סיפור
"גנבו עוגיות!" נשמעה הצעקה. מוטי ורותי הרימו את המבט מהעיתון. אמה רצה אל הסלון בכעס.
"מה, חמודה?" שאל מוטי.
"מישהו לקח עוגיות בלי רשות ולא נשאר לסבתא!" אמרה אמה בכעס.
"איך את יודעת?" רותי שאלה.
"אמרנו שכשסבתא תבוא, השורה הלפני אחרונה תישאר וכולנו נאכל, ואין שם עוגייה בהתחלה של השורה!" אמה צעקה בחשיבות. כילדה בת ארבע, עדיין היה קשה לה עם המספרים.
"עוגייה אחת?" אלון שאל. הוא שיחק בכוסות ושפך פנימה את הצעצועים שלו. "לסבתא נשאר."
"אמרנו ארבע לכל אחד, ועכשיו סבתא תקבל רק... רק..." חשבה אמה.
"ש...?" עודדה אותה רותי.
"שלוש עוגיות." אמה אמרה. "מישהו כאן גנב עוגיות!"
"חמודה, לא גנבו כלום." מוטי אמר. "מישהו התבלבל קצת ואכל בטעות..."
"צריך למצוא את הגנב!" אמה צעקה והלכה במעלה המדרגות בכעס. מוטי ורותי הסתכלו אחד על השנייה.
"אתה בטוח שהיה בסדר לתת לה לקחת את שרלוק הולמס מהספרייה?" שאלה רותי בדאגה.
"היא ילדה חכמה וקוראת הרבה." אמר מוטי. "עד ששכנעתי אותה ללכת לישון אתמול..."
"גם אני רוצה ספר גדול!" אלון אמר.
"אלון, חמוד, ניקח לך ספר גדול כשנהיה בספרייה, בסדר? רק תסיים את הקודם." מוטי אמר.
"בסדר." אלון אמר.
"כל אחד פה," אמה ירדה במדרגות. עכשיו היה לה כובע בלשים על הראש ומקטרת ביד. "חשוד בלקיחת את עוגייה של סבתא מהתבנית! ואנחנו נמצא מי זה!"
"אמה, אני רוצה ללכת לגמור את הספר הקטן." אמר אלון וקם ללכת.
"לא! אתה תישאר פה, ואני אקחור אותך!"
"אחקור." רותי תיקנה.
"אחקור." אמה אמרה. היא עישנה במקטרת, שהוציאה בועות סבון קטנות.
"אמה, לא בבית." מוטי אמר כשהוא פוצץ את הבועות.
"אוף, טוב." אמרה אמה. "אלון אתה אכלת את העוגייה."
"לא נכון!" אלון אמר.
"כן נכון וכן נכון!" אמה אמרה. "אני יודעת שאכלת עוגייה!"
"לא יפה להאשים, אמה." רותי אמרה.
"נכון, אמה צריכה עונש!" אלון אמר.
"הוא אכל!" אמה אמרה. "אתמול, כשהמחוג הקטן היה על הספרה עם הכובע..."
"איזו ספרה?" מוטי שאל, מתאפק לא לצחוק.
"הספרה עם הכובע!" אמה אמרה. "עם כובע גדול עליה שיורד למטה!"
"שש?" רותי שאלה.
"כן! בשש הוא אכל עוגייה עם חמאה!" אמה אמרה.
"אלון? אתה אכלת לפני ארוחת ערב?" שאל מוטי.
"לא נכון, את משקרת!" אלון אמר. "את שוב מתבלבלת בין הספרה עם הכובע לספרה עם הנעל!"
"בתשע ישנת, אלון." רותי אמרה. "אכלת עוגייה לפני ארוחת ערב?"
"גם אמה אכלה!" אלון האשים. "גם היא, גם היא! לא פייר!"
"למה אני מבשל? בגלל זה זרקתי את כל האורז אתמול?" מוטי שאל.
"אתה אכלת את העוגייה של סבתא!" אמה אמרה.
"לא נכון! זאת הייתה עוגייה שלי!" אמר אלון.
"חמודה, לא יעזור אם תאשימי אותו." אמרה רותי.
"טוב, אז לאלון אין אבילי."
"אליבי, חמודה." מוטי תיקן.
"ואני אומרת שאבא אכל!" אמה אמרה וכיוונה את המקטרת למוטי.
"אני? אמה, חמודה, מספיק." אמר מוטי.
"אתה אכלת עוגייה של סבתא!" אמרה אמה.
"חמודה, די להתרגש." רותי אמרה.
"אתה אכלת עוגייה עם שוקולד במקום עוגייה עם פירורים!" אמה אמרה.
"מוטי?" רותי שאלה. "אתה אכלת עוגיית שוקולד?"
"לא נכון, אני אכלתי רק מעוגיות השיבולת שועל." אמר מוטי.
"הוא משקר!" אלון אמר. "הוא אכל שתי שוקולד!"
"אלון, זה משחק שלי!" אמה אמרה. "לא לשחק! אסור!"
"מה זאת אומרת אכל שתי שוקולד?" רותי שאלה.
"הם סתם, הם צוחקים..." מוטי אמר.
"אבא אמר לנו לאכול שתי עוגיות עם פירורים, והוא יאכל שוקולד, ואז הוא יקריא לי יותר את הספר!" האשימה אמה.
"ולי הוא יקנה בקבוק גדול לשפוך לתוכו!" אלון אמר.
"שברת דיאטה?!" רותי אמרה.
"אני חף מפשע! זה הכל לא נכון!" מוטי התגונן.
"אבא אכל את העוגייה של סבתא!" אמה אמרה והצביעה למעלה בניצחון.
"לא נכון! אני אכלתי שתי עוגיות שוקולד, אבל גם שתי עוגיות שיבולת שועל." מוטי אמר.
"זה לא אומר שלא שברת דיאטה." אמרה רותי.
"ועכשיו יודעים שאימא אכלה את העוגייה של סבתא!" אמה אמרה וקפצה למעלה ולמטה.
"אמה, אני לא אכלתי שום עוגייה של סבתא." השיבה רותי.
"את נתת לחברה שלך שבאה לבקר!" אמרה אמה.
"אבל חמודה, בגלל שידעתי שחשוב לך, נתתי לה מהעוגיות שלי." רותי אמרה.
"את נתת לה הרבה!" אמה אמרה.
"כולן היו שלי." אמרה רותי.
"אבל היא בטח אכלה אחרי שהפלתן את הכד של אבא!" אלון אמר.
"מה זה מה זה מה זה?!" מוטי אמר.
"מה? לא..." רותי אמרה.
"אמרת לי שהכד נשבר כי אמה לא רצתה להתקלח!" אמר מוטי.
"לא נכון! אימא נתנה לחברה שלה להרים אותו!" אמר אלון.
"להרים אותו?" מוטי שאל.
"היא... רצתה לראות כמה זה..." רותי הסתכלה הצידה.
"כמה זה מה?"
"מכוער! בסדר?! היא חשבה שזה מכוער ועשתה כאילו היא הפילה אותו!" רותי שאלה.
"היא הפילה את הכד שלי?!" מוטי הזדעזע. "אבל זאת הייתה המתנה מאימא שלי לחתונה שלנו!"
"כן, והיא הייתה מכוערת!" אמרה רותי.
