לימור לעתיד שחור
New member
סיפור קצר.
אני חושבת שזה אחד הסיפורים היחידים שגמרתי ויש לו פואנטה. אליס ישבה בחצר, על הספסל. ירד גשם. אליס הייתה כולה רטובה והבגדים שלה היו ספוגים במים אבל לא היה לה אכפת. לא היה לה אכפת משום דבר בכלל, היא מעדיפה למות. "אליס!" היא שמעה את ג'ני קוראת לה, היא שמעה את המגפיים של ג'ני דורכות בשלוליות ואת ההתנשפויות שלה. ג'ני הגיעה עם המטריה שלה, הורודה הזאת עם הלבבות והציורים המתוקים של החתולים והתותים, לאליס הייתה בחילה רק מלהסתכל על המטריה הזאת. "אליס!" צרחה ג'ני ונעמדה לידה, מתנשפת. "חיפשתי אותך מלא זמן! ממש דאגתי ולא הבנתי לאן נעלמת!" "כן" חשבה אליס במרירות "דאגת לי, ממש. רצית להפסיד שיעור". "לא קר לך ככה?" שאלה ג'ני "לא אכפת לי" אמרה אליס. אליס קמה מהספסל והלכה. לא אכפת לה לאן, העיקר ללכת. ללכת ולא להיות עם ג'ני. "לאן את הולכת?" שאלה ג'ני "לא יודעת ולא אכפת לי" אמרה אליס, באמת לא אכפת לה. היא תלך לאן שיצא לה ללכת כל עוד זה מחוץ לבית הספר. "מה איתך?! את בלי מעיל ובלי מטריה ובלי כלום! את תחטפי דלקת ריאות!" צרחה ג'ני בהיסטריה והתחילה לרדוף אחריה תוך כדי שהיא דורכת בשלוליות ומשפריצה לכל עבר, אליס המשיכה ללכת. עדיף לה בגשם, ככה אף אחד לא יכול לראות שהיא בוכה. אפילו שהיא בוכה כל הזמן, כמעט. היא המשיכה ללכת מהר, מתעלמת מג'ני שרצה אחריה וצורחת. היא המשיכה ללכת, הגשם ממשיך להרטיב אותה והיא כמעט שוקעת עד הברכיים בתוך השלוליות והעיניים שלה גם מייצרות נוזלים. למה היא נולדה בכלל? למה אין לה חברים? למה כולם נגדה? למה אפילו אבא שלה לא מקדיש רגע פצפון אחד כדי לדבר איתה? היא המשיכה ללכת. היא יצאה מבית הספר כבר מזמן והיא הולכת ברחוב, על המדרכה, על הכביש, אין הרבה הבדל כשהכל מוצף במים. אחד הנהגים צפר וצעק עליה. "תיזהרי לאן שאת הולכת! הייתי עלול לדרוס אותך!" "חבל שלא דרסת" אמרה אליס בשקט אבל הנהג כבר נסע. אליס לא ידעה כמה זמן היא הולכת או איפה היא. הכל היה גשום ורטוב ואפור והיא כבר לא ידעה אם הפנים שלה רטובים בגלל הגשם או בגלל הדמעות. אליס התיישבה על ספסל רטוב ואפור בגן ציבורי רטוב ואפור וכל ההרגשה שלה הייתה שכל העולם הוא רטוב ואפור. "אז למה להישאר בחיים בכלל?" חשבה, "אין סיבה...". היא קמה מהספסל והלכה לכיוון הכביש, על הכביש היו מעט מאוד מכוניות והיא רק חיכתה שמכונית תבוא ותדרוס אותה. והמכונית לא איחרה לבוא, לא מכונית אלא משאית ענקית. המשאית התקרבה אל אליס, אליס לא זזה, היא אפילו לא מצמצה. המשאית התקרבה, הנהג לא ראה אותה כי המשאית הייתה גבוהה והמשיך לנסוע במהירות. "עוד רגע המשאית תתנגש בי והכל ייגמר" חשבה. המשאית מתקרבת. אבל המשאית לא התנגשה. אליס לא הייתה כל כך בטוחה מה זה היה אבל זה נראה כמו גוש ענקי ושחור שזינק לפני המשאית והתנגש בה, המשאית התנגשה בגוש השחור אבל הגוש לא נפגע, הוא רק עמד ודחף אותה אחורה. כשהפסיק לזוז ראתה אליס קצת יותר בבירור מה היה הגוש השחור. זה היה כלב, כלב ענקי ושחור עם קולר גדול עם קוצים גדולים ואוזניים ארוכות ומזדקרות. זה היה הכלב הכי ענקי שאליס ראתה בחיים שלה, ואולי גם הכלב הכי גדול שמישהו ראה בחיים שלו. העיניים שלו היו אדומות וגדולות. הכלב הסתובב אליה. "אליס..." הוא לחש "למה עשית את זה?" הכלב דיבר. אליס הייתה המומה לגמרי. "מי אתה?" שאלה "איך אתה יודע איך קוראים לי? איך בכלל אתה מדבר?" "אני דוברמון" אמר הכלב "ואת החברה הכי טובה שלי..."
אני חושבת שזה אחד הסיפורים היחידים שגמרתי ויש לו פואנטה. אליס ישבה בחצר, על הספסל. ירד גשם. אליס הייתה כולה רטובה והבגדים שלה היו ספוגים במים אבל לא היה לה אכפת. לא היה לה אכפת משום דבר בכלל, היא מעדיפה למות. "אליס!" היא שמעה את ג'ני קוראת לה, היא שמעה את המגפיים של ג'ני דורכות בשלוליות ואת ההתנשפויות שלה. ג'ני הגיעה עם המטריה שלה, הורודה הזאת עם הלבבות והציורים המתוקים של החתולים והתותים, לאליס הייתה בחילה רק מלהסתכל על המטריה הזאת. "אליס!" צרחה ג'ני ונעמדה לידה, מתנשפת. "חיפשתי אותך מלא זמן! ממש דאגתי ולא הבנתי לאן נעלמת!" "כן" חשבה אליס במרירות "דאגת לי, ממש. רצית להפסיד שיעור". "לא קר לך ככה?" שאלה ג'ני "לא אכפת לי" אמרה אליס. אליס קמה מהספסל והלכה. לא אכפת לה לאן, העיקר ללכת. ללכת ולא להיות עם ג'ני. "לאן את הולכת?" שאלה ג'ני "לא יודעת ולא אכפת לי" אמרה אליס, באמת לא אכפת לה. היא תלך לאן שיצא לה ללכת כל עוד זה מחוץ לבית הספר. "מה איתך?! את בלי מעיל ובלי מטריה ובלי כלום! את תחטפי דלקת ריאות!" צרחה ג'ני בהיסטריה והתחילה לרדוף אחריה תוך כדי שהיא דורכת בשלוליות ומשפריצה לכל עבר, אליס המשיכה ללכת. עדיף לה בגשם, ככה אף אחד לא יכול לראות שהיא בוכה. אפילו שהיא בוכה כל הזמן, כמעט. היא המשיכה ללכת מהר, מתעלמת מג'ני שרצה אחריה וצורחת. היא המשיכה ללכת, הגשם ממשיך להרטיב אותה והיא כמעט שוקעת עד הברכיים בתוך השלוליות והעיניים שלה גם מייצרות נוזלים. למה היא נולדה בכלל? למה אין לה חברים? למה כולם נגדה? למה אפילו אבא שלה לא מקדיש רגע פצפון אחד כדי לדבר איתה? היא המשיכה ללכת. היא יצאה מבית הספר כבר מזמן והיא הולכת ברחוב, על המדרכה, על הכביש, אין הרבה הבדל כשהכל מוצף במים. אחד הנהגים צפר וצעק עליה. "תיזהרי לאן שאת הולכת! הייתי עלול לדרוס אותך!" "חבל שלא דרסת" אמרה אליס בשקט אבל הנהג כבר נסע. אליס לא ידעה כמה זמן היא הולכת או איפה היא. הכל היה גשום ורטוב ואפור והיא כבר לא ידעה אם הפנים שלה רטובים בגלל הגשם או בגלל הדמעות. אליס התיישבה על ספסל רטוב ואפור בגן ציבורי רטוב ואפור וכל ההרגשה שלה הייתה שכל העולם הוא רטוב ואפור. "אז למה להישאר בחיים בכלל?" חשבה, "אין סיבה...". היא קמה מהספסל והלכה לכיוון הכביש, על הכביש היו מעט מאוד מכוניות והיא רק חיכתה שמכונית תבוא ותדרוס אותה. והמכונית לא איחרה לבוא, לא מכונית אלא משאית ענקית. המשאית התקרבה אל אליס, אליס לא זזה, היא אפילו לא מצמצה. המשאית התקרבה, הנהג לא ראה אותה כי המשאית הייתה גבוהה והמשיך לנסוע במהירות. "עוד רגע המשאית תתנגש בי והכל ייגמר" חשבה. המשאית מתקרבת. אבל המשאית לא התנגשה. אליס לא הייתה כל כך בטוחה מה זה היה אבל זה נראה כמו גוש ענקי ושחור שזינק לפני המשאית והתנגש בה, המשאית התנגשה בגוש השחור אבל הגוש לא נפגע, הוא רק עמד ודחף אותה אחורה. כשהפסיק לזוז ראתה אליס קצת יותר בבירור מה היה הגוש השחור. זה היה כלב, כלב ענקי ושחור עם קולר גדול עם קוצים גדולים ואוזניים ארוכות ומזדקרות. זה היה הכלב הכי ענקי שאליס ראתה בחיים שלה, ואולי גם הכלב הכי גדול שמישהו ראה בחיים שלו. העיניים שלו היו אדומות וגדולות. הכלב הסתובב אליה. "אליס..." הוא לחש "למה עשית את זה?" הכלב דיבר. אליס הייתה המומה לגמרי. "מי אתה?" שאלה "איך אתה יודע איך קוראים לי? איך בכלל אתה מדבר?" "אני דוברמון" אמר הכלב "ואת החברה הכי טובה שלי..."