לוחם הדמדומים
New member
סיפור קצר.
היה זה בוקר קר וחשוך, ואני ישנתי לי מתחת לשמיכת הפוך, מתכרבל בשקט מופתי חצי יושן חצי ער. מריח את ריח הבוקר שמשתוקק לעלות, כל גופי צועק לעיניי להתעורר, אך הן בשלהן, ולפתע צלצול בדלת ~.~ (כולכם מכירים את זה.) אני מתהפך לצד השני ומאזין בשקט ושוב אותו צלצול מרגיז, בחוסר כוח אני מתרומם מעט, נשען על המרפקים שלי ומתישר. עיני העצלות נפקחות ולשמחתי, השמש עוד לא זרחה ושוב דפיקה נוספת בדלת, אני מסיר מעלי את השמיכה ורק חושב מה הולך לקרות לאדם הזה שבא להפריע לי כך בשעה כזאת בבוקר, בעודי מכניס את רגלי לנעלי הבית שלי, נשמעת דפיקה נוספת אך הפעם זאת דפיקה חלשה יותר. אני מגביר את פעמיי ועדיין ראשי סחרחר, אני מתחיל לקרוא לעבר הדלת שאני כבר מגיע וכ"ו. אני פותח את הדלת ובפתח עומדת מישהי שאינני יודע מי היא או מה היא קשורה אלי והיא פותחת בדיבור: היא: סליחה שהערתי אותך, אני ממש מתנצלת, אני השכנה החדשה. אני:........(מבט תשוש/משתהה) היא: אתה ער? אני: כן אני ער, אבל עדיין לא הבנתי למה זה היה דחוף בשעה כזאת. היא: אני פשוט ממש חייבת לזוז למקום כלשהו והחבר שלי אמור להגיע בעוד כשעה ואני לא יכולה להישאר כאן, אז תהיתי האם תוכל לתת לו את המפתח הזה כשהוא יבוא? אני: ........(חושב) כן.. בוודאי, אין בעיה רק תזכירי לי, מה השם שלך?. היא: נוי, נעים מאוד -לוחצת את ידי- אני: נעים מאוד,שמי יהונתן אבל את יכולה לקרוא לי יוני. נוי: נעים מאוד, זה באמת נראה קצת מוזר שאני אומרת לך את שמי רק עכשיו פשוט אנחנו חוגגים חמישה חודשים היום ולא קניתי כלום. אני: ומה את חושבת למצוא בשעה כזאת? נוי: אני יאלתר משהו, אחרי הכול אילו רק 5 חודשים. (חוצפנית! ) אני: אוקיי נוי, את יכולה לסמוך עלי אני ישמח לעזור לך. (תודה שהערת אותי!!! אפילו להתנצל את לא יכולה!) נוי: תודה רבה רבה רבה, אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה!. אני: אין בעד מה, מה השם שלו? (BTW) נוי: קוראים לו תומר. (אני לא דוגל בשמות משפחה~) אני: בסדר גמור נוי, אני ימסור לו את המפתח כשהוא יבוא. (הרי לישון אני כבר לא יכול -_-") נוי: בייי.. ושוב תודה. לאחר השיחה המייגעת הזאת, סגרתי את הדלת והתחלתי לחשוב עד כמה גדולה הטעות שעשיתי, אבל מה זה כבר ישנה לי?, בסך הכול מישהו שהחברה שלו לא מי יודע מה חושבת עליו כל כך ובלילה האחרון היא ממש שכחה ממנו, פשוט בושה וחרפה. חזרתי לחדרי וסידרתי את המיטה, השמיכה הייתה עדיין חמימה והרגשתי כיצד היא קוראת לי, אבל ליל אמש היה רצוץ בחלומות שלא יכולתי להמשיך לחשוב עליהם אז פשוט ויתרתי ... לאחר מספר דקות כבר ישבתי על המיטה שוב, כאשר היא כבר מסודרת והרגשתי כיצד עיני נעצמות, הסתכלתי על השעון השעה הייתה 6:23 והבנתי שזה רק הגיוני שאני עדיין יהיה עייף, אחרי שעבדתי כמו חמור בשביל הבוסית שיושבת כל היום ומחכה לתת לי משהו לעשות, אבל למזלי החבר שלה הגיע ולקח אותה למשך הלילה, שיכל להפוך לסיוט של ממש. חזרתי הבייתה בשעה כל כך מאוחרת שיכולתי להתעלף, אבל אז...... 3 שיחות שלא נענו. הדיבורית מתחילה בנאום הלא פוסק שלה, "יש לכם 3 הודעות קוליות חדשות, להשמעת ההודעות הקוליות נא להקיש 1." בעודי מקשיב, זיהיתי את המספר הראשון, מי אם לא האם האוהבת שלי, אני מתעלם משתי השיחות האחרות, אחרי הכול אמא יש רק אחת. אני מתקשר אליה וראו איזו הפתעה, היא יושנת -_-" רק אז הבנתי את הטמטום שלי והחזרתי את השפורפרת למקום. ויתרתי כבר על הכול והבנתי שהדבר היחיד שיכול לעזור לי עכשיו, זה כוס קפה ומקלחת. ונחזור לסיפור: התעוררתי למשמע קולות הליכה קלים בחדר המדרגות, התרוממתי והלכתי אל הדלת, פתחתי אותה ושמעתי איך הקולות מתגברים, השעה הייתה כבר 6:47 וכנראה שהוא הקדים ובעודי מסתכל, לפתע מופיע אל מול עיני, גבר חמוד ונאה, לא כל כך גבוה, אבל בהחלט נורמלי ואז שאלתי אותו אתה תומר?. והוא אמר לי, "כן ומי אתה?" ועניתי לו: "החברה שלך הייתה חייבת ללכת לאנשהו, אז היא השאירה אצלי מפתח לדירה שלה, כדי שאני יביא לך אותו." הוא חייך, והוא היה ניראה כל כך מתוק, שזה פשוט גרם לי להסמיק, אבל הוא שאל שוב, "אבל מי אתה טיפשון ?". -חייכתי- עניתי לו, אני יהונתן, והוא אמר לי, "נעים להכיר, תומר, וכן אני יודע שאתה כבר מכיר את השם שלי...." -והוא לחץ את ידי- לאחר בדיקת עיניים די ארוכה, מסרתי לו את המפתח, הוא אמר, "תודה" הסתכל לתוך עיניי והלך...... נכנסתי חזרה לביתי, השמש החלה מבצבצת, מבין העננים, התחלתי לפהק מעט ואז שוב דפיקות בדלת...... -צעקתי לעבר הדלת- "אם זה לא אלוהים, שרוצה להרוס לי את היום!, אז אני מוותר!!!." ואז, שמעתי מישהו צוחק מעבר לדלת, פתחתי אותה בכעס רב, זה היה החבר של השכנה, העלתי חיוך על פני וחשבתי לעצמי (מה כבר יש לי להפסיד?, "את הכבוד שלך כנראה?", אמר לי האני הפנימי שלי, "מה אתה כבר מבין?, תחזור לצורה השקטה שלך..." אמרתי לו ופניתי לתומר. אני: תומר, איכפת לך אם נלך לאכול משהו? (אם זה גובל בחוסר טקט, אני מתנצל.) תומר: אממממ..... אני:על מה יש לחשוב כל כך הרבה? תומר: נשמע לי רעיון מעולה. (מפתיע?!) אני: באמת???! (לפחות אני מופתע.) תומר: כן, כל עוד אני בוחר לאן הולכים. סגור? (Fair Enough') אני: או-קיי. תומר: אתה לא נשמע כל כך טוב, הכול בסדר? אני: כן, הכול מעולה, אני רק חושב מה ללבוש. ^_^" (שקר פתטי, האמת שחשבתי על כמה מדהים השפתיים שלו נראות.) תומר: -צוחק- סבבה אז אני יבוא לקרוא לך עוד כמה דקות. סגרתי את הדלת מיד לאחר שהוא הלך וכבר התחלתי להרגיש כיצד הירהורי חרטה עולים בי. אבל לא יכולתי לעשות כלום לגבי זה והלכתי להתלבש. לבשתי חולצה ארוכה, בצבע ורוד ומעליה חולצה לבנה קצרה, לבשתי ג'ינס שחורים והלכתי למקלחת, כי עם לוק של "רק עכשיו התעוררתי, לא יוצאים מהבית." הרטבתי מעט את השיער, שטפתי פנים, התזתי שתי לחיצות עדינות של בושם ודאורדורנט וכבר שמעתי דפיקות בדלת. ליבי החל פועם, התרגשתי, הרגשתי בעננים, ניגשתי אל הדלת, פתחתי אותה ולעיניי התגלה תומר, הוא לבש חולצה שחורה עם כתובית בצבע לבן עליה, ג'ינס כמו שלי ומעיל עור, הוא נראה מהמם. אני: אתה נראה מדהים!. תומר: תודה, -מסמיק- גם אתה נראה לא רע. אני: איזה חמוד אתה.... (ומיד כשהבנתי מה אמרתי, הסתרתי את פי, בשתי ידי.) תומר:........ סגרתי את הדלת, ניצמדתי אליה עם הגב והדמעות התחילו לרדת, רציתי לברוח. והוא דפק על הדלת וקרא לי: "יונתן, תפתח את הדלת, זה בסדר." בחשש רב ובעיניים דומעות, פתחתי את הדלת, הוא התקרב אלי וחיבק אותי ואני חיבקתי אותו בחזרה. (ייתכן שזה מעט דרמתי, אבל אני בטוח שאתם תסתדרו.) לרגע אחד, יכולתי להרגיש שלווה, הדמעות הפסיקו והרצון לברוח נעלם כלא היה. תומר: הכול בסדר, אין לך צורך להסתיר את הרגשות שלך ממני, ותודה על המחמאה. אני: אבל מה עם נוי? תומר: אחחח, הגיע הזמן שאני יסביר לך מה קרה. אני:...... הוא לקח את ידי ועלינו למעלה, אל הדירה של נוי ..... שתקתי הוא פתח את הדלת והתישבנו על הספא בסלון והתחיל לספר לי... תומר: יהונתן אולי זה יראה לך מוזר, אבל אני לא באמת החבר של נוי, אפילו יותר מזה, אני לא מכיר את האישה הזאת בכלל, ממזמן אני כבר חושב על דרך להגיע אליך, אבל חששתי, היות ואתה כל כך סנובי (ממש לא במציאות!) לפעמים וחשבתי שאם תחשוב שיש לי חברה, אז אולי זה יאתגר אותך ויעורר אותך. והיום בבוקר, כשראיתי אותך מתייחס אלי לראשונה, הבנתי שאני טועה ושאתה אדם מקסים רך ואוהב. (סליחה שאני מחמיא לעצמי, אתם גם ככה תשכחו מזה.) בעודי שומע זאת, הרגשתי כיצד ידו אוחזת בי ורק רציתי להיות איתו, הוא הסתכל עלי, ללא מילים, בשקט מופתי ואני היישרתי מבט לתוך עיניו והלכתי לאיבוד. מיותר לומר שאינני מצפה לתגובות, אבל אם אתם לא מסוגלים להיענות לבקשה הזאת, אז ראו אותה כמבוטלת.
היה זה בוקר קר וחשוך, ואני ישנתי לי מתחת לשמיכת הפוך, מתכרבל בשקט מופתי חצי יושן חצי ער. מריח את ריח הבוקר שמשתוקק לעלות, כל גופי צועק לעיניי להתעורר, אך הן בשלהן, ולפתע צלצול בדלת ~.~ (כולכם מכירים את זה.) אני מתהפך לצד השני ומאזין בשקט ושוב אותו צלצול מרגיז, בחוסר כוח אני מתרומם מעט, נשען על המרפקים שלי ומתישר. עיני העצלות נפקחות ולשמחתי, השמש עוד לא זרחה ושוב דפיקה נוספת בדלת, אני מסיר מעלי את השמיכה ורק חושב מה הולך לקרות לאדם הזה שבא להפריע לי כך בשעה כזאת בבוקר, בעודי מכניס את רגלי לנעלי הבית שלי, נשמעת דפיקה נוספת אך הפעם זאת דפיקה חלשה יותר. אני מגביר את פעמיי ועדיין ראשי סחרחר, אני מתחיל לקרוא לעבר הדלת שאני כבר מגיע וכ"ו. אני פותח את הדלת ובפתח עומדת מישהי שאינני יודע מי היא או מה היא קשורה אלי והיא פותחת בדיבור: היא: סליחה שהערתי אותך, אני ממש מתנצלת, אני השכנה החדשה. אני:........(מבט תשוש/משתהה) היא: אתה ער? אני: כן אני ער, אבל עדיין לא הבנתי למה זה היה דחוף בשעה כזאת. היא: אני פשוט ממש חייבת לזוז למקום כלשהו והחבר שלי אמור להגיע בעוד כשעה ואני לא יכולה להישאר כאן, אז תהיתי האם תוכל לתת לו את המפתח הזה כשהוא יבוא? אני: ........(חושב) כן.. בוודאי, אין בעיה רק תזכירי לי, מה השם שלך?. היא: נוי, נעים מאוד -לוחצת את ידי- אני: נעים מאוד,שמי יהונתן אבל את יכולה לקרוא לי יוני. נוי: נעים מאוד, זה באמת נראה קצת מוזר שאני אומרת לך את שמי רק עכשיו פשוט אנחנו חוגגים חמישה חודשים היום ולא קניתי כלום. אני: ומה את חושבת למצוא בשעה כזאת? נוי: אני יאלתר משהו, אחרי הכול אילו רק 5 חודשים. (חוצפנית! ) אני: אוקיי נוי, את יכולה לסמוך עלי אני ישמח לעזור לך. (תודה שהערת אותי!!! אפילו להתנצל את לא יכולה!) נוי: תודה רבה רבה רבה, אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה!. אני: אין בעד מה, מה השם שלו? (BTW) נוי: קוראים לו תומר. (אני לא דוגל בשמות משפחה~) אני: בסדר גמור נוי, אני ימסור לו את המפתח כשהוא יבוא. (הרי לישון אני כבר לא יכול -_-") נוי: בייי.. ושוב תודה. לאחר השיחה המייגעת הזאת, סגרתי את הדלת והתחלתי לחשוב עד כמה גדולה הטעות שעשיתי, אבל מה זה כבר ישנה לי?, בסך הכול מישהו שהחברה שלו לא מי יודע מה חושבת עליו כל כך ובלילה האחרון היא ממש שכחה ממנו, פשוט בושה וחרפה. חזרתי לחדרי וסידרתי את המיטה, השמיכה הייתה עדיין חמימה והרגשתי כיצד היא קוראת לי, אבל ליל אמש היה רצוץ בחלומות שלא יכולתי להמשיך לחשוב עליהם אז פשוט ויתרתי ... לאחר מספר דקות כבר ישבתי על המיטה שוב, כאשר היא כבר מסודרת והרגשתי כיצד עיני נעצמות, הסתכלתי על השעון השעה הייתה 6:23 והבנתי שזה רק הגיוני שאני עדיין יהיה עייף, אחרי שעבדתי כמו חמור בשביל הבוסית שיושבת כל היום ומחכה לתת לי משהו לעשות, אבל למזלי החבר שלה הגיע ולקח אותה למשך הלילה, שיכל להפוך לסיוט של ממש. חזרתי הבייתה בשעה כל כך מאוחרת שיכולתי להתעלף, אבל אז...... 3 שיחות שלא נענו. הדיבורית מתחילה בנאום הלא פוסק שלה, "יש לכם 3 הודעות קוליות חדשות, להשמעת ההודעות הקוליות נא להקיש 1." בעודי מקשיב, זיהיתי את המספר הראשון, מי אם לא האם האוהבת שלי, אני מתעלם משתי השיחות האחרות, אחרי הכול אמא יש רק אחת. אני מתקשר אליה וראו איזו הפתעה, היא יושנת -_-" רק אז הבנתי את הטמטום שלי והחזרתי את השפורפרת למקום. ויתרתי כבר על הכול והבנתי שהדבר היחיד שיכול לעזור לי עכשיו, זה כוס קפה ומקלחת. ונחזור לסיפור: התעוררתי למשמע קולות הליכה קלים בחדר המדרגות, התרוממתי והלכתי אל הדלת, פתחתי אותה ושמעתי איך הקולות מתגברים, השעה הייתה כבר 6:47 וכנראה שהוא הקדים ובעודי מסתכל, לפתע מופיע אל מול עיני, גבר חמוד ונאה, לא כל כך גבוה, אבל בהחלט נורמלי ואז שאלתי אותו אתה תומר?. והוא אמר לי, "כן ומי אתה?" ועניתי לו: "החברה שלך הייתה חייבת ללכת לאנשהו, אז היא השאירה אצלי מפתח לדירה שלה, כדי שאני יביא לך אותו." הוא חייך, והוא היה ניראה כל כך מתוק, שזה פשוט גרם לי להסמיק, אבל הוא שאל שוב, "אבל מי אתה טיפשון ?". -חייכתי- עניתי לו, אני יהונתן, והוא אמר לי, "נעים להכיר, תומר, וכן אני יודע שאתה כבר מכיר את השם שלי...." -והוא לחץ את ידי- לאחר בדיקת עיניים די ארוכה, מסרתי לו את המפתח, הוא אמר, "תודה" הסתכל לתוך עיניי והלך...... נכנסתי חזרה לביתי, השמש החלה מבצבצת, מבין העננים, התחלתי לפהק מעט ואז שוב דפיקות בדלת...... -צעקתי לעבר הדלת- "אם זה לא אלוהים, שרוצה להרוס לי את היום!, אז אני מוותר!!!." ואז, שמעתי מישהו צוחק מעבר לדלת, פתחתי אותה בכעס רב, זה היה החבר של השכנה, העלתי חיוך על פני וחשבתי לעצמי (מה כבר יש לי להפסיד?, "את הכבוד שלך כנראה?", אמר לי האני הפנימי שלי, "מה אתה כבר מבין?, תחזור לצורה השקטה שלך..." אמרתי לו ופניתי לתומר. אני: תומר, איכפת לך אם נלך לאכול משהו? (אם זה גובל בחוסר טקט, אני מתנצל.) תומר: אממממ..... אני:על מה יש לחשוב כל כך הרבה? תומר: נשמע לי רעיון מעולה. (מפתיע?!) אני: באמת???! (לפחות אני מופתע.) תומר: כן, כל עוד אני בוחר לאן הולכים. סגור? (Fair Enough') אני: או-קיי. תומר: אתה לא נשמע כל כך טוב, הכול בסדר? אני: כן, הכול מעולה, אני רק חושב מה ללבוש. ^_^" (שקר פתטי, האמת שחשבתי על כמה מדהים השפתיים שלו נראות.) תומר: -צוחק- סבבה אז אני יבוא לקרוא לך עוד כמה דקות. סגרתי את הדלת מיד לאחר שהוא הלך וכבר התחלתי להרגיש כיצד הירהורי חרטה עולים בי. אבל לא יכולתי לעשות כלום לגבי זה והלכתי להתלבש. לבשתי חולצה ארוכה, בצבע ורוד ומעליה חולצה לבנה קצרה, לבשתי ג'ינס שחורים והלכתי למקלחת, כי עם לוק של "רק עכשיו התעוררתי, לא יוצאים מהבית." הרטבתי מעט את השיער, שטפתי פנים, התזתי שתי לחיצות עדינות של בושם ודאורדורנט וכבר שמעתי דפיקות בדלת. ליבי החל פועם, התרגשתי, הרגשתי בעננים, ניגשתי אל הדלת, פתחתי אותה ולעיניי התגלה תומר, הוא לבש חולצה שחורה עם כתובית בצבע לבן עליה, ג'ינס כמו שלי ומעיל עור, הוא נראה מהמם. אני: אתה נראה מדהים!. תומר: תודה, -מסמיק- גם אתה נראה לא רע. אני: איזה חמוד אתה.... (ומיד כשהבנתי מה אמרתי, הסתרתי את פי, בשתי ידי.) תומר:........ סגרתי את הדלת, ניצמדתי אליה עם הגב והדמעות התחילו לרדת, רציתי לברוח. והוא דפק על הדלת וקרא לי: "יונתן, תפתח את הדלת, זה בסדר." בחשש רב ובעיניים דומעות, פתחתי את הדלת, הוא התקרב אלי וחיבק אותי ואני חיבקתי אותו בחזרה. (ייתכן שזה מעט דרמתי, אבל אני בטוח שאתם תסתדרו.) לרגע אחד, יכולתי להרגיש שלווה, הדמעות הפסיקו והרצון לברוח נעלם כלא היה. תומר: הכול בסדר, אין לך צורך להסתיר את הרגשות שלך ממני, ותודה על המחמאה. אני: אבל מה עם נוי? תומר: אחחח, הגיע הזמן שאני יסביר לך מה קרה. אני:...... הוא לקח את ידי ועלינו למעלה, אל הדירה של נוי ..... שתקתי הוא פתח את הדלת והתישבנו על הספא בסלון והתחיל לספר לי... תומר: יהונתן אולי זה יראה לך מוזר, אבל אני לא באמת החבר של נוי, אפילו יותר מזה, אני לא מכיר את האישה הזאת בכלל, ממזמן אני כבר חושב על דרך להגיע אליך, אבל חששתי, היות ואתה כל כך סנובי (ממש לא במציאות!) לפעמים וחשבתי שאם תחשוב שיש לי חברה, אז אולי זה יאתגר אותך ויעורר אותך. והיום בבוקר, כשראיתי אותך מתייחס אלי לראשונה, הבנתי שאני טועה ושאתה אדם מקסים רך ואוהב. (סליחה שאני מחמיא לעצמי, אתם גם ככה תשכחו מזה.) בעודי שומע זאת, הרגשתי כיצד ידו אוחזת בי ורק רציתי להיות איתו, הוא הסתכל עלי, ללא מילים, בשקט מופתי ואני היישרתי מבט לתוך עיניו והלכתי לאיבוד. מיותר לומר שאינני מצפה לתגובות, אבל אם אתם לא מסוגלים להיענות לבקשה הזאת, אז ראו אותה כמבוטלת.
