אור עיניים
New member
"סיפור" פרק 13
הצטרפתי בשם. וגם- התחלתי למספר הפרקים לנוחיותיכן. אז בבקשה: פרק 13 השופטת פרנקל הרימה באצבעות ארוכות חזיית תחרה סגולה שנחה לצד המיטה, קירבה אותה לעיניה ובחנה אותה "וואו, באמת חזייה יפה " קראה. "או, סוף סוף את שמה לב" השיבה מירב בחיוך ונשקה ברכות לשפתיה. כששכבו שם זו לצד זו ברגיעה, מירב חשה בנינונוחות המתפשטת על איבריה והרהרה בינה לבינה עד כמה שונה הייתה התחושה מזו שאחזה בה בפעם הקודמת, שם, על השולחן בלשכה, אבל לא הייתה לשוני הזה סיבה מספקת, מלבד שינוי תפאורה. "נירית" פנתה מירב לשופטת פרנקל, "אני צריכה שתדעי שלא התחמקתי מהאולם שלך במכוון. ירון הרחיק אותי מהאולם שלך, אחרי..." השופטת פרנקל הביטה בעינייה. כמה ישירות הייתה במבט הזה. מירב חשה צורך עז להסיט את מבטה, אך אילצה עצמה שלא לעשות כן. " לא הייתי שם בבית הקפה במקרה אותו יום" אמרה השופטת פרנקל לפתע. " מאז שהפסקת לפקוד את אולם הדיונים שלי, הייתי שם כמעט כל יום אחר הצהריים. חיכיתי שתבואי שוב". מירב הרגישה כיצד איבריה נצמתים. היא לא יכלה לומר כיצד הגילוי הזה גורם לה להרגיש. תחושה נעימה של התרגשות מילאה את חזה, מעורבת בתחושת חרדה שאחזה בשריר הלב. היא שתקה לדקות ארוכות.. מירב לא ידעה מדוע בחרה בעיתוי זה דווקא לומר את שאמרה, אבל חשה כמי שמטילה פצצה לחלל האוויר כשאמרה: "קיבלתי לניהול את התיק של רזקן". צמרמורת גלויה לעין אחזה בשופטת פרנקל. "מממ...מה קיבלת?" אמרה. "את התיק של רזקן." השיבה מירב. "הוא היה אמור להתנהל אצל השופט כהן, אחרת לא הייתי מצוותת אליו מכתחילה...". עכשיו היה זה תורה של השופטת פרנקל לדמום. "אני לא אוכל לעשות לך שום הנחה" אמרה השופטת פרנקל לבסוף. "אני לא זוכרת שביקשתי הנחות" השיבה מירב, המומה. כעס לא צפוי מתעורר בה ודמעות חונקות את גרונה. "מירב, תביני..." המשיכה השופטת פרנקל, אך מירב כבר משכה עצמה מהמיטה והחלה לובשת בגדיה. מירב יצאה את דירת המגורים היוקרתית בזעם מלווה דמעות, אדמומיות הבכי ושבילי הדמעות ניכרים על פניה כשהיא צועדת לרכב הכחול שבינות עצי המחט. מירב נכנסה לרכבה, אך גילתה שהנהיגה קשה לה מתוך סבך הדמעות. השעה הייתה כבר אחת עשרה, כבר לא שעת בוקר, אבל עדיין נותר לה מעט זמן עד שתצטרך לאסוף את הילדים. היא החליטה לעצור את הרכב באיזור גן האם, חנתה את רכבה ופסעה לעבר טיילת לואי הסמוכה. נגני הרחוב מילאו את הטיילת מפליאים בצלילי כינור, מפוחית וגיטרה כשבסף עוברים לידם תושבי הכרמל הותיקים בלובן שערם, זוגות אוהבים וילדים על אופניהם. המולה שקטה של בוקר שישי. מירב התיישבה על אבן מרובעת בסמוך לאחת הפרגולות המשקיפות למרחב הפתוח, משמאל לפיתחם של הגנים הבהאיים, המקשטים את מורדות ההר בירוק מרהיב לא אופייני לתוואי הנוף, ונתנה לרוח לייבש ולצנן מעט את פניה. היא ניסתה להבין בינה לבין עצמה מדוע הגיבה כל כך בעוצמה לאמירה הזו. האם הייתה זו מתיחות שדרשה פורקן? האם היה זה טון הדיבור? ההפתעה? ואולי הייתה זו התחושה מבשרת הרעות שאפפה אותה פתאום, הטבילה הקצרה והלא צפויה הזו במימיה הקרים של המציאות. אוזנה קלטה מאחוריה את זמר הרחוב שר משירי שלמה ארצי: "ובאופן כללי הכל עוד לא פתור, השמיים כחולים אבל מה עם השאר..." וקולו רומם מעט את רוחה. מירב הוציאה מכיסה מטבע של עשרה שקלים והניחה בכובעו של הזמר. הוא הודה לה בכוונו את שירו אליה :" זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדימיון, מעט בחיים" בליווי גיטרה נמרצת. מירב פנתה לדרכה לרכבה ויצאה לשוב לחייה. השבת היפה והשמשית עברה עליהם בנעימים, בטיול ובביקור קצר אצל חברים, אך לקראת מוצאי השבת החלה מירב חשה את חרדותיו של השבוע החדש, מדמיינת את הכניסה הבלתי נמנעת לאולמה של השופטת פרנקל, עמוס עד דלתו בשוחרי רעתה. באופן בלתי נשלט, התנהגותה כולה נאחזה תזזית. "מה קרה יקירתי?" שאל אותה שחר. "למה נפלו פניך?" "צפוי לי שבוע קשה מאוד שחר. אני מתחילה לנהל את התיק של רזקן. באולם מלא בעולם התחתון, ואשתו." "אם זה עושה לך כל כך רע, אולי תבקשי מירון שיוריד אותך מזה?" שאל שחר בדאגה כנה. "לא, שחר, אי אפשר כבר. אם אני יורדת עכשיו מהתיק הזה, אין מי שינהל אותו במקצועיות עכשיו, בשלב הזה" ענתה מירב "טוב, יקירה. אם את נחושה לנהל את התיק הזה, תנהלי אותו. רק תזכרי שאני כאן לצידך תמיד. אני לא אתן לאף אחד בעולם לפגוע בך, אז אל פחד..."
הצטרפתי בשם. וגם- התחלתי למספר הפרקים לנוחיותיכן. אז בבקשה: פרק 13 השופטת פרנקל הרימה באצבעות ארוכות חזיית תחרה סגולה שנחה לצד המיטה, קירבה אותה לעיניה ובחנה אותה "וואו, באמת חזייה יפה " קראה. "או, סוף סוף את שמה לב" השיבה מירב בחיוך ונשקה ברכות לשפתיה. כששכבו שם זו לצד זו ברגיעה, מירב חשה בנינונוחות המתפשטת על איבריה והרהרה בינה לבינה עד כמה שונה הייתה התחושה מזו שאחזה בה בפעם הקודמת, שם, על השולחן בלשכה, אבל לא הייתה לשוני הזה סיבה מספקת, מלבד שינוי תפאורה. "נירית" פנתה מירב לשופטת פרנקל, "אני צריכה שתדעי שלא התחמקתי מהאולם שלך במכוון. ירון הרחיק אותי מהאולם שלך, אחרי..." השופטת פרנקל הביטה בעינייה. כמה ישירות הייתה במבט הזה. מירב חשה צורך עז להסיט את מבטה, אך אילצה עצמה שלא לעשות כן. " לא הייתי שם בבית הקפה במקרה אותו יום" אמרה השופטת פרנקל לפתע. " מאז שהפסקת לפקוד את אולם הדיונים שלי, הייתי שם כמעט כל יום אחר הצהריים. חיכיתי שתבואי שוב". מירב הרגישה כיצד איבריה נצמתים. היא לא יכלה לומר כיצד הגילוי הזה גורם לה להרגיש. תחושה נעימה של התרגשות מילאה את חזה, מעורבת בתחושת חרדה שאחזה בשריר הלב. היא שתקה לדקות ארוכות.. מירב לא ידעה מדוע בחרה בעיתוי זה דווקא לומר את שאמרה, אבל חשה כמי שמטילה פצצה לחלל האוויר כשאמרה: "קיבלתי לניהול את התיק של רזקן". צמרמורת גלויה לעין אחזה בשופטת פרנקל. "מממ...מה קיבלת?" אמרה. "את התיק של רזקן." השיבה מירב. "הוא היה אמור להתנהל אצל השופט כהן, אחרת לא הייתי מצוותת אליו מכתחילה...". עכשיו היה זה תורה של השופטת פרנקל לדמום. "אני לא אוכל לעשות לך שום הנחה" אמרה השופטת פרנקל לבסוף. "אני לא זוכרת שביקשתי הנחות" השיבה מירב, המומה. כעס לא צפוי מתעורר בה ודמעות חונקות את גרונה. "מירב, תביני..." המשיכה השופטת פרנקל, אך מירב כבר משכה עצמה מהמיטה והחלה לובשת בגדיה. מירב יצאה את דירת המגורים היוקרתית בזעם מלווה דמעות, אדמומיות הבכי ושבילי הדמעות ניכרים על פניה כשהיא צועדת לרכב הכחול שבינות עצי המחט. מירב נכנסה לרכבה, אך גילתה שהנהיגה קשה לה מתוך סבך הדמעות. השעה הייתה כבר אחת עשרה, כבר לא שעת בוקר, אבל עדיין נותר לה מעט זמן עד שתצטרך לאסוף את הילדים. היא החליטה לעצור את הרכב באיזור גן האם, חנתה את רכבה ופסעה לעבר טיילת לואי הסמוכה. נגני הרחוב מילאו את הטיילת מפליאים בצלילי כינור, מפוחית וגיטרה כשבסף עוברים לידם תושבי הכרמל הותיקים בלובן שערם, זוגות אוהבים וילדים על אופניהם. המולה שקטה של בוקר שישי. מירב התיישבה על אבן מרובעת בסמוך לאחת הפרגולות המשקיפות למרחב הפתוח, משמאל לפיתחם של הגנים הבהאיים, המקשטים את מורדות ההר בירוק מרהיב לא אופייני לתוואי הנוף, ונתנה לרוח לייבש ולצנן מעט את פניה. היא ניסתה להבין בינה לבין עצמה מדוע הגיבה כל כך בעוצמה לאמירה הזו. האם הייתה זו מתיחות שדרשה פורקן? האם היה זה טון הדיבור? ההפתעה? ואולי הייתה זו התחושה מבשרת הרעות שאפפה אותה פתאום, הטבילה הקצרה והלא צפויה הזו במימיה הקרים של המציאות. אוזנה קלטה מאחוריה את זמר הרחוב שר משירי שלמה ארצי: "ובאופן כללי הכל עוד לא פתור, השמיים כחולים אבל מה עם השאר..." וקולו רומם מעט את רוחה. מירב הוציאה מכיסה מטבע של עשרה שקלים והניחה בכובעו של הזמר. הוא הודה לה בכוונו את שירו אליה :" זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדימיון, מעט בחיים" בליווי גיטרה נמרצת. מירב פנתה לדרכה לרכבה ויצאה לשוב לחייה. השבת היפה והשמשית עברה עליהם בנעימים, בטיול ובביקור קצר אצל חברים, אך לקראת מוצאי השבת החלה מירב חשה את חרדותיו של השבוע החדש, מדמיינת את הכניסה הבלתי נמנעת לאולמה של השופטת פרנקל, עמוס עד דלתו בשוחרי רעתה. באופן בלתי נשלט, התנהגותה כולה נאחזה תזזית. "מה קרה יקירתי?" שאל אותה שחר. "למה נפלו פניך?" "צפוי לי שבוע קשה מאוד שחר. אני מתחילה לנהל את התיק של רזקן. באולם מלא בעולם התחתון, ואשתו." "אם זה עושה לך כל כך רע, אולי תבקשי מירון שיוריד אותך מזה?" שאל שחר בדאגה כנה. "לא, שחר, אי אפשר כבר. אם אני יורדת עכשיו מהתיק הזה, אין מי שינהל אותו במקצועיות עכשיו, בשלב הזה" ענתה מירב "טוב, יקירה. אם את נחושה לנהל את התיק הזה, תנהלי אותו. רק תזכרי שאני כאן לצידך תמיד. אני לא אתן לאף אחד בעולם לפגוע בך, אז אל פחד..."