סיפור פוכט-טולקינאי: "שלהבת הגבירה"

[Hermione HP]

יופי!.......=)

 

[Claudius]

וכעת: פרק 9 הושלם ועלה לאתר ../images/Emo63.gif

אשמח לקבל את הערותיכם וחוות-דעתכם.

 

[Solinari -L- Noitari]

ביקור קצרצר והערה:

אררר... קוראים לזה פאנפיק. מתוך פאנפישן. מעריצים מספרים סיפורים על יצירות של אחרים. יש אתר אחד באנגלית שמוקדש לזה. אני שם כל הזמן... ^^ WWW.FANFICTION.NET |נעץ|

 

[Envinyatar]

פרק חדש בסיפור "שלהבת הגבירה" ../images/Emo47.gif

הושלם ועלה לאתר הפרק העשירי של הסיפור הפוסט-טולקיני, כולל בזו הפעם גם ´מלחמת שירים´ ארוכה בסיומו, כולל עיבוד חופשי של כמה בתים מתוך המיתופואיה של טולקין (מתוך ´עץ ועלה´). אשמח לשמוע את תגובותיכם.

 

[Hermione HP]

אני עדיין בפרקים הראשונים...=)

לא יוצא לי לקרוא...

 

[N Y]

הערות:

קראתי את כל הסיפור (באמת!), ויש לי מספר די גדול של הערות. 1. למרות היות הסיפור מעניין בבסיסו, אני מוצא כי אופיו מאד לא מתאים לעולמו של טולקין, גם בהתחשב ב-2500 השנים שעברו. דוגמאות לכך: השימוש בקסם כלאחר יד, התנהלותה של בת-הלילית הצעירה והפוחזת, כמו גם סגנון דיבורה, כנ"ל שליט גונדור. 2. בעניין זה, שים לב כי טולקין תמיד נתן סיבה טובה לנפילתם של שועים - הטבעת לבורומיר, הפאלאנטיר לדנתור ולסארומן. מצב בו יורש ארגורן עצמו הנו מטורף מתהולל ללא כל סיבה חיצונית. אירועי הילדות אינם תירוץ מספיק, מה עוד כי מוסבר שגם בילדותו לא היה המלך מציאה גדולה להתכבד בה. שים לב כי אפילו דנתור, שלא היה מנצר המלכים דוקא, שמר על גדולתו עד הסוף ולא הדרדר לידי יבבות וקללות. אופן ההתנהלות של המלך, כי שאתה מתאר אותו, פשוט אינו מתאים לרוחו של טולקין. 3. לדעתי כדאי לך לשקול אחד משני השינויים הבאים: א. מתן סיבה טובה לנפילתו של המלך (רעל, קסם עתיק, קללה, טרה-לה-לה), ב. מיקום הסיפור בעולם עצמאי משלו. אני ממליץ על השני, אגב, דבר שיאפשר לך לפתח את הסיפור יותר ולהמנע מסתירות. 4. מסר. יש בסיפור אוירה עזה של שמרנות לא מוצדקת. טולקין מצליח לעתים מזומנות להתחמק מן המלכודת הידועה מראש של הגזענות, היות והוא גורם לדברים להראות כמובנים מאליהם. אצלך יש בעיתיות מסוימת בונשא הזה. איזו סיבה הגיונית יש ל*אי*-כריתת שלום עם ממלכות הדרום, לאחר שנוצחו, למשל? אתה מתייחס לדברים רבים כמובנים מאליהם, אך השנה כבר אינה 1939, והקורא המודרני יתקשה להזדהות עם גיבוריך העקשנים והמסורים. זאת, לדעתי, בעיקר היות ואתה לא מצליח לעורר אהדה רבה למסורת זו ולדברים הטובים שבה. באשר לבעיות סגנון - מיד תבוא הודעה נפרדת בנושא.

 

[N Y]

סגנון, כתיב ושאר ירקות

לקחתי כדוגמה את פרק ח´ ומעט מפרק ט. הרשימה המובאת כאן אינה מלאה בשום פנים ואופן, אלא מהווה מבחר מדגים של שגיאות נפוצות. החלקים המסומנים "צ"ל" הנם הצעות חפוזות שלי לתיקון. הרי לך, אם כן: "מינאס טירית היתה שרויה, עדיין, בעלטה כחלחלה וכבדה של טרם-שחר." צ"ל: מינאס טירית היתה שרויה עדיין בעלטה כחלחלה וכבדה של טרם-שחר. (אל תעמיס פסיקים מיותרים) "באפלולית הנקלשת... כמוה כמצב רוחו של המלך הצעיר" צ"ל: באפלולית הנקלשת, כמוה כמצב רוחו של המלך הצעיר (כמו כן: כיצד יכול מצב רוח "להקלש"? חפש פועל אחר. הזהר בשימוש בשלוש נקודות והמעט בו ככל האפשר) "בעבר השני, בחסות צללי המינדולואין, הזדקר המגדל הלבן כמחט אפלולית וקודרת הנאחזת לשווא באפלולית הנקלשת... כמוה כמצב רוחו של המלך הצעיר, אשר עשה את מירב המאמצים לנעוץ את מבטו בכוכבים המעטים שעודם זוהרים בשמיים, כדי לא להביט בהמון ההולך וגובר, אשר התעקש להופיע ברחובות ולקדם את פניה של הגבירה נארוון, אשר השמועות על חזרתה עברו מפה לאוזן." צ"ל: בעבר השני, בחסות צללי המינדולואין, הזדקר המגדל הלבן כמחט אפלולית וקודרת הנאחזת לשווא באפלולית הנקלשת, כמוה כמצב רוחו של המלך הצעיר. הוא התאמץ ונעץ את מבטו בכוכבים המעטים שעודם זוהרים בשמים כדי שלא להביט בהמון ההולך וגובר שהתעקש להופיע ברחובות ולקדם את פניה של הגבירה נארוון. השמועות על חזרתה של זו עברו מפה לאוזן. (או כל מבנה אחר הבנוי ממשפטים קצרים יותר ומסורבלים פחות) "דומה היה, כי מאות רבות של אדם, או שמא אלפים" צ"ל: דומה היה כי מאות רבות של בני אדם, או שמא אלפים (נתן לוותר על "של בני אדם") "אנקות השתאות וקריאות ברכה עלו משולי הרחוב, עליהם היתה עונה בחיוך קורן..." צ"ל: אנקות השתאות וקריאות ברכה עלו משולי הרחוב, והיא ענתה להן בחיוך קורן... (היא ענתה להן - לאנקות ולקריאות, ולא להם - לשולי הרחוב) "דומה היה, כאילו המעמד רב הרושם הגביה את דמותה" צ"ל: דומה היה כאילו המעמד רב הרושם הגביה את דמותה (כלל – יש להזהר מפסיקים בתחילת המשפט. פעמים רבות הם מיותרים) "מחלפותיה הערמוניות גלשו על גלימותיה מדגישות את פניה הבהירים ועיניה הבוהקות." צ"ל: מחלפותיה הערמוניות גלשו על גלימותיה, מדגישות את פניה הבהירים ועיניה הבוהקות. (לעתים, עם זאת, דרושים פסיקים במקומות מסוימים) "המוני העירונים" צ"ל: המוני העירוניים או המוני התושבים "הוא לא יעבור על כך בשתיקה זמן רב..." הרהר בינו לבין עצמו בקדרות "אחרת, קראו לי שוטה כאחת הצנוניות הגדלות בגן הירק שלצד ביתי!". צ"ל: "הוא לא יעבור על כך בשתיקה זמן רב," הרהר בינו לבינו בקדרות, "אחרת, קראו לי שוטה כאחת הצנוניות הגדלות בגן הירק שלצד ביתי!" (שלוש הנקודות מיותרות, פסיק או נקודה יבואו בין תיאור הפעולה למשפט המצוטט, ומשפט שהסתיים בסימן פיסוק בתוך המרכאות (דבר נכון כשלעצמו) לא זקוק לנקודה בסיום. כלומר: "ביתי!" ולא "ביתי!".) "ברגע הבא, שב וזן עיניו בגבירה נארוון, שב ומטלטל ראשו במבוכה..." צ"ל: ברגע הבא שב וזן עיניו בגבירה נארוון, מטלטל ראשו במבוכה (פסיק מיותר בתחילת המשפט, וחזרה לא רצויה ("שב"). יש להזהר מחזרות שכאלה, שכן חזרות חוזרות וחוזרות הלוך וחזור מסרבלות מאד את הטקסט

) "חבל... בכל מקרה לא היה מזיק לי ללמוד את המתכונים בהם היא משתמשת" צ"ל: "חבל. בכל מקרה הייתי שמח ללמוד את המתכונים שלה." או "חבל. בכל מקרה הייתי שמח ללמוד אחד או שניים מממתכוניה." (המנע מסרבול מיותר, נקודה בסוף משפט) "ילדונת... אני שונאת שקוראים לי כך" מלמלה "אבל אתה תראה... למרות כל העניין בכך, לא באתי לארץ זו בכדי להיות מלווה, ולו לגבירה נארוון בכבודה ובעצמה... יום אחד, ידידי היקר" הפטירה, נושאת מבט חולמני אל השמיים שממעל. "יום אחד תהיה לי ממלכה רחבת ידיים למשול בה כרצוני..." אמרה "ואנשים בני תמותה..." צ"ל: "´ילדונת´," מלמלה, "איני מחבבת כינוי זה. אך עוד חזון למועד," הוסיפה. "למרות כל העניין שבכך, לא באתי לארץ זו בכדי להיות מלווה, ולו לגבירה נארוון בכבודה ובעצמה. יום אחד, ידידי היקר," הפטירה, נושאת מבט חולמני אל השמיים שממעל, "יום אחד תהיה לי ממלכה רחבת ידיים למשול בה כרצוני, ואנשים בני תמותה..." (שמור על מבנה משפט נכון. לא תתכן נקודה לאחר "ממעל", היות וזהו אמצע משפט דיאלוג. כמו כן תוכל לראות בדוגמה המוצעת מספר תיקונים קוסמטיים אחרים, שנועדו להעלות ולהעשיר מעט את שפתה של אמרייל) "קלסילמה" (מה זה? אם אתה כותב בעברית, אין כל סיבה להשאיל משפות זרות, אפילו אם מדובר בעולמו של טולקין. אם אין מלה עברית מוכנה - המצא אחת) "עליו לטקס עצה במהירות" צ"ל: עליו לטכס עצה במהירות "גנראל לאנראד יודע, וודאי, כי לא יהיה לו עוד עתיד" צ"ל: לאנראד יודע, ודאי, כי לא יהיה לו עוד עתיד (נסה להמנע משימוש בדרגות לועזיות או מודרניות. ראה, למשל, איך טולקין מתמודד עם הבעיה (איאומר הוא "שר האלף השלישי אשר לגליל"). מילים חלופיות: מצביא, מפקד, ראש הצבא) "לחוכא והיתלולא" צ"ל: לחוכא ואיטלולא "לא אסכים לכך כי עד מהרה, תכרת שוב הברית הארורה, ואנגריף הברברי..." צ"ל: לא אסכים כי תכרת שוב הברית הארורה ואנגריף הברברי... (שוב - המנע מסרבול) "המעקה האבנוני והקודר" צ"ל: מעקה האבן הקודר (התחכמות יתר אינה מועילה לאף אחד) "טילאמון, אדם שליו ומיושב מאד בדעתו בדרך-כלל, לא היה בריה רעת-לב בדרך כלל, נהפוך הוא." צ"ל: טילאמון, אדם שליו ומיושב מאד בדעתו בימים כתיקונם, לא היה בריה רעת-לב כלל וכלל. נהפוך הוא. (הבדל בין "בדרך כלל" ל-"כלל וכלל". בראשון עדיף לא להשתמש, בדרך כלל...

) קפדן וחסר מנוח כבשלושה ימים אחרונים אלו." צ"ל: קפדן וחסר מנוח כבשלושת הימים האחרונים. פרק 9 "קפטן לאריול" מלמל סיריל, מזהה מיד את זהותו. צ"ל: "קפטן לאריול" מלמל סיריל, מזהה אותו מיד. (המנע משימוש חוזר במילים בעלות שורש זהה. לא "מזהה את זהותו", לא "מכיר את היכרותו", "חוזר את חזרתו" וכולי. הדבר פשוט זועק מהדף זעקה זועקת גדולה) "כן, ליוטננט?" שאלה (שוב דרגות – לא מודרניות ולא לועזיות) "מיים מבושמים" צ"ל: מים מבושמים "נארוון הרשתה לחיוך קלוש של שביעות רצון לעלות על פניה, בעודה אוספת את קצות שמלתה במשיכה מהירה, בעודה פותחת חרש אל הדלת במפתח המתכת שמשכה מכיסו של עוטה השחור והכסף הקרוס על הקרקע, שקוע בשינה עמוקה לצד חברו, אשר נשמט לתנוחת ישיבה סמוך לצד המשקוף." צ"ל: נארוון הרשתה לחיוך קלוש של שביעות רצון לעלות על פניה בעודה אוספת את קצות שמלתה במשיכה מהירה ופותחת חרש את הדלת. את מפתח המתכת משכה מכיסו של עוטה השחור והכסף השרוע על הקרקע, שקוע בשינה עמוקה לצד חברו שנשמט סמוך למשקוף. (המנע מסרבול וממשפטים ארוכים מדי. נארוון יכולה לעשות דבר אחד בעודה עוסקת בדבר אחר, אך לא לעשות אותו בעודה עושה משהו אחר בעודה מתעסקת בשלישי ובעודה מקמטת את הרביעי, או משהו. כמו כן, חלק מהשורשים בפשה העברית אינם מגיבים טוב למשקל פעול. ק.ר.ס. הוא דוגמה טובה לכך) "אכן, רעיון רחוק משלמות" העירה בעצב, בעודה שבה והופכת בדבר בדעתה "ואף מסוכנת בדרכה שלה... אולם לעת עתה, אין בידי ברירות מרובות". צ"ל: "אכן, רעיון רחוק משלמות," העירה בעצב בעודה שבה והופכת בדבר בדעתה, "ואף מסוכן בדרכו שלו. אולם לעת עתה, אין בידי ברירות מרובות." (מה אמרתי על השימוש המופרז בשלוש הנקודות? אהא) לסיכום: כולי תקוה לעתיד טוב יותר, מלא שלום ואחוה וללא יונים.

 

[Envinyatar]

תגובה מפורטת

ראשית, אני מודה לך על הביקורת המפורטת. וכעת, התייחסות לנקודות לגופו של עניין א. לעניין הסגנון והכתיב - אכן, יש ליקויים סגנוניים, והם יטופלו בתקווה בשכתוב הבא שיערך לעלילה בעתיד. הביקורת המפורטת בעניין זה תשמר, ואתן לה את מלוא היחס ושיקול הדעת כאשר אערוך את השכתוב. ב. לעניין התאמה לטולקין: טולקין ועולמו משמשים כבסיס לסיפור, אולם כל כותב והסגנון שלו. באופן כללי, אני סבור שהסיפור מתאים לעולם הטולקינאי, אף כי הוא שונה מדרך כתיבתו של טולקין בנקודות רבות. אני שואף להתבסס על טולקין, ולא לחקות אותו מא´ ועד ת´. כמו כן, העידן שחלף (ובעיקר התקדמותה של עכירת ארדה, מוטיב מרכזי בסיפור) הביא לשינויים. 1) לא השתמשתי בקסם כלאחר יד. הדמויות מטילות הלחשים היחידות שמוצגות הם נארוון ואנטרל, לשניהם (כל אחד בדרכו) קשר אל המייאר. 2) אמרייל מוצגת אכן, כחריגה מהמוסכמה העלפית. מעין פרחחית מתמרדת. ואכן, היא לא היתה אהובה על מרבית מכריה בולינור. לדעתי, אין מקום להתייחס לעלפים כגזע שכל בניו דומים זה לזה. כשם שהיו בעבר גם עלפים מרושעים ופרועים (ראה בסילמריליון), כך יכולה להיות גם פרחחית חסרת רסן. ג. אלאדו אכן הינו בעל אישיות בוסר ולא מתאים לכסאו. אין זה חידוש מבחינה "טולקינאית", שכבר הציג (בסילמריליון ובסיפורים שלא נשלמו) , כולל מבתי המלוכה של נומנור וגונדור, שליטים כושלים ואכזריים, שנפילתם נגרמה לא עקב קללה עתיקה, רעל או טבעת, אלא בשל אופיים שלהם. וכאן משתלב אחד המסרים החשובים של העלילה: מוצא מפואר משמעו קודם כל אחריות כבדה וחובות, ומרגע שמתכחשים להם (תוך אימוץ נורמות של המזרח והדרום), הרי כל שנותר הוא עריץ קטן ולא יציב. מרגע שבחר לבגוד בערכים שמייצג בית יסילדור, הרי אין כל משמעות לכך שבא מבית זה. ד. המסר. ראשית, כל איש והשקפתו. מה שנראה לא הולם לאחד יכול להראות הולם לאחר. שנית, אני מבקש להמשיך את ההשקפה הטולקינאית ולחדד אותה, תוך עימות חזיתי בינה לבין הדוגמות המודרניות של ניהיליזם, אתאיזם ופוסט-מודרניזם. עמי הדרום והמזרח: לא השלום שנכרת עימם מוצג כחטא או כדבר הרע, אלא העובדה שמניחים להם לפלוש אל תוך גונדור ולחבל במסורתה היחודית (קרי, לכל עם יש את הזכות להשאר מה שהוא ולשמר את מסורתו בלא שיפלשו אל תוכו) - וזאת גם מתוך האינטרס הפסול של גנראל לאנראד, "הדמות השלילית" המרכזית של העלילה. לא סתם כך מוכנסת המחשבה של נסיך אומבאר, הומבאבא, בעניין זה כי לאנראד אינו פועל מאהבת בני הדרום, אלא מאינטרס זר משל עצמו, אינטרס אשר בן הדרום חש באופן מוזר כי יש להזהר ממנו. מלבד זאת, מן הראוי לזכור את הדברים הבאים: הבאלכות ורוכבי הקרונות הם עמים פראיים, שוחרי מלחמה ומסוכנים. הסיבה שהם מוכנים (בעיקר הבאלכות) לאותה ברית מפוקפקת, היא התקווה להרוס את רוהאן, בעלת בריתה לשעבר של גונדור. עצם הברית עם המזרח באה כחלק אינטגרלי של הבגידה בבעל הברית האמיתי של גונדור, וגם מסיבה זו היא פסולה. רוכבי הקרונות מושפעים מכח זדוני נוסף, שטרם נחשף בשלב זה של העלילה, אבל יחשף בהדרגה בהמשך, כאשר אכניס לעלילה את דמותה של אשה צעירה מאותו עם, שמבקשת להמלט מגורל אישי מר על-ידי עריקה אל הצד השני. מעל הכל, כפי שאמרתי עוד קודם, עומד האינטרס הפסול של לאנראד ומשמר היונה. הם, הרבה יותר מבני המזרח והדרום, מהווים את הסכנה הגדולה לגונדור: הצעירים המופקרים, הרדודים והמסוממים, השקועים בהדוניזם פרוע (וכך עושים למעשה את רצונו של מלקור). אלו מכלים את גונדור מבפנים, ומשתמשים בזרים מהמזרח והדרום ככלי להגשמת מטרותיהם. שים לב, כי בניגוד ל"יונאים", הדמויות מן המזרח ומן הדרום שמוצגות כ"דמויות" (בעיקר הומבאבא, מאוחר יותר יהיו עוד), אינן חד-מימדיות. הומבאבא עצמו הוא "רע" או אכזרי הרבה פחות מאלאדו, וחש לא פעם אי-נוחות למראה אכזריותו. הנסיך הדרומי, מאחורי חזותו הגרוטסקית, הוא פוליטיקאי משופשף למדי, שבא בכדי להשיג את המיטב עבור אביו המלך ומדינתו. מטבע הדברים, לא האינטרס של גונדור הוא העומד לנגד עיניו. מאידך, הוא שוקל לנטוש את "ספינתו הטובעת" של המלך ולשאת ולתת דווקא עם נארוון, בהנחה שהנסיבות ישתנו. לגבי הדמויות: סיריל אינו אמור לעורר אהדה בטווח הרחוק. מעבר לאהדה התחילית, של קצין המשמר הנאמן שפוטר על לא עוול בכפו, סיריל מתגלה לאט-לאט כאדם מוכה יגון בצורה כמעט חולנית, נטוע בעבר וחסר יכולת הסתגלות כלשהי. תכונותיו אלו אף יביאו עליו את סופו בשלב מאוחר יותר. ארגלאנד, לעומתו, הוא פרגמטי יותר. הוא מונע בידי העוול האישי שנגרם לו (החרמת שדותיו בידי בנו המסומם וההולל של הלורד המקומי), וכן מסלידתו מהשחיתות והאופל המציפות את גונדור, בשמה של "הנאורות". ארגלאנד הוא, במובן זה, פשוט העם המסורתי, שמתריס וקורא תגר על אצולה רופסת, ששכחה את עצמה ומועלת בערכים אשר יצרו אותה. הוא פרגמטי הרבה יותר מסיריל, ומפוקח יותר ממנו. נארוון, מעבר למאבק התמידי שלה בעברה האפל ובמשמעותו, מייצגת את הערכים הטולקינאים הקלאסיים. מי שרואה ערכים אלו כדוחים, הרי יש לו בעיה גם עם טולקין עצמו. לא סתם שמתי בפיה, במאבק השירים מול לאנראד, שורות שמקורן במיתופואיה של טולקין. גם אם חלפו למעלה מ-50 שנה מאז כתב טולקין, הרי העימות הבסיסי לא השתנה: הטוב, הנאמנות ואהבת המסורת מול ההפקרות, השפלות והרוע (גם אם הרוע מציג עצמו כ"נאור" והופך בשפת להטוטי הפוסט-מודרניזם וה"ריאל פוליטיק" את הטוב לרע ואת הרע לטוב). בקיצור, הערכים שמסמל אורם הלבן של הואלאר מול הערכים שמייצג כתר הברזל השחור של מלקור. אלו נותרו בלא שינוי. שלהבת הגבירה נועדה, בין היתר, בכדי לעורר אצל הקורא שאלה באיזה צד של המתרס הוא עצמו עומד. בברכה, ופעם נוספת תודה על הביקורת המפורטת, גדעון אורבך.

 

[הלדין]

תוספת לביקורת

הסיבות לאישיות של אלאדו אכן אינן ברורות. אתה נופל לאחת הקלישאות השחוקות ביותר של הז´אנר שאתה מגדיר את אלאדו באמצעות המטריקה הפרוידיאנית(אני בטוח שאתה מכיר את משנתו של פרויד היטב). טולקין מזכיר מקרה דומה לזה של אלאדו אבל הוא מזכיר שאותו מלך היה אחראי למנות עוצר שינהל את העניינים בזמן שהוא מתבטל. שנית, מועצת הלורדים שאתה מזכיר מבוססת על "הקוריה" של אנגליה שממנה התפתח הפרלמנט של היום. סביר שבמשך אלפיים וחמש-מאות שנה יתפתח פרלמנט ממועצת הלורדים(אני בטוח שאתה גולש מפעם לפעם בפורום התאום ועיינת בדיון על הדמוקרטיה אבל די סביר שאינך אמיץ דייך לנסות משהו כזה בגונדור). שלישית, כיצד בתוך עשר שנים בלבד חיסלו אלאדו וחבר מרעיו מסורת של אלפי שנים? אנחנו לא מדברים על השמדת המסורת שבכתב, אנחנו מדברים על השמדת המסורת שבעל-פה! העובדה שבאיתיליה לא זיהו את "גאלאדריאל", מעידה שהתהליך הזה נמצא בעיצומו והוא החל עוד מלפני היות אלאדו מלך. אציין שספריית גונדור כללה יותר מאוספי מעשיות מיושנים אלא גם הידע הרפואי והמדעי של גונדור ואותו רק אידיוטים ישרפו, ומפקד משמר היונה אינו טיפש; מטרתו היא לרענן את הנורמות, את הערכים, אבל הידע עצמו אינו מעניין אותו. השמדת הידע היא מעשה בלתי שקול והוא יתנקם באיש יום אחד כאשר הוא יזדקן אם הוא אכן השמיד את הידע.

 

[N Y]

אני מבין את כוונתך,

אך נראה כי נגזר עלינו שלא להסכים: 1. אצל טולקין, גם הדמויות העוסקות בקסם ממעטות מאד להשתמש בו. אנו מקבלים אי כה את ההרגשה כי הקסם הוא דבר סודי, מופנם, מסתורי. השימוש בו אצלך נראה לי כמנוגד לתפיסה זו. דמויותיך משתמשות בקסם בעת הצורך ודי, כמו בכל פנטסיה נוסחתית רגילה. כך נפגמת "מערכת הבלמים והאיזונים" (כך אני קורא לה) של הסיפור, שהרי אם הקסם קל ופשוט כל כך, מי ימנע מהקוסמים להכנס באבי אביהם של אויביהם בכל הזדמנות? מנסיוני, התירוץ המקובל של "אגירת כוחות" אינו אמין במיוחד. 2. יש חריגה ויש חריגה. אני, כקורא טולקין מושבע, פשוט לא מסוגל לדמיין את אמרייל כבת לעם הנאווה. אכן, יש בהם טובים ורעים, חזקים וחלשים, אך אמרייל פשוט אינה מתיישבת כלל עם הדימוי הגזעי שלהם. במילים אחרות - אין כל הבדל מעשי התנהגותי בינה לבין פרחחית אדם. בני לילית, על כל גווניהם, אמורים להיות משהו *אחר*, לתת הרגשה של קסם, ריחוק מוזר מסוים. שים לב, למשל, לדרך בה מתואר לגולס ב-"שר הטבעות" - לעולם לא קרוב מדי, אישי מדי, תמיד נשאר מיסתורין מסוים, ולעולם לא תטעה לחשוב כי אדם הוא. 3. אולי לא הבנת את הנקודה. טולקין תמיד נתן סיבה טובה, *ממש* טובה, לנפילתם של גדולים (כולל בני שושלת גדולה). אתה מתאר יורש שהנו, מילדות, רכרוכי שחצן ובעל תכונות רעות אחרות - ללא כל סיבה שהיא. כל תיאוריך לאח מכן הנם פועל יוצא של תכונות אלה. טולקין עשה זאת בדיוק באופן ההפוך, וגם לאלה שנפלו נותרה הדרת כבוד מסוימת (שוב, ע"ע דנתור). 4. הייתי שמח מאד לו אכן היית עושה את שאמרת, קרי - חידוד ההשקפה הטולקינאית ועימותה אל מול ניהיליזם, אתאיזם ופוסט-מודרניזם. הבעיה כאן היא בנקיטת העמדה הברורה של הסיפור, לאמור "טולקין טוב, השאר רעים", והחזרה הבלתי-נלאית עליה. ניקח, לדוגמה, את הפוסט מודרניזם, בו אתה בא חשבון, כביכול, באמצעות סיפוריה ושיריה של הטרובדורית הכושלת. הרי אלה האחרונים נכתבו מראש כמגוחכים מאין כמוהם (עד כדי פגיעה קשה באמינות הסיפור, אגב). אינך מציב אתגר אמיתי מול הקורא, אלא מטיף לו הלוך ושוב לטובת השמרנות טולקין - ללא כל הסבר אמיתי (המיתופיה בפירוש אינה נימוק, אלא רק הצגה חוזרת של הדברים). אני חייב להודות כי נופף מוזר מאד נתן לסיפור מעצם היותם של הגיבורים ה-"טובים" מחרחרי מלחמה בפועל (גם אם שלא מרצונם), או לפחות אוהדיה. לא נראה לי כי טולקין היה מקבל בחיוב רעיונות כאלה. הסיפור, למעשה, הנו דמגוגי מאד - הנימוקים העיקריים בפי הגיבורים הם יופי, טוהר ומסורת, ואילו אויביהם מתוארים כרעים, מלוכלכים, גסים ולעתים מפגרים. עוד מעט "שמן" יהיה שווה ערך ל-"מרושע", ובא לציון גואל, אה? 5. הבעיה העיקרית של הסיפור - ההקצנה. חרוזי הטרובדורית נדונו כבר קודם, כמו גם התנהגותה של אמרייל והצגת צדי המתרס המעוותת. גורמים נוספים: התנהגות היונאים, אופיו של המלך והאופן בו מוצגים המעמדות השונים בעם ביחס ישר לתמיכתם או התנגדותם לשלטון החדש. שוב - חבל. הסיפור כשלעצמו מעניין, אך הבעיות הנ"ל קשות מאד ופוגעות בהנאה. אני ממליץ לך שוב, בחוצפה, להוציא את הסיפור מעולמו של טולקין ולתת לו חיים משל עצמו.

 

[Envinyatar]

תשובה מפורטת שניה ל NY ../images/Emo47.gif

צר לי שתגובתי התאחרה, אבל הנה התייחסות מפורטת ומפורשת לכל הנקודות שהעלית. תשובה לנקודות, אחת לאחת: כללי: אני משתמש בעולם של טולקין ובחלק מהעקרונות שלו. מעולם לא התכוונתי לחקות אותו מא´ ועד ת´, מה שהיה שולל מהיצירה כל ערך עצמאי, וסביר להניח שהיה יוצא מאד-מאד לא מוצלח. לכן, כאשר יצרתי שליט כושל (שעיקר תפקידו בעלילה ליצור את הרקע למה שיתרחש בכרכים המאוחרים), הקפדתי שלא יהיה דומה לדנתור או לסארומאן. טולקין נותן לי השראה, ולא אובייקט לפלגיאט. לעניין הקסם: טולקין משתמש לא פעם בקסמים גלויים, שאינם הולמים מה שכתבת. כך למשל האצטרובלים הבוערים שמטיל גנדלף בזאבים ב"הוביט", או הדרך בה הוא מטפל בהם בשה"ט, האש המאכלת בה משתמשים משרתיו של סארומאן להפיל את שערי נקרת הלם, ועוד כהנה וכהנה. קיבלתי את התפיסה הטולקינאית לפיה הקסם מוגבל לבריות מיוחדות, בד"כ מזרע המייאר, ואני אינני חורג ממנה. לעניין ´הפרת האיזון שבשימוש בקסם´: לא מיני ולא מקצתי. אכן, קסמיה של נארוון משמשים אותה להפטר מקלגסי יונאים שמתקיפים אותה, אולם אין בהם בכדי להכריע בן-רגע את יריביה היותר מסוכנים. ולראיה, למרות כל כוחותיה של נארוון, הכרך הראשון לא נגמר דווקא בנצחונה. מערכת האיזונים והבלמים היא מורכבת מכמה וכמה אלמנטים. ואגב, לא דיברתי על "אגירת כוחות" אלא על משהו אחר; כוחות האש של נארוון הם הרסניים כאשר עושים בהם שימוש בעוצמה גבוהה מדי, ועשויים להבטיח את חורבנה שלה, אם תגזים בשימוש בהם. לפחות בהזדמנות אחת (פרק שעוד לא נכתב) היא תשלים עם תבוסה, רק כדי לא להאלץ לעבור את הסף הזה. אין דבר בין זה לבין "אגירת הכוחות" בפנטזיה ה"נוסחתית" המחליפה את המגבלה הטכנית של דמות הקוסם במו"ד. לעניין אמרייל: לא כל בני הלילית (עלפים) התנהגו באופן שונה כל כך מבני אדם. כך לדוגמא את סירוס, יועצו הנבל של תינגול. לא היה דבר נעלה בהתנהגותו (שהזכירה לי לא פעם את לשון-כחש). דעתך יכולה היתה לחשב נכונה, לו היינו מתבססים על שה"ט לבדו, ומתעלמים מהסיל´ והסל"נ. אמרייל, היא אכן, חריגה מהמוסכמות. ראשית, היא צעירה מאד-מאד, ממש ילדה במושגים של עלפים. אין ולא יכול להיות בה זכר ל"עצב השנים החולפות" אותו לא חוותה מעולם. שנית, וחשוב הרבה יותר; יש באמרייל גם פן אחר, עלפי הרבה יותר, שאינו מודגש בפרקים הראשונים, אולם ילך ויתגבר בהמשך העלילה. שלישית, וכאן אני חוזר להתחלה: זכותי, ככותב (להבדיל ממשכתב, ע"ע לוטם) לשנות ולהציג גם עלפית מטיפוס חדש ולא מוכר. לפי הרקע, האופי והבסיס לדמותה של אמרייל, רקע זה אינו חסר הגיון. בתחילה, לפחות, כל הופעתה (ומה שמזעזע ומרגיז את סיריל, להבדיל מארגלאנד), היא ניפוץ של "מיתוס הגבירה העלפית". אמרייל מודעת לכללים האלו, בזה להם ונהנית מאד מהחופש שניתן לה לנהוג בדיוק כ"פרחחית אדם". מאוחר יותר, כאמור, העניינים נעשים מורכבים יותר. זכור שמדובר בתכנון של טרילוגיה, והתפתחות הדמויות (גם כן בהתאם לקו הטולקינאי) היא איטית. לעניין ´נפילתם של גדולים´: לא תמיד. הוזכרו בסל"ן וגם בדברי ימי נומנור די והותר שליטים שהיו ´קטנים´ ולא ראויים מן ההתחלה. שנית, כפי שציינתי בפתיחה, אני לא מחוייב לכבד כל עקרון טולקינאי, גם אם אכן היה זה עקרון. אלאדו אינו אדם גדול; הוא ילד מתוסבך ואכזרי שלא התבגר, וחי תמיד בצל של אביו, כנגדו הוא מתריס כל העת. הוא אינו דנתור, אין לו ולא תהיה לו את הדרת הכבוד של האחרון. זכור עוד דבר; שר הטבעות, ככל שבגונדור עסקינן, עוסק בתחייתה וחידוש ימיה כקדם. שלהבת הגבירה עוסקת בהתנוונותה, שפלה ומפלתה. הדבר ניכר לא רק בדמותו של אלאדו ובלאנראד וחבר מרעיו הפרוורטיים. הדבר ניכר גם באופיים של אחרים שלכאורה אינם שותפים עמם לאותם מטרות: החל מאופיו חסר המעצורים והתככני של אר-קאהרדול, אשר שימש מצע נאות להתפתחותו ולהתחזקותו של אנטרל (שמת לב לדמות זו, אני מניח), על כל המשתמע מכך, וכלה בחולשתם ובחוסר עמוד השדרה של בכירים אחרים, כגון מפקד משמר המגדל ומושל לוסארנאך. "הגדול" שנופל, הינו למעשה גונדור עצמה, ואילו האנשים, בהתאם ל"דור המפלה" הם קטנים מאד ברובם. ולעניין סיבת המפלה (ועצם הופעתם של טיפוסים בנוסח היונאים); אני לא רוצה לפרט כרגע עניינים שיתגלו רק בכרכים המאוחרים, אולם הסיבות הן מגוונות, ובראשן אכן סיבה שהיית יכול להגדירה בהחלט כ"גדולה". לעניין העימות בדעות: יתכן, אם כי נדמה לי שפספסת כמה קטעים, או הבנתם אותם בדרך לא נכונה. אין כל פסול בנקיטת עמדה ברורה. טולקין עשה זאת, וגם אני עושה זאת בדרכי. כפי שטולקין אינו מסביר במיוחד את "הצד של הבריונים" שזיהמו את הפלך וגורשו ממנו בחוזק יד, כך אני איני מסביר (אם אני בכל זאת עושה זאת יותר מטולקין), את "הצד של היונאים". מניעיו האישיים של לאנראד, מכל מקום, יובהרו בכרכים המאוחרים יותר. לעניין סיבות מדוע היונאים "רעים", נתתי כמה וכמה: 1. היהירות, האכזריות והבוז שלהם כלפי כל מי שאינו חושב כמוהם. מרגע שאתה "לא נאור", אזי מותר להשתיק אותך ולעשות לך הכל. כל זאת, כמובן, תוך שימוש נוסחתי במילים יפות כגון ´שלום ואהבה´, שהופכות פלסתר להסתיר צרות אופקים, שחיתות ואכזריות. 2. הלהט של היונאים ומנהיגם להשמיד ולהשכיח כל תפיסת עולם (כגון הטולקינאית) המנוגדת לדעתם. אחד השיאים הוא בתאורו של ארגלאנד על אודות שריפת הספרים הגדולה במינאס-איתיל. 3. השנאה הלוהטת והבלתי הגיונית של היונאים, לכאורה, למסורת ארצם, הכוללת הזדהות עם מי שנתפס כאויב, ושאיפה לכפות את תרבותו על מורשת ארצם שלהם. 4. הדקדנס התרבותי המוחלט אותו הם מייצגים, כולל עישון סמים, אורגיות פרועות, ניכור מוחלט מכל צורה של חובה או התעלות והקרבה, וכך הלאה. לעניין רולאנדה: רולאנדה אינה רעה. היא טרובאדורית כושלת (ועניה מאד בנעוריה) שרצתה להצליח, והפכה שלא מדעתה לכלי במשחקם האכזרי של לאנראד ואלאדו. שיריה הם מטופשים ומגושמים, הא ותו-לא. הם לכשעצמם אינם מייצגים פוסט-מודרניזם או כל דבר אחר. הרוע טמון בדרך בה משתמש בהם לאנראד כדי להחניק את המסורת ויצירות האומנות מן העבר – ובכך אין ולו שמץ של גיחוך. מלחמת השירים, אגב, מציגה היטב גם את נימוקיו של לאנראד. לא בחרתי בהטפה ארכנית, אלא פשוט בעימות העמדות זו מול זו, במלואן, מול פניו של הקורא. לעניין "מחרחרי מלחמה": הגיבורים אינם מחרחרי מלחמה, לפחות לא ברובם. סיריל אמנם משתוקק למלחמה חלק מהזמן, בעיקר בכדי לספק לעצמו תירוץ ליפול בקרב ולהחלץ מאומללותו (באופן דומה, אגב, לשאיפתה של איאוון בשה"ט). חלקם הם שואפי הרפתקאות ו"צרות" (ע"ע אמרייל, שלא טעמה עדיין מוראות של מלחמה אמיתית), אולם היחידים שמחרחרים מלחמה בפועל הם אלאדו ולאנראד (וכמובן, בני המזרח, המעוניינים לישב חשבון עם רוהאן). התפיסה הכללית היא ששלום ומלחמה משולבים זה בזה. "היד המרפאת הינה גם היד המוחצת", כלשונו של טולקין בשה"ט. המלחמה היא הרסנית ונוראה, אולם גם מדגישה תכונות נעלות בבני אדם. הרוע האמיתי מצוי אצל מי שמחרחר מלחמה מטעמיו השפלים, ואלו בהחלט אינם הגיבורים ה"חיוביים" כלשונך. כמו כן, שים לב שלחלק מה"טובים" יש גם פן אפל באישיותם. נארוון היתה במשך תקופה ארוכה משרתת של מלקור, וחלק מהאופל וההרסניות של אדונה הקודם השתמר בתוכה גם לאחר ש"החליפה מחנה" והצטערה באמת ובתמים על מעלליה הקודמים. סיריל הולך ונוטה לכיוונים בלתי רצויים ככל שהוא נאכל יותר ביאוש ותסכול. ה"דמגוגיות" כלשונך - אם זו דעתך, אזי אנא הפנה את האשמה בראש ובראשונה אל טולקין עצמו. הוא הקצין בכך הרבה יותר ממני. קשה לי להבין כיצד מצד אחד אתה מהלל את טולקין, ומצד שני מאשים אותי בהאשמות כאלו. לעניין הזהות בין יופי לטוב ובין רוע לכיעור: לא מיני ולא מקצתי. הדבר קיים בשה"ט דווקא ולא בעלילת שלהבת הגבירה. אני מוצא את טיעוניך בעניין זה לא צודקים, שגויים ומעליבים: 1. כמעט כל ה"נבלים" העיקריים שהוצגו עד כה: לאנראד, אנטרל (וגם אלאדו) מוצגים כיפי תואר, או לפחות נאים. בלא ספק, כל אחד משלושתם נאה יותר מסיריל או ארגלאנד, למשל. 2. הדמות השמנה היחידה שהוצגה בפרוטרוט (שלא בחטף, כגון יונאי זה או אחר שנתקל בדמויות) היא הומבאבא, הנסיך מהאראד. מדובר בדמות מורכבת (וחכמה מאד, למעשה), שקשה מאד להציגו כ"רשע", גם אם הוא אויב במידה זו או אחרת של ממלכת גונדור.