את המים זורמים על גופי, לא דימינתי. באותו היום הלכנו לפסיכיאטר וסיפרתי לו את הסיפור בהתרגשות ודמעות והוא אמר שנכנסתי למצב פסיכוטי במילים שלו "ניגנבתי". מה שקורה שבכדור שוקולד היה לא רק חשיש.. ויש כאלה ש"אוכלים" את הסמים טוב ויש כאלה עדינים ורגישים כמוני שלא! והמון לא יוצאים מזה כ"כ מהר כמו שאני תודה לאל יצאתי מזה. אני לא יודעת מה היה! אני לא לוקחת סמים ולעולם יותר לא אקח! אני פשוט מודה כל יום שזה נגמר כך ולא יותר גרוע, אני מאושרת ומודה על כל יום שאני חיה ונושמת, אני צוחקת, מחייכת, מאושרת, שמחה, אני מודה לכל מי שהיה סביבי - משפחתי וחבריי הקרובים ולעבודה שלא וויתרו עליי והאמינו. אני מבקשת לכל מי שקורא את הסיפור שלי שילמד ממנו. תלכו להודו, תהנו, תנסו, אבל תשמרו על עצמכם ותשימו לב - החיים חשובים ויקרים מכל שטות שמציעים לכם שם במזרח!!! אני אשמח לענות לכל שאלה חיים אור אהבה ושמחה
