סיפור קצר לגיל הרך.
ככה, לכל מי שלא מכיר את הסיפור [למרות שנראה לי שרשמתי אותו כאן איזה 20 אלף פעם] אספר שוב: אני נכנסתי בהיותי יוד'ניקית צעירה להדרכה בשבט נבטים. הדרכתי אותן שנה וחצי ככה, והן גדלו להן ונהיו לניצנים. עם הגדילה הן התחילו להפסיק לבוא בהדרגה. אם בהתחלה באו כל ה23, אז לאט לאט זה הפך ל17, 13, עד שירד למספר המאוד עגול ויפה - 0. אני והמד"שית ניסינו הכל בשביל להחזיר אותן - ערבים כיפיים, מכתבים נוגעים ללב ועוד הרבה דברים אחרים אבל שום דבר לא עזר. אז בערך בפסח שעבר החלטנו לצאת מהדרכה. נתנו להן הזדמנות אחרונה וכשלא באה אף אחת שוב - יצאנו. כעבור כמה חודשים, בחופש הגדול, באו אליי 2 מהחניכות היותר משפיעות בשבט ואמרו לי שהן מארגנות משהו - בואי לסניף ביום ככה וככה בשעה ככה וככה. אמרתי להן "טוב, סבבה, צריכות עזרה?" כמובן, ה'משהו' בוטל. אחרי שבוע שבועיים שוב באות אליי - החלטנו לעשות את זה שוב - בואי לסניף בשעה ככה וככה ביום ככה וככה. אמרתי טוב, סבבה. אבל אני כבר לא עוזרת ולא עושה כלום. הכל על אחריותכן. ואז, כמובן, הן דחו את זה שוב כי לא כל הבנות יכלו להגיע והן רצו שכווווולם יבואו. אח"כ באה המלחמה ושוב בוטל הכל כי אין מקלט ראוי בסניף. אני כבר התייאשתי והפסקתי לצפות שיעשו משהו באמת. גם יצא לי החשק לחזור להדרכה למרות שבהתחלה נורא התגעגעתי לזה. פתאום באה אליי השבוע עוד חניכה ומבקשת ממני לחזור ומודיעה לי שהיא מתכוונת לבוא והכל..אמרתי לה טוב, דיברנו על זה ואמרתי לה שאני אראה אולי אני אחזור ואולי נכניס להן מדריכה חדשה. היא היום באה אליי ומודיעה לי שהיא שכנעה את כולם לבוא בשבת והן באות מחר. עכשיו, אני הפסקתי לבוא לסניף בשבתות. אז היה לי נורא קשה להסכים [שונאת את ה"וווואו אליש כמה זמן לא ראינו אותך לאן נעלמת?!"], אבל בסוף אמרתי לה שאני אבוא מחר ונעשה שיחה....היא לא רצתה שיחה, אז בקיצור...כי כבר אין לי כוח לכתוב....אני מחר צריכה לבוא ולהעביר להן פעולה, אבל לא על תקן מדריכה אלא סתם ככה. למרות שהן לא הסכימו שאני אעשה להן שיחה, אני ממש רוצה פעולה שתעביר להן את מה שאני רוצה להגיד. [שזה שנפגעתי מהן אז נורא כי השקעתי בהן המון ושהן צריכות לדעת להתחייב למשהו גם אם הוא כביכול לא חובה וכאלה דברים] אבל אני לא רוצה שזה ישמע שאני מטיפה להן מוסר. אז לפואנטה..... פעולה? מישהו?
ככה, לכל מי שלא מכיר את הסיפור [למרות שנראה לי שרשמתי אותו כאן איזה 20 אלף פעם] אספר שוב: אני נכנסתי בהיותי יוד'ניקית צעירה להדרכה בשבט נבטים. הדרכתי אותן שנה וחצי ככה, והן גדלו להן ונהיו לניצנים. עם הגדילה הן התחילו להפסיק לבוא בהדרגה. אם בהתחלה באו כל ה23, אז לאט לאט זה הפך ל17, 13, עד שירד למספר המאוד עגול ויפה - 0. אני והמד"שית ניסינו הכל בשביל להחזיר אותן - ערבים כיפיים, מכתבים נוגעים ללב ועוד הרבה דברים אחרים אבל שום דבר לא עזר. אז בערך בפסח שעבר החלטנו לצאת מהדרכה. נתנו להן הזדמנות אחרונה וכשלא באה אף אחת שוב - יצאנו. כעבור כמה חודשים, בחופש הגדול, באו אליי 2 מהחניכות היותר משפיעות בשבט ואמרו לי שהן מארגנות משהו - בואי לסניף ביום ככה וככה בשעה ככה וככה. אמרתי להן "טוב, סבבה, צריכות עזרה?" כמובן, ה'משהו' בוטל. אחרי שבוע שבועיים שוב באות אליי - החלטנו לעשות את זה שוב - בואי לסניף בשעה ככה וככה ביום ככה וככה. אמרתי טוב, סבבה. אבל אני כבר לא עוזרת ולא עושה כלום. הכל על אחריותכן. ואז, כמובן, הן דחו את זה שוב כי לא כל הבנות יכלו להגיע והן רצו שכווווולם יבואו. אח"כ באה המלחמה ושוב בוטל הכל כי אין מקלט ראוי בסניף. אני כבר התייאשתי והפסקתי לצפות שיעשו משהו באמת. גם יצא לי החשק לחזור להדרכה למרות שבהתחלה נורא התגעגעתי לזה. פתאום באה אליי השבוע עוד חניכה ומבקשת ממני לחזור ומודיעה לי שהיא מתכוונת לבוא והכל..אמרתי לה טוב, דיברנו על זה ואמרתי לה שאני אראה אולי אני אחזור ואולי נכניס להן מדריכה חדשה. היא היום באה אליי ומודיעה לי שהיא שכנעה את כולם לבוא בשבת והן באות מחר. עכשיו, אני הפסקתי לבוא לסניף בשבתות. אז היה לי נורא קשה להסכים [שונאת את ה"וווואו אליש כמה זמן לא ראינו אותך לאן נעלמת?!"], אבל בסוף אמרתי לה שאני אבוא מחר ונעשה שיחה....היא לא רצתה שיחה, אז בקיצור...כי כבר אין לי כוח לכתוב....אני מחר צריכה לבוא ולהעביר להן פעולה, אבל לא על תקן מדריכה אלא סתם ככה. למרות שהן לא הסכימו שאני אעשה להן שיחה, אני ממש רוצה פעולה שתעביר להן את מה שאני רוצה להגיד. [שזה שנפגעתי מהן אז נורא כי השקעתי בהן המון ושהן צריכות לדעת להתחייב למשהו גם אם הוא כביכול לא חובה וכאלה דברים] אבל אני לא רוצה שזה ישמע שאני מטיפה להן מוסר. אז לפואנטה..... פעולה? מישהו?
