סיפור שכתבתי
הקדמה פלאדין: לוחם אור קדוש בשירות האל. מכשפה: אישה המטילה כשפים. "שנים שחולפות יטשטשו את הצלקות, פגה הקללה, הקשר הגורלי נקרע, הלב לא ידמם מעתה עם כל פעימה תיבש עוד דמעה עם כל תקתוק בשעון אשכח עוד זיכרון"... במילים אלו מחיתי את שאריות הדמעות שנקוו בארובות עיני ובידיים רועדות אחזתי במספריים וניתקתי את הקשר שעוד נותר גוזרת לשני חתכים לא שווים את הסרט האדום הקשור ומניחה להם ליפול כאבן נגולה מליבי בלא אומר דבר הנחתי להן לצנוח בדממה שקטה על פני הרצפה הקרה לאחר מכן הבטתי דקות ספורות מרוכזת בלהבת הנר המרצדת ומטילה צללים כהים , יוצרת על קיר חדרי מחול שדים אימתני שאני החלטתי לא לקחת חלק ממנו, זה הכישוף האחרון שלי, המחיר שהעולם הזה דרש ממני היה יקר מידי ופצע את נשמתי. בנשימה עמוקה הרמתי את מחברת הכשפים הישנה שלי שהכילה כל כך הרבה מילים מתחילה לתלוש באופן אוטומטי דף דף , עוקרת את הדפים מן המחברת, מותירה אותה עירומה ומפקירה אותם לחסדי האש הלוהטת נשבעתי לשכוח כל מילה שכתבתי ועתה תישרף באש, כל מילה שרציתי לצעוק ולא הצלחתי, עד מהרה המילים הפכו לאפר ולא נותר מהן דבר.. לאחר מכן הורדתי את הטבעת מידי השלכתי את טבעת הפנטגראם שלי אל האש היוקדת שדרשה עוד קורבן לכלות, הלהבות אחזו בטבעת מנסות להשחירה אך לא הצליחו לאחוז בכוכב החקוק על הטבעת , הכוכב שלי סירב להישרף בלהבות. הקללה העבר: נשאתי עיניי אל עבר חלוני, שטיפות הגשם טפטפו קלות על זגוגית החלון כרומזות לי להציץ מבעד למסך הזכוכית הרטוב, בארצי אומנם אין שלג אבל הגשמים פוקדים אותה לרוב, בילדותי נהניתי לרוץ בגשם, לרקוד בטבע ולחזור רטובה על לשד עצמותיי לביתי. הלילה טיפות הגשם לא הצליחו לפתות אותי לצאת החוצה ,שום חלום ילדות לא הצליח לגבור על התחושה הקמאית שלי, יכולתי לחוש בו בנוכחותו האפלה שוטפת את הרחובות החשוכים, למרות שעיניי לא הצליחו לראות את מה שליבי הרגיש, עורי הצטמרר באופן אינטואיטיבי , ימים מספר לכן קלפי הטארוט בישרו לי את בואו הקרב , לא היה מקום לספק ידעתי שהוא בעקבותיי ושהמקום הבטוח היחיד שנותר לי בעולם הזה הוא ביתי, מבצרי, אחזתי את קמע ההגנה שהכנתי לעצמי כשליקטתי אדמה מן בית הקברות הישן ומילאתי את הבקבוקון באדמת המוות כשאני חוקקת את מילות הכישוף שלי בדמי על הקלף שהכנסתי לבקבוקון הוודו שענדתי על צווארי , נחושה בדעתי לא להזמין את הרשע והטומאה ולהיכנס בצל קורתי , כשיצאתי מחדרי שמעתי קולות של ילדה מן הקומה התחתונה, זיהיתי את הקול של ביתי הקטנה וקראתי בשמה, הבנתי לאימתי שהיא לא לבדה, מיהרתי לרדת במדרגות ונחרדתי להיות עדה למחזה שעיניי חזו כבתצוגת אימים ביתי הקטנה הסתכלה עלי בחיוך "אימא תכירי את החבר החדש שלי, לוקאס הוא נתן לי ממתק והיה גשום בחוץ אז הזמנתי אותו פנימה" אמרה לי ילדתי הקטנה , הבטתי בדמות הגבוהה בעלת השיער הבהיר כשלג שנעמדה ליד ילדתי וליבי החסיר פעימה, "פלאדין!" ירקתי את השם בבוז " רק שטן שכמותך מסוגל להערים על ילדה קטנה ותמימה, צא מביתי אין לך מקום פה!" סיננתי בזעם מבעד שיניי , יורקת את המילים המורעלות כנחש קוברה ארסי המתכונן להכיש את קורבנו , בשבריר שנייה שלחתי את ידי והרחקתי ממנו את ילדתי המבולבלת. הדמות שעמדה מולי החלה לצחוק, צחוקה הרעיל את חלל החדר וסימר את שיערות ידיי שלפתו את ילדתי קרוב אלי. "באמת חשבת שעם הכשפים שלך תצליחי להרחיק אותי?" בקע קול עוין מהשפתיים של הדמות כשהעיניים של הגבר הזר התקשחו והפכו חלולות וחסרות רגש כשני בורות אפלים ללא תחתית, שום חמלה לא בצבצה בשחור. בזריזות של נחש שלפתי את פגיוני מחגורתי וכיוונתי אליו ישירות ללא היסוס "הסתלק מכאן רשע חזור לאפלה שממנה באת" צעקתי במלוא כוחותיי. "באתי לדרוש את מה שמגיע לי מכשפה! יש לנו חשבון בלתי סגור שהגיע הזמן ליישב, את יודעת שהילדה הזאת לא שייכת לכאן ובכל זאת הבאת אותה לפה בטקסים המשוקצים שלך את היא זאת שעברה על החוקים מכשפה בת השטן לא אני, מטרתי רק שלמור על האיזון בעולם" השיב לי הפלאדין בנימה קפואה כקרח, ניכר היה שאיומי לא הרשימו את אויבי וכי סבלנותו עומדת לפקוע. תמיד השתוקקתי לילדה שתישא את דמי ותמשיך את השושלת שלי, אך כשלא עלה בידי להעניק חיים לילדה זו, ביקשתי אותה מהעולם האחר, היקום הקשיב לי וכך קיבלתי את הילדה המיוחדת הזו כמתנה מאימי הקדומה ותפקידי לשמור עליה, עכשיו בא הפלאדין הזה ודורש את חייה של היצור הקטן הזה? "על גופתי המתה תקבל את הילדה! אני אעדיף למות לפני שאמסור אותה כקורבן לשטן כמוך" השבתי לו בצעקה מרדנית ולפיתתי התהדקה סביב זרועה של הילדה הקטנה שהחלה לפרוץ בבכי היסטרי. הפלאדין חייך חיוך עוין וקודר "אם זוהי בחירתך למות אז כך יהיה בשם האל אני חורץ אותך למות בשריפה, את תישרפי בגיהנום המיועד לחוטאות כמוך" השיב ובהינף יד החלו להבות של אש לאחוז את קירות ביתי, בכייה של ילדתי הקטנה התגבר , חיבקתי את הילדה הנפחדת קרוב אלי, "אל תפחדי אימא שלך כאן" לחשתי רכות באוזנה ובמילים אלו ניתקתי את קמע בקבוקון החול מצווארי והשלכתי אותו למרגלות הדמות, הבקבוק התנפץ בחוזקה ותוכן אדמת בית הקברות המקוללת נשפך חוצץ בין שתינו לבין הדמות, אחזתי בפגיוני וחתכתי את כף ידי במהירות תוך כדי אמירת קללתי "אני מקללת אותך בדמי שלי ובאדמת המוות שלרגלך, המוות שלי ישלח אותי היישר לחיקה של אימי הקדמונית אבל אתה בשל סירובך לעזוב את אדמתי תהיה לכוד לנצח, מפלצת שאפילו העולם הבא מסרב לקבל לחיקו, לעולם לא תראה שוב את האור שבשמו אתה נלחם פלאדין, תמיד תהיה מעונה ורדוף בקללת הדם אך הדם היחידי שיוכל להציל אותך יהיה הדם של הילדה הזו שדם המכשפות זורם בעורקיה, שאותה אתה מעוניין להקריב לאש, אתה שבא להרוג אותה תאלץ להתחנן לרחמיה של האויבת שלך על מנת שתיתן לך מרצונה החופשי לשתות את דמה,כדי לשחרר אותך מהקללה, אך לעולם לא תצליח למצוא אותה" באומרי זאת השלכתי את פגיוני המגואל בדמי היישר אל החזה של הפלאדין ההמום, שניסה לעצור את קילוחי דם שפרצו כנהר מחזו הפצוע מסכין הכשפים שלי מתאמץ לשמור על נשימותיו כדי שיוכל לצאת מדלת הכניסה ולהזעיק עזרה אך גופו התמוטט על הרצפה, הוא התגלגל ברעש על המדרגות של חדר הכניסה, מוטל על האדמה כבובה, מרוקנת חיות לעת עתה לפחות.. ניצלתי שעת כושר זו ורצתי עם הילדה הקטנה אל הכניסה שומרת עליה מפני הלהבות שהחלו ללחך ולהפיל את קורות התקרה , ידעתי שהדקות ספורות ושתיינו לא נספיק לברוח, אם מישהי צריכה למות היום זאת לא תהיה הילדה הקטנה הזו "רוצי ילדתי ואל תביטי אחורה" ציוויתי עליה מוחה את דמעותיה "מאמא.." המשיכה הילדה לבכות אוחזת בשמלתי מסרבת להפסיק לבכות. נאבקתי בעשן שהחל למלא את ריאותיי "אין זמן קטנה תהיי חזקה שעתי הגיעה אך לא שעתך רוצי וברחי מהסיוט שרודף אותך תזכרי מי את ותחייי, קחי זה יגן עליך שמרי עליה" אמרתי והסרתי את טבעת הפנטגראם שענדתי, והנחתי אותה בכף ידה הקטנה לפני שהספיקה להתנגד דחפתי אותה הצידה ברגע האחרון , קורעת אותה ממני שנייה לפני שהלהבות הספיקו לאחוז בשרוולי שמלתי, ידעתי שהצלתי אותה וזה היה חשוב יותר מחיי שלי..
הקדמה פלאדין: לוחם אור קדוש בשירות האל. מכשפה: אישה המטילה כשפים. "שנים שחולפות יטשטשו את הצלקות, פגה הקללה, הקשר הגורלי נקרע, הלב לא ידמם מעתה עם כל פעימה תיבש עוד דמעה עם כל תקתוק בשעון אשכח עוד זיכרון"... במילים אלו מחיתי את שאריות הדמעות שנקוו בארובות עיני ובידיים רועדות אחזתי במספריים וניתקתי את הקשר שעוד נותר גוזרת לשני חתכים לא שווים את הסרט האדום הקשור ומניחה להם ליפול כאבן נגולה מליבי בלא אומר דבר הנחתי להן לצנוח בדממה שקטה על פני הרצפה הקרה לאחר מכן הבטתי דקות ספורות מרוכזת בלהבת הנר המרצדת ומטילה צללים כהים , יוצרת על קיר חדרי מחול שדים אימתני שאני החלטתי לא לקחת חלק ממנו, זה הכישוף האחרון שלי, המחיר שהעולם הזה דרש ממני היה יקר מידי ופצע את נשמתי. בנשימה עמוקה הרמתי את מחברת הכשפים הישנה שלי שהכילה כל כך הרבה מילים מתחילה לתלוש באופן אוטומטי דף דף , עוקרת את הדפים מן המחברת, מותירה אותה עירומה ומפקירה אותם לחסדי האש הלוהטת נשבעתי לשכוח כל מילה שכתבתי ועתה תישרף באש, כל מילה שרציתי לצעוק ולא הצלחתי, עד מהרה המילים הפכו לאפר ולא נותר מהן דבר.. לאחר מכן הורדתי את הטבעת מידי השלכתי את טבעת הפנטגראם שלי אל האש היוקדת שדרשה עוד קורבן לכלות, הלהבות אחזו בטבעת מנסות להשחירה אך לא הצליחו לאחוז בכוכב החקוק על הטבעת , הכוכב שלי סירב להישרף בלהבות. הקללה העבר: נשאתי עיניי אל עבר חלוני, שטיפות הגשם טפטפו קלות על זגוגית החלון כרומזות לי להציץ מבעד למסך הזכוכית הרטוב, בארצי אומנם אין שלג אבל הגשמים פוקדים אותה לרוב, בילדותי נהניתי לרוץ בגשם, לרקוד בטבע ולחזור רטובה על לשד עצמותיי לביתי. הלילה טיפות הגשם לא הצליחו לפתות אותי לצאת החוצה ,שום חלום ילדות לא הצליח לגבור על התחושה הקמאית שלי, יכולתי לחוש בו בנוכחותו האפלה שוטפת את הרחובות החשוכים, למרות שעיניי לא הצליחו לראות את מה שליבי הרגיש, עורי הצטמרר באופן אינטואיטיבי , ימים מספר לכן קלפי הטארוט בישרו לי את בואו הקרב , לא היה מקום לספק ידעתי שהוא בעקבותיי ושהמקום הבטוח היחיד שנותר לי בעולם הזה הוא ביתי, מבצרי, אחזתי את קמע ההגנה שהכנתי לעצמי כשליקטתי אדמה מן בית הקברות הישן ומילאתי את הבקבוקון באדמת המוות כשאני חוקקת את מילות הכישוף שלי בדמי על הקלף שהכנסתי לבקבוקון הוודו שענדתי על צווארי , נחושה בדעתי לא להזמין את הרשע והטומאה ולהיכנס בצל קורתי , כשיצאתי מחדרי שמעתי קולות של ילדה מן הקומה התחתונה, זיהיתי את הקול של ביתי הקטנה וקראתי בשמה, הבנתי לאימתי שהיא לא לבדה, מיהרתי לרדת במדרגות ונחרדתי להיות עדה למחזה שעיניי חזו כבתצוגת אימים ביתי הקטנה הסתכלה עלי בחיוך "אימא תכירי את החבר החדש שלי, לוקאס הוא נתן לי ממתק והיה גשום בחוץ אז הזמנתי אותו פנימה" אמרה לי ילדתי הקטנה , הבטתי בדמות הגבוהה בעלת השיער הבהיר כשלג שנעמדה ליד ילדתי וליבי החסיר פעימה, "פלאדין!" ירקתי את השם בבוז " רק שטן שכמותך מסוגל להערים על ילדה קטנה ותמימה, צא מביתי אין לך מקום פה!" סיננתי בזעם מבעד שיניי , יורקת את המילים המורעלות כנחש קוברה ארסי המתכונן להכיש את קורבנו , בשבריר שנייה שלחתי את ידי והרחקתי ממנו את ילדתי המבולבלת. הדמות שעמדה מולי החלה לצחוק, צחוקה הרעיל את חלל החדר וסימר את שיערות ידיי שלפתו את ילדתי קרוב אלי. "באמת חשבת שעם הכשפים שלך תצליחי להרחיק אותי?" בקע קול עוין מהשפתיים של הדמות כשהעיניים של הגבר הזר התקשחו והפכו חלולות וחסרות רגש כשני בורות אפלים ללא תחתית, שום חמלה לא בצבצה בשחור. בזריזות של נחש שלפתי את פגיוני מחגורתי וכיוונתי אליו ישירות ללא היסוס "הסתלק מכאן רשע חזור לאפלה שממנה באת" צעקתי במלוא כוחותיי. "באתי לדרוש את מה שמגיע לי מכשפה! יש לנו חשבון בלתי סגור שהגיע הזמן ליישב, את יודעת שהילדה הזאת לא שייכת לכאן ובכל זאת הבאת אותה לפה בטקסים המשוקצים שלך את היא זאת שעברה על החוקים מכשפה בת השטן לא אני, מטרתי רק שלמור על האיזון בעולם" השיב לי הפלאדין בנימה קפואה כקרח, ניכר היה שאיומי לא הרשימו את אויבי וכי סבלנותו עומדת לפקוע. תמיד השתוקקתי לילדה שתישא את דמי ותמשיך את השושלת שלי, אך כשלא עלה בידי להעניק חיים לילדה זו, ביקשתי אותה מהעולם האחר, היקום הקשיב לי וכך קיבלתי את הילדה המיוחדת הזו כמתנה מאימי הקדומה ותפקידי לשמור עליה, עכשיו בא הפלאדין הזה ודורש את חייה של היצור הקטן הזה? "על גופתי המתה תקבל את הילדה! אני אעדיף למות לפני שאמסור אותה כקורבן לשטן כמוך" השבתי לו בצעקה מרדנית ולפיתתי התהדקה סביב זרועה של הילדה הקטנה שהחלה לפרוץ בבכי היסטרי. הפלאדין חייך חיוך עוין וקודר "אם זוהי בחירתך למות אז כך יהיה בשם האל אני חורץ אותך למות בשריפה, את תישרפי בגיהנום המיועד לחוטאות כמוך" השיב ובהינף יד החלו להבות של אש לאחוז את קירות ביתי, בכייה של ילדתי הקטנה התגבר , חיבקתי את הילדה הנפחדת קרוב אלי, "אל תפחדי אימא שלך כאן" לחשתי רכות באוזנה ובמילים אלו ניתקתי את קמע בקבוקון החול מצווארי והשלכתי אותו למרגלות הדמות, הבקבוק התנפץ בחוזקה ותוכן אדמת בית הקברות המקוללת נשפך חוצץ בין שתינו לבין הדמות, אחזתי בפגיוני וחתכתי את כף ידי במהירות תוך כדי אמירת קללתי "אני מקללת אותך בדמי שלי ובאדמת המוות שלרגלך, המוות שלי ישלח אותי היישר לחיקה של אימי הקדמונית אבל אתה בשל סירובך לעזוב את אדמתי תהיה לכוד לנצח, מפלצת שאפילו העולם הבא מסרב לקבל לחיקו, לעולם לא תראה שוב את האור שבשמו אתה נלחם פלאדין, תמיד תהיה מעונה ורדוף בקללת הדם אך הדם היחידי שיוכל להציל אותך יהיה הדם של הילדה הזו שדם המכשפות זורם בעורקיה, שאותה אתה מעוניין להקריב לאש, אתה שבא להרוג אותה תאלץ להתחנן לרחמיה של האויבת שלך על מנת שתיתן לך מרצונה החופשי לשתות את דמה,כדי לשחרר אותך מהקללה, אך לעולם לא תצליח למצוא אותה" באומרי זאת השלכתי את פגיוני המגואל בדמי היישר אל החזה של הפלאדין ההמום, שניסה לעצור את קילוחי דם שפרצו כנהר מחזו הפצוע מסכין הכשפים שלי מתאמץ לשמור על נשימותיו כדי שיוכל לצאת מדלת הכניסה ולהזעיק עזרה אך גופו התמוטט על הרצפה, הוא התגלגל ברעש על המדרגות של חדר הכניסה, מוטל על האדמה כבובה, מרוקנת חיות לעת עתה לפחות.. ניצלתי שעת כושר זו ורצתי עם הילדה הקטנה אל הכניסה שומרת עליה מפני הלהבות שהחלו ללחך ולהפיל את קורות התקרה , ידעתי שהדקות ספורות ושתיינו לא נספיק לברוח, אם מישהי צריכה למות היום זאת לא תהיה הילדה הקטנה הזו "רוצי ילדתי ואל תביטי אחורה" ציוויתי עליה מוחה את דמעותיה "מאמא.." המשיכה הילדה לבכות אוחזת בשמלתי מסרבת להפסיק לבכות. נאבקתי בעשן שהחל למלא את ריאותיי "אין זמן קטנה תהיי חזקה שעתי הגיעה אך לא שעתך רוצי וברחי מהסיוט שרודף אותך תזכרי מי את ותחייי, קחי זה יגן עליך שמרי עליה" אמרתי והסרתי את טבעת הפנטגראם שענדתי, והנחתי אותה בכף ידה הקטנה לפני שהספיקה להתנגד דחפתי אותה הצידה ברגע האחרון , קורעת אותה ממני שנייה לפני שהלהבות הספיקו לאחוז בשרוולי שמלתי, ידעתי שהצלתי אותה וזה היה חשוב יותר מחיי שלי..
