michaelsmdk
New member
סיפור קצר חלק 1
אני ממש מתחיל בעיינן אז אני רוצה לקבל כמה שיותר ביקורת בונה ותגובות בונות...זה חלק ראשון אני אפרסם בהמשך את השני והשלישי..
חלק 1
היא ישבה מולי והיה עליה מבט משועמם.
אני לא אשקר היא הייתה יפה, אפילו מאוד יפה אם מסתכלים על זה ביחס לרוב הנשים על כדור הארץ כרגע.
אלא היו זמנים קשים על הארץ, מחסור באוכל, בתרופות וכמובן בכסף.
אבל את מי תאשים את העם, את ראשי השכונות, ראשי האזורים, את מי? אני אפילו מדי פעם חושב כבר להאשים את עצמי, אדם פשוט, בורג במערכת הגדולה שנקראת אנושות.
למרות שתמיד חשבתי שאנחנו חלק ממשו גדול יותר, אפילו עצום יותר.
הייתי די מסטול לאותה נקודה קצרה שאני עדין זוכר, שבו היא ניגשה אלי ומלמלה משו בסיומת של מבט חוצפני עם שילוב של מבט חושני.
אבל זהו זו הנקודה האחרונה שזכרתי, פשוט הכול נמחק, כמו תיקיה חדשה שנוצרה בטעות והיד האנושית ששולטת בעכבר הגיע והוציא אותה מייסוריה של להיות לא שייכת.
אבל מה עכשיו אני צריך לראות מה הצעד הבא, אוקי ככה אני עכשיו בתעלה של גשר קטן, אני מרגיש את כול האיברים, מה שאומר שלא חסר לי כלום.
להפתעתי קמתי והייתי אפילו לבוש, במידה מסוימת, אם לבגדים קרועים היה מקום חוץ מבפח זבל כנראה שהיתי עכשיו לא אופנתי.
הבחורה מאתמול? אני לא יכול לדעת אם היא הובילה אותי למצב שבו אני עכשיו והאם בכלל הערב שלי נמשך אתה..
"מה לעזאזל קרה אתמול?" הייתי בטוח שלחשתי אבל זה בטוח היה בכול רם.
"טוב הצעד הבא זה תמיד לחטט בכיסים", שמעתי את זה בטוח באיזה סרט.
כיסי המכנסיים ריקים אבל בכיס החולצה המכופתרת שלי היה כרטיס ביכור, "תבוא שוב לבית של רוקסי".. כתוב בכתב יד, המבט של הבחורה בתנוחה מגרה, היה לי מוכר.
האם זאת הבחורה מאתמול?
האם שכבתי עם זונה?
המחשבות הראשונות שצצו לי בראש, משום מה דבקה זה הטריד אותי יותר מהבגדים הקרועים והחוסר בארנק.
החלטתי שאני עוזב את המחשבות האלו בצד ומנסה לעשות משו עם המצב בו אני תקוע עכשיו.
עליתי לספת הכביש, המקום היה מוכר לי, הייתי פה פעם.
למרות שכיום הכול כול כך דומה.
ניסיתי שוב להתפקס על המטרה הנוכחית, למרות העדין הרגשתי בסטלה קלה, כנראה של אתמול.
החלטתי ללכת עם הכביש, צפון?דרום?
לא הייתי סגור אז השתמשתי בטריק ישן שלימד אותי סבא בילדות.
תמיד אמר "תסתכל על השמש, הזריחה תמיד במזרח והשקיע במערב".
באופן מוזר זה תמיד עבד, לא משנה אייפו אתה ומתי.
סנוור קל ואני יודע אייפו השמש.
אני ממש מתחיל בעיינן אז אני רוצה לקבל כמה שיותר ביקורת בונה ותגובות בונות...זה חלק ראשון אני אפרסם בהמשך את השני והשלישי..
חלק 1
היא ישבה מולי והיה עליה מבט משועמם.
אני לא אשקר היא הייתה יפה, אפילו מאוד יפה אם מסתכלים על זה ביחס לרוב הנשים על כדור הארץ כרגע.
אלא היו זמנים קשים על הארץ, מחסור באוכל, בתרופות וכמובן בכסף.
אבל את מי תאשים את העם, את ראשי השכונות, ראשי האזורים, את מי? אני אפילו מדי פעם חושב כבר להאשים את עצמי, אדם פשוט, בורג במערכת הגדולה שנקראת אנושות.
למרות שתמיד חשבתי שאנחנו חלק ממשו גדול יותר, אפילו עצום יותר.
הייתי די מסטול לאותה נקודה קצרה שאני עדין זוכר, שבו היא ניגשה אלי ומלמלה משו בסיומת של מבט חוצפני עם שילוב של מבט חושני.
אבל זהו זו הנקודה האחרונה שזכרתי, פשוט הכול נמחק, כמו תיקיה חדשה שנוצרה בטעות והיד האנושית ששולטת בעכבר הגיע והוציא אותה מייסוריה של להיות לא שייכת.
אבל מה עכשיו אני צריך לראות מה הצעד הבא, אוקי ככה אני עכשיו בתעלה של גשר קטן, אני מרגיש את כול האיברים, מה שאומר שלא חסר לי כלום.
להפתעתי קמתי והייתי אפילו לבוש, במידה מסוימת, אם לבגדים קרועים היה מקום חוץ מבפח זבל כנראה שהיתי עכשיו לא אופנתי.
הבחורה מאתמול? אני לא יכול לדעת אם היא הובילה אותי למצב שבו אני עכשיו והאם בכלל הערב שלי נמשך אתה..
"מה לעזאזל קרה אתמול?" הייתי בטוח שלחשתי אבל זה בטוח היה בכול רם.
"טוב הצעד הבא זה תמיד לחטט בכיסים", שמעתי את זה בטוח באיזה סרט.
כיסי המכנסיים ריקים אבל בכיס החולצה המכופתרת שלי היה כרטיס ביכור, "תבוא שוב לבית של רוקסי".. כתוב בכתב יד, המבט של הבחורה בתנוחה מגרה, היה לי מוכר.
האם זאת הבחורה מאתמול?
האם שכבתי עם זונה?
המחשבות הראשונות שצצו לי בראש, משום מה דבקה זה הטריד אותי יותר מהבגדים הקרועים והחוסר בארנק.
החלטתי שאני עוזב את המחשבות האלו בצד ומנסה לעשות משו עם המצב בו אני תקוע עכשיו.
עליתי לספת הכביש, המקום היה מוכר לי, הייתי פה פעם.
למרות שכיום הכול כול כך דומה.
ניסיתי שוב להתפקס על המטרה הנוכחית, למרות העדין הרגשתי בסטלה קלה, כנראה של אתמול.
החלטתי ללכת עם הכביש, צפון?דרום?
לא הייתי סגור אז השתמשתי בטריק ישן שלימד אותי סבא בילדות.
תמיד אמר "תסתכל על השמש, הזריחה תמיד במזרח והשקיע במערב".
באופן מוזר זה תמיד עבד, לא משנה אייפו אתה ומתי.
סנוור קל ואני יודע אייפו השמש.
