עלה שלכת אבוד
New member
סיפור קצר...
כשהעונה המסוימת הזאת שבה ובאה לדפוק על דלתי אני נזכר בפניו, אתם מכירים את העונה הזאת נכון? העצבות הקריריה של החורף משתלבת בחמימות הראשונית ונימנום הרך הזה של הקיץ, כל כך אהבתי אותו בעונה הזאת. הקצתי בבהלה מהמחשבה שאולי, רק אולי פספתי את השעה המיוחלת והוא כבר לא הייה שם, כל הכפר ישן עדיין, לבשתי את בגדי הקלים ויצאתי בזהירות לא להעיר את הורי, לתפתי את החיות החצר ויצאתי מהשער. לילה, הכל שקט מסביב, אני הולך מתמזג אם הצללים, הולך לפגוש אותו! נכנס ליער, מחיש את צעדי, עוד מעט והגיע השעה, רוץ! אני שומע קול מצווה מאחורי, אני מתחיל לרוץ תוך ידיעה ברורה שמישהו רץ מאוחורי, אינני רוצה להפנות את מבטי אך יודע אני שבכל זאת אעשה זאת, כלום, הדרך מאחורי ריקה, אך הקול ממשיך לרדוף אותי, "רוץ מהר נער, כבר אין לך מוצא, כל המשיכות הורדו ואתה כבר איחרת את המועד, זה אני, אמ אלוהי כל הפחדים, רוץ כי הוא מסוגל לעזור לך רוץ ואתה כבר אינך קיים יותר, אז רוץ לך, רוץ כמו שלא רצתך בחייך! נוס לך גבר, נער, ילד, רוץ כי אני מאחוריך" שמעתי את צחוקו הגבוה עד כדי צרחה, ורצתי כשהטרוף רודף מאוחורי והמוצא נמצאת מלפני, לא אוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן, ראותי חושבות להפקע כשאני פורץ בבת אחת מתוך יער אלף העצים הארורים, בידיוק בשעה הנכונה, כשעוד לא בוקר וכבר לא לילה, והואור רך ואפור, והוא עומד לו שם על קצה הצוק שפונה אל הים, והים עצמו מתגעש בשחרותו הלילית ומתנגש בצוק, "היכן היתה? חששתי כבר שלא תבוא" הוא אמר לי בקולו הנעים, "אני פה!" רצנו אחד אל השני כמו הינו חמצן בשביל האחר, חבוקים, שקועים בתוך אחד בשני עפנו!, גבוה גבוה מעבר לעננים, עפנו למקום שבו אם אלוהי הפחדים כבר לא יוכל להגיע אלי, עפנו ולא הבטנו לאחור אף לא פעם אחת, המראנו אם המוזיקה הלאה והלאה סוף סוף מוגן. "שני צעירים בהתאבדות מזעזעת" זאת היתה שיחת היום של הכפר, בדמעות שמעתי זאת, דמעות של צער על כל מה שאבדתי ולא יחזור אלי, דמעות אל זה שאהבתי שלעולם לא אזכה לראות את פניו שוב, אני לא יודע איפה הוא, אני בקושי יודע היכן אני! אני יודע שאני נמצא במין מקום כזה של בין לבין, מניחים לך לנפשך פה, שקט ורגוע, נותנים לך לחשוב על חיך הקודמים. אני כמעט ולא חושב אליו יותר, הוא היה כמוני, סתם עוד עלה שלכת אבוד ברוח... מאלון שלכם שנכנס משום מה למין עצבות כזאת...
כשהעונה המסוימת הזאת שבה ובאה לדפוק על דלתי אני נזכר בפניו, אתם מכירים את העונה הזאת נכון? העצבות הקריריה של החורף משתלבת בחמימות הראשונית ונימנום הרך הזה של הקיץ, כל כך אהבתי אותו בעונה הזאת. הקצתי בבהלה מהמחשבה שאולי, רק אולי פספתי את השעה המיוחלת והוא כבר לא הייה שם, כל הכפר ישן עדיין, לבשתי את בגדי הקלים ויצאתי בזהירות לא להעיר את הורי, לתפתי את החיות החצר ויצאתי מהשער. לילה, הכל שקט מסביב, אני הולך מתמזג אם הצללים, הולך לפגוש אותו! נכנס ליער, מחיש את צעדי, עוד מעט והגיע השעה, רוץ! אני שומע קול מצווה מאחורי, אני מתחיל לרוץ תוך ידיעה ברורה שמישהו רץ מאוחורי, אינני רוצה להפנות את מבטי אך יודע אני שבכל זאת אעשה זאת, כלום, הדרך מאחורי ריקה, אך הקול ממשיך לרדוף אותי, "רוץ מהר נער, כבר אין לך מוצא, כל המשיכות הורדו ואתה כבר איחרת את המועד, זה אני, אמ אלוהי כל הפחדים, רוץ כי הוא מסוגל לעזור לך רוץ ואתה כבר אינך קיים יותר, אז רוץ לך, רוץ כמו שלא רצתך בחייך! נוס לך גבר, נער, ילד, רוץ כי אני מאחוריך" שמעתי את צחוקו הגבוה עד כדי צרחה, ורצתי כשהטרוף רודף מאוחורי והמוצא נמצאת מלפני, לא אוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן, ראותי חושבות להפקע כשאני פורץ בבת אחת מתוך יער אלף העצים הארורים, בידיוק בשעה הנכונה, כשעוד לא בוקר וכבר לא לילה, והואור רך ואפור, והוא עומד לו שם על קצה הצוק שפונה אל הים, והים עצמו מתגעש בשחרותו הלילית ומתנגש בצוק, "היכן היתה? חששתי כבר שלא תבוא" הוא אמר לי בקולו הנעים, "אני פה!" רצנו אחד אל השני כמו הינו חמצן בשביל האחר, חבוקים, שקועים בתוך אחד בשני עפנו!, גבוה גבוה מעבר לעננים, עפנו למקום שבו אם אלוהי הפחדים כבר לא יוכל להגיע אלי, עפנו ולא הבטנו לאחור אף לא פעם אחת, המראנו אם המוזיקה הלאה והלאה סוף סוף מוגן. "שני צעירים בהתאבדות מזעזעת" זאת היתה שיחת היום של הכפר, בדמעות שמעתי זאת, דמעות של צער על כל מה שאבדתי ולא יחזור אלי, דמעות אל זה שאהבתי שלעולם לא אזכה לראות את פניו שוב, אני לא יודע איפה הוא, אני בקושי יודע היכן אני! אני יודע שאני נמצא במין מקום כזה של בין לבין, מניחים לך לנפשך פה, שקט ורגוע, נותנים לך לחשוב על חיך הקודמים. אני כמעט ולא חושב אליו יותר, הוא היה כמוני, סתם עוד עלה שלכת אבוד ברוח... מאלון שלכם שנכנס משום מה למין עצבות כזאת...