דיקלוש המאמוש
New member
סיפור קשה עם מוסר השכל חזק
בס"ד שעות צהרי הקיץ, מנצחות את מזגן חדר ההמתנה. בני הזוג, מחכים לתשובת הפרופסור, מומחה מס' 1 בעולם לפוריות. הזעת יתר, לא בגלל החום, בגלל התשובה המסכמת 5 שנות טיפולים אינטנסיביים בארץ ובעולם. "בלי ילדים, לא שווה כלום" חוזרת ואומרת האישה. 5 שנים, והעיסוק בנושא אחד, רוצים ילדים! "הכנסו" נשמע הקול מאחורי הדלת הכבדה. בני הזוג גררו את עצמם בצעדים כבדים ומתוחים. מבחינתם, הצעדים הכי משמעותיים בחיים. "אם יצמחו לי שערות על כף היד, את תלדי תינוק". פניהם חפו. האשה הבטיחה, שלא תחסוך שום דרך ושיטה, כדי להרות ולהוליד. לרחם שלי יש תפקיד, והתפקיד יתמלא! 12 שנים לאחר מכן. הרבה סיבובים בעולם, הרבה טיפולים, הרבה כסף, הרבה דמעות. - חדר לידה – דמעות התרגשותה, זולגות ללא הרף, הוא, נטוע קפוא במסדרון. בבית, חדר התינוק מוכן, גם הטיטולים והמוצץ. האב ללא נסיון בחדרי לידה ובכל זאת לא מבין למה צריך תשעה רופאים בחדר אחד. - להטיס לחדר ניתוח – הוא שומע את אחד הרופאים צועק. - צוות חרום – צועקת המילדת במערכת הכריזה. תוך כדי ריצתו לחדר, מבטו נפגש במבטי אישתו המוצאת בחופזה על מיטת גלגלים. הם לא מצליחים לדבר, האשה מותשת, והוא המום. הוא שואל מה קורה, והרופאים עונים, "יש סיבוך קטן". בקומה השניה, צבע הקירות ירוק, בהיר יותר, ומשרה אוירה רגועה, ושקרית. ברגע אחד, מבקש מנהל המחלקה מכולם, לצאת מהחדר, ורק הם נשארים, בני הזוג, בוכים, לא מבינים מה קרה. מנהל המחלקה, שעודכן כמה ציפו לתינוק זה, אומר להם בפנים זולגות אמפטיה, זה, או היא, או הוא, שניהם יחד, לא יצאו חיים מהסיפור הזה. האישה לא מוותרת, לא מוותרת כלל. כל השנים, כל הצפיה, כל הדמעות, היא פוסקת, התינוק יחיה! תחנוני בעלה לא הועילו, אף לא זכו להקשבה, "בלי ילדים, אין לי סיבה לחיות". ברית המילה - המשתתפים לא יודעים האם לאחל "מזל טוב", לא מעיזים, להישיר מבט לעיני האב הטרי. האב, מנסה לברך את ברכות הברית, אבל הבכי חונק, רק עכשיו הוא קם מה"שבעה". רב העיר ישב כ"סנדק", ובהחזיקו את התינוק, אמר בהתרגשות, אתה, תהיה צדיק, עוד תעשה הרבה נחת רוח לאמך. ברית משונה, אף אחד לא התלבש ל"ארוע", וכולם שם בכו, גם הקשוחים שבגברים. הילד גדל, ומקבל את הטיפוח הכי טוב, הכי יקר. אביו מחנכו על דרך ישראל סבא, על ברכי המסורת, ולא חוסך חוגים, והעשרות. הילד, נמשך לכיוונים אחרים, מתחיל לזלזל בלימודים, לזלזל באבא, הוא נמשך לפשע. מגיע ארוע "בר המצוה". היה זה ארוע מוזר. זה התחיל בתור אזכרה, לאמא היקרה, שבמותה נתנה לילד את חייו. והמשיך כחגיגת בר מצוה. למחרת, הם הלכו לבית העלמין, להגיד תפילה, וקדיש. כל שנה, זה היה היום הקשה ביותר, עבור בעלה, יום של בכי, וכאב. השנה, זה היה קשה שבעתיים. הבעל, האבא, פשוט לא הצליח לשכנע את הבן המתמרד, להגיע לבית העלמין, ולהגיד קדיש, על מי שמתה במקומו. עזוב, שטויות, הוא ענה לו. כנראה, שהאמא הצטערה עוד יותר. 17 שנה חיפשה אחר החינוך הטוב ביותר, 13 שנה מתחת לאדמה, למעלה בשמים, עוקבת, ודואגת .
בס"ד שעות צהרי הקיץ, מנצחות את מזגן חדר ההמתנה. בני הזוג, מחכים לתשובת הפרופסור, מומחה מס' 1 בעולם לפוריות. הזעת יתר, לא בגלל החום, בגלל התשובה המסכמת 5 שנות טיפולים אינטנסיביים בארץ ובעולם. "בלי ילדים, לא שווה כלום" חוזרת ואומרת האישה. 5 שנים, והעיסוק בנושא אחד, רוצים ילדים! "הכנסו" נשמע הקול מאחורי הדלת הכבדה. בני הזוג גררו את עצמם בצעדים כבדים ומתוחים. מבחינתם, הצעדים הכי משמעותיים בחיים. "אם יצמחו לי שערות על כף היד, את תלדי תינוק". פניהם חפו. האשה הבטיחה, שלא תחסוך שום דרך ושיטה, כדי להרות ולהוליד. לרחם שלי יש תפקיד, והתפקיד יתמלא! 12 שנים לאחר מכן. הרבה סיבובים בעולם, הרבה טיפולים, הרבה כסף, הרבה דמעות. - חדר לידה – דמעות התרגשותה, זולגות ללא הרף, הוא, נטוע קפוא במסדרון. בבית, חדר התינוק מוכן, גם הטיטולים והמוצץ. האב ללא נסיון בחדרי לידה ובכל זאת לא מבין למה צריך תשעה רופאים בחדר אחד. - להטיס לחדר ניתוח – הוא שומע את אחד הרופאים צועק. - צוות חרום – צועקת המילדת במערכת הכריזה. תוך כדי ריצתו לחדר, מבטו נפגש במבטי אישתו המוצאת בחופזה על מיטת גלגלים. הם לא מצליחים לדבר, האשה מותשת, והוא המום. הוא שואל מה קורה, והרופאים עונים, "יש סיבוך קטן". בקומה השניה, צבע הקירות ירוק, בהיר יותר, ומשרה אוירה רגועה, ושקרית. ברגע אחד, מבקש מנהל המחלקה מכולם, לצאת מהחדר, ורק הם נשארים, בני הזוג, בוכים, לא מבינים מה קרה. מנהל המחלקה, שעודכן כמה ציפו לתינוק זה, אומר להם בפנים זולגות אמפטיה, זה, או היא, או הוא, שניהם יחד, לא יצאו חיים מהסיפור הזה. האישה לא מוותרת, לא מוותרת כלל. כל השנים, כל הצפיה, כל הדמעות, היא פוסקת, התינוק יחיה! תחנוני בעלה לא הועילו, אף לא זכו להקשבה, "בלי ילדים, אין לי סיבה לחיות". ברית המילה - המשתתפים לא יודעים האם לאחל "מזל טוב", לא מעיזים, להישיר מבט לעיני האב הטרי. האב, מנסה לברך את ברכות הברית, אבל הבכי חונק, רק עכשיו הוא קם מה"שבעה". רב העיר ישב כ"סנדק", ובהחזיקו את התינוק, אמר בהתרגשות, אתה, תהיה צדיק, עוד תעשה הרבה נחת רוח לאמך. ברית משונה, אף אחד לא התלבש ל"ארוע", וכולם שם בכו, גם הקשוחים שבגברים. הילד גדל, ומקבל את הטיפוח הכי טוב, הכי יקר. אביו מחנכו על דרך ישראל סבא, על ברכי המסורת, ולא חוסך חוגים, והעשרות. הילד, נמשך לכיוונים אחרים, מתחיל לזלזל בלימודים, לזלזל באבא, הוא נמשך לפשע. מגיע ארוע "בר המצוה". היה זה ארוע מוזר. זה התחיל בתור אזכרה, לאמא היקרה, שבמותה נתנה לילד את חייו. והמשיך כחגיגת בר מצוה. למחרת, הם הלכו לבית העלמין, להגיד תפילה, וקדיש. כל שנה, זה היה היום הקשה ביותר, עבור בעלה, יום של בכי, וכאב. השנה, זה היה קשה שבעתיים. הבעל, האבא, פשוט לא הצליח לשכנע את הבן המתמרד, להגיע לבית העלמין, ולהגיד קדיש, על מי שמתה במקומו. עזוב, שטויות, הוא ענה לו. כנראה, שהאמא הצטערה עוד יותר. 17 שנה חיפשה אחר החינוך הטוב ביותר, 13 שנה מתחת לאדמה, למעלה בשמים, עוקבת, ודואגת .