סיפור קצר
הבחור הלז עיניים שלי. מביט בפניי הנשקפות מהמראה, בפי, בשפתיי העבות. לו הייתי בחורה היו אומרים לי שאלו שפתיים של מוצצת. אז אני מחפש אותם, את איבריהם האבודים של בחורים המבקשים מפלט בין שפתיי. העיניים שלהם נעצמות לפתע, והם כבר לא מביטים בי. היכן הם שקועים, אותם אנשים שלא טעמו טעם חטא? עוד רגע תבער בהם החרטה והם ימהרו ללכת, כמו הבחור הלז, שמיהר לחזור לישיבה. הוא שכח אצלי את החומש מקראות גדולות שלו. עכשיו הוא בטח במיטתו בפנימייה, מתחרט, ותוך כדי הרהורי תשובה הוא נרדם. בשחרית הוא ידפוק על לבו, סלח לנו אבינו כי חטאנו, כי פשענו. והתענוג הבזוי עולה בזיכרונו והאיבר הקטן, המאוס והרעב זועק מבין קפלי תחתוני הכותנה הלבנים. ושוב הוא מתאווה, ועיניו פוגשות באחוריו של אלחנן העומד בתפילתו לפניו, ועם כל נענוע ונענוע הם בולטים יותר, והחריץ שבהם הרי זה דרך האמצע שצריך שיבקש האדם, והבחור הלז כבר לא רואה מכנסיים, רק אחוריים, כמו במקווה של הישיבה, כשכל הבחורים נכנסים וטובלים. והוא נזכר כמה רצה אתמול להיכנס ולהיטהר מהחטא הנורא, אך חזר מאוחר והמקווה היה סגור והאורות בבית המדרש כבר כבו והוא לא יכול היה להדליק את האור בחדר, כי אז יתעורר חברו לחדר וישאל היכן היה ואוי לאותה בושה, אם ידעו שהסתובב בגן העיר. ניסה לומר פרק תהילים שזכר ומיד נרדם. ועכשיו המים המטהרים. הוא לא זוכר כמה פעמים הכניס את ראשו למים. הוא נוהג כמו אבא, שבע פעמים, ואף פעם לא שאל למה שבע ולא שלוש, כמו רוב חבריו. והנה אלחנן, חברו לשיעור. אלחנן מתפשט מהר, לא כמו בחורים אחרים. והבחור שלנו מפחד להסתכל, כי הוא יודע כבר כמה זמן שכשהוא מביט באלחנן בעיון אבריו נעשים חידודין חידודין והקישוי שלו עולה מעלה מעלה. הוא לא מצליח להתאפק. הוא מחכה שאלחנן ייכנס ושיהיה קירוב בשר, והוא יודע שאלחנן הוא אחד הבחורים החשובים בישיבה ושכולם תולים בו הרבה תקוות, כי הוא נכדו של גדול הדור. אבל הבחור הלז לא מצליח להתאפק ועיניו מביטות אל מקום הברית, שם יש לאלחנן יצר הרע גדול וארוך, והרי זה ברור, שהרי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וגם כשאלחנן מסתובב יש מה לראות, כי האחוריים שלו יפים כל כך. ועכשיו הוא עומד לפניו ומתנענע בערגה לקדוש ברוך הוא וחבל שאני לא הקדוש ברוך הוא, חושב לפתע הבחור הלז, כי אז הייתי מביא אותו אלי כשהוא ישן, וכשהיה מתעורר לא היה יודע שבאתי עליו, כי אם הנשמה עולה מעלה בשעת השינה, אולי גם הגוף יכול לעלות, ואם הקדוש ברוך הוא כל כך גדול עד שמלאה כל הארץ כבודו, כנראה שגם היצר הרע שלו גדול מאוד. ואולי לכן הוא מעלה בלילה את כולם אליו, ואולי גם בי הוא עושה מעשים, שהרי ידוע מאמר חז"ל שהקדוש ברוך הוא נמצא בשעת הביאה. אם כן, הקדוש ברוך הוא רואה את הכול ובטח היצר הרע שלו גדול מאוד ואולי הוא משתתף עם האב ממש בעשיית הוולד. ואולי אתמול, כשפגשתי בחילוני ההוא, הוא היה שם בגן וראה אותי והשתתף אתי בביאה, ולכן, כשעצמתי את עיניי, הרגשתי איך הקדוש ברוך הוא מנשק אותי ומחבק אותי וחשתי בחום נורא וכל גופי הפך חידודין, עד שפרחה הנשמה מגופי אל בית הבליעה של אותו חילוני. ואולי הוא עוד יחזור בתשובה. כנראה משמים נשלחתי לשם, בכדי שיבלע זרע קודשים והזרע הקדוש יחלחל בעצמותיו והוא יבקש אותך, הקדוש ברוך הוא. ופתאום נזכר הבחור הלז ששכח אצלי את החומש. זה בטח משמים, הוא חושב. הוא מתעורר מהרהוריו והנה כולם סיימו את התפילה ויצאו ואלחנן, המאריך תמיד בתפילתו, שפוף עכשיו ואוחז בפרק של חטאנו, עיווינו, פשענו, ואגרופו קמוץ, וכל דפיקה נשמעת לבחור הלז כמהלומה על לבו שלו. ואלחנן שפוף כל כך ורועד, כמו בתפילת יום כיפור, והבחור שלנו כל כך רוצה לחבק אותו מאחור ולרעוד יחד אתו. כי כמו שאמר המשגיח, בחודש אלול אפילו דגים שבים רועדים מפחד יום הדין, וגם הדגים של הבחורים בישיבה רועדים מהחטאים ששורשם במים, כי הדגים אוהבים לפרות ולרבות. וכך בלילה, כשישנים, לפעמים הם יוצרים לעצמם איים קטנים על הסדין, איים לבנים, שקופים. וגם עכשיו הדג שלו כל כך רוצה לצאת מהתחתונים הלבנים שאמא מכבסת. לפעמים הוא מנקה את הכתמים, כדי שאמא לא תראה על מה הוא חושב בזמן הלימוד והתפילה בישיבה הקדושה, שאבא ואמא כל כך גאים על כך שהוא נמצא בה. ואני עוד מסתכל בעיניי הניבטות מהמראה. רוצה את העלם. אני נזכר איך ראיתיו הולך ומביט בחלונות הראווה של הרחוב הראשי וספר תלמודו תחת בית שחיו, ואיך הדג שלו צלל בגרוני, בגופי. אבל הוא הלך ואני נשארתי לבדי, ואפילו לשמו לא שאלתי. וככל שאני מנסה להעלות את המראה שלו, המראה מסרבת. עיניי העקרות מביטות בי, וידי הימנית אוחזת בעוז, ופי נפתח, ואני יכול פתאום לראות את פיו נפתח בפה שלי וזה יוצא לתוך הכיור, באמבטיה המשותפת של דירת השותפים, הישנים עכשיו בוודאי, חבוקים בזרועות המיידלך שלהם.
הבחור הלז עיניים שלי. מביט בפניי הנשקפות מהמראה, בפי, בשפתיי העבות. לו הייתי בחורה היו אומרים לי שאלו שפתיים של מוצצת. אז אני מחפש אותם, את איבריהם האבודים של בחורים המבקשים מפלט בין שפתיי. העיניים שלהם נעצמות לפתע, והם כבר לא מביטים בי. היכן הם שקועים, אותם אנשים שלא טעמו טעם חטא? עוד רגע תבער בהם החרטה והם ימהרו ללכת, כמו הבחור הלז, שמיהר לחזור לישיבה. הוא שכח אצלי את החומש מקראות גדולות שלו. עכשיו הוא בטח במיטתו בפנימייה, מתחרט, ותוך כדי הרהורי תשובה הוא נרדם. בשחרית הוא ידפוק על לבו, סלח לנו אבינו כי חטאנו, כי פשענו. והתענוג הבזוי עולה בזיכרונו והאיבר הקטן, המאוס והרעב זועק מבין קפלי תחתוני הכותנה הלבנים. ושוב הוא מתאווה, ועיניו פוגשות באחוריו של אלחנן העומד בתפילתו לפניו, ועם כל נענוע ונענוע הם בולטים יותר, והחריץ שבהם הרי זה דרך האמצע שצריך שיבקש האדם, והבחור הלז כבר לא רואה מכנסיים, רק אחוריים, כמו במקווה של הישיבה, כשכל הבחורים נכנסים וטובלים. והוא נזכר כמה רצה אתמול להיכנס ולהיטהר מהחטא הנורא, אך חזר מאוחר והמקווה היה סגור והאורות בבית המדרש כבר כבו והוא לא יכול היה להדליק את האור בחדר, כי אז יתעורר חברו לחדר וישאל היכן היה ואוי לאותה בושה, אם ידעו שהסתובב בגן העיר. ניסה לומר פרק תהילים שזכר ומיד נרדם. ועכשיו המים המטהרים. הוא לא זוכר כמה פעמים הכניס את ראשו למים. הוא נוהג כמו אבא, שבע פעמים, ואף פעם לא שאל למה שבע ולא שלוש, כמו רוב חבריו. והנה אלחנן, חברו לשיעור. אלחנן מתפשט מהר, לא כמו בחורים אחרים. והבחור שלנו מפחד להסתכל, כי הוא יודע כבר כמה זמן שכשהוא מביט באלחנן בעיון אבריו נעשים חידודין חידודין והקישוי שלו עולה מעלה מעלה. הוא לא מצליח להתאפק. הוא מחכה שאלחנן ייכנס ושיהיה קירוב בשר, והוא יודע שאלחנן הוא אחד הבחורים החשובים בישיבה ושכולם תולים בו הרבה תקוות, כי הוא נכדו של גדול הדור. אבל הבחור הלז לא מצליח להתאפק ועיניו מביטות אל מקום הברית, שם יש לאלחנן יצר הרע גדול וארוך, והרי זה ברור, שהרי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וגם כשאלחנן מסתובב יש מה לראות, כי האחוריים שלו יפים כל כך. ועכשיו הוא עומד לפניו ומתנענע בערגה לקדוש ברוך הוא וחבל שאני לא הקדוש ברוך הוא, חושב לפתע הבחור הלז, כי אז הייתי מביא אותו אלי כשהוא ישן, וכשהיה מתעורר לא היה יודע שבאתי עליו, כי אם הנשמה עולה מעלה בשעת השינה, אולי גם הגוף יכול לעלות, ואם הקדוש ברוך הוא כל כך גדול עד שמלאה כל הארץ כבודו, כנראה שגם היצר הרע שלו גדול מאוד. ואולי לכן הוא מעלה בלילה את כולם אליו, ואולי גם בי הוא עושה מעשים, שהרי ידוע מאמר חז"ל שהקדוש ברוך הוא נמצא בשעת הביאה. אם כן, הקדוש ברוך הוא רואה את הכול ובטח היצר הרע שלו גדול מאוד ואולי הוא משתתף עם האב ממש בעשיית הוולד. ואולי אתמול, כשפגשתי בחילוני ההוא, הוא היה שם בגן וראה אותי והשתתף אתי בביאה, ולכן, כשעצמתי את עיניי, הרגשתי איך הקדוש ברוך הוא מנשק אותי ומחבק אותי וחשתי בחום נורא וכל גופי הפך חידודין, עד שפרחה הנשמה מגופי אל בית הבליעה של אותו חילוני. ואולי הוא עוד יחזור בתשובה. כנראה משמים נשלחתי לשם, בכדי שיבלע זרע קודשים והזרע הקדוש יחלחל בעצמותיו והוא יבקש אותך, הקדוש ברוך הוא. ופתאום נזכר הבחור הלז ששכח אצלי את החומש. זה בטח משמים, הוא חושב. הוא מתעורר מהרהוריו והנה כולם סיימו את התפילה ויצאו ואלחנן, המאריך תמיד בתפילתו, שפוף עכשיו ואוחז בפרק של חטאנו, עיווינו, פשענו, ואגרופו קמוץ, וכל דפיקה נשמעת לבחור הלז כמהלומה על לבו שלו. ואלחנן שפוף כל כך ורועד, כמו בתפילת יום כיפור, והבחור שלנו כל כך רוצה לחבק אותו מאחור ולרעוד יחד אתו. כי כמו שאמר המשגיח, בחודש אלול אפילו דגים שבים רועדים מפחד יום הדין, וגם הדגים של הבחורים בישיבה רועדים מהחטאים ששורשם במים, כי הדגים אוהבים לפרות ולרבות. וכך בלילה, כשישנים, לפעמים הם יוצרים לעצמם איים קטנים על הסדין, איים לבנים, שקופים. וגם עכשיו הדג שלו כל כך רוצה לצאת מהתחתונים הלבנים שאמא מכבסת. לפעמים הוא מנקה את הכתמים, כדי שאמא לא תראה על מה הוא חושב בזמן הלימוד והתפילה בישיבה הקדושה, שאבא ואמא כל כך גאים על כך שהוא נמצא בה. ואני עוד מסתכל בעיניי הניבטות מהמראה. רוצה את העלם. אני נזכר איך ראיתיו הולך ומביט בחלונות הראווה של הרחוב הראשי וספר תלמודו תחת בית שחיו, ואיך הדג שלו צלל בגרוני, בגופי. אבל הוא הלך ואני נשארתי לבדי, ואפילו לשמו לא שאלתי. וככל שאני מנסה להעלות את המראה שלו, המראה מסרבת. עיניי העקרות מביטות בי, וידי הימנית אוחזת בעוז, ופי נפתח, ואני יכול פתאום לראות את פיו נפתח בפה שלי וזה יוצא לתוך הכיור, באמבטיה המשותפת של דירת השותפים, הישנים עכשיו בוודאי, חבוקים בזרועות המיידלך שלהם.