סיפור עצוב
יש לי חברת ילדות שאפשר להגדיר אותה כחבתרי הטובה ביותר. אנחנו מכירות מגיל 12. לפני זה למדתי בחו"ל. בגלל שהקשר שלנו נמשך כבר 20 שנה בקרוב, היו באופן טיבעי התקרבויות והתרחוקיות בינינו לאורך השנים. לפני כשנתיים אמא שלה חלתה בסרטן. הוציאו לה את הרחם. לאחר מכן הסרטן התפשט לכיוון הריאות והאם עברה ניתוח שבה הוצא לה גם חלק מהריאה. הסרטן הזה עשה בה שמות. כיום יש גם גרורות בבטן ובאגן הירכיים. האישה פשוט נאכלת מבפנים. המצב ממש ממש לא טוב. כיום לאם קשה לצעוד יותר ממספר צעדים בכוחות עצמה. אני אף פעם לא יודעת עד כמה מותר לי "להציק" לחברה שלי ולהטריד אותה טלפונית. היום הייתי אמורה להיפגש איתה אבל לפני כחצי שעה היא התקשרה ואמרה שבני המשפחה לוקחים את האם לחדר המיון משום שחלה החמרה במצב הנשימה שלה. ביום ראשון אמה של החברה הייתה אמורה להתחיל בתהליך של כימותרפיה עזה במיוחד. עכשיו לא נותר אלא לצפות ולראות מה קורה. אני כותבת את כל הדברים האלה כי באופן טיבעי אני מפחדת מפני מה שמתרחש ועוד עתיד להתרחש. אני מוכנה לספק את כל התמיכה שבעולם אבל פעמים רבות מוצאת את עצמי פשוט חסרת אונים. החברה שלי התנתקה מכל מעגל החברים הקרובים שלנו ועכשיו אינ שואלת את עצמי אם אני צריכה ללחוץ עליהם להרים אליה טלפונים ולהראות עניין עד כמה שזה אולי ייראה בעיני חלקם מזוייף- או אולי לתת לכל אחד לנהוג לפי בחירתו האישית. לא כולם יודעים עד כמה המצב חמור - אני בטוחה שאם הם היו יודעים הם כן היו מתקשרים. האם זה המקום שלי ליידע? האם זה המקום שלי לללחוץ? עד כמה ? אולי החברה תכעס ותיעלב על כך שכאילו נוצרים קשרים חדשים מתוך רחמים? כתבתי כדי לפרוק מהלב. אם היה לכם קשה לקרוא אז סליחה.
יש לי חברת ילדות שאפשר להגדיר אותה כחבתרי הטובה ביותר. אנחנו מכירות מגיל 12. לפני זה למדתי בחו"ל. בגלל שהקשר שלנו נמשך כבר 20 שנה בקרוב, היו באופן טיבעי התקרבויות והתרחוקיות בינינו לאורך השנים. לפני כשנתיים אמא שלה חלתה בסרטן. הוציאו לה את הרחם. לאחר מכן הסרטן התפשט לכיוון הריאות והאם עברה ניתוח שבה הוצא לה גם חלק מהריאה. הסרטן הזה עשה בה שמות. כיום יש גם גרורות בבטן ובאגן הירכיים. האישה פשוט נאכלת מבפנים. המצב ממש ממש לא טוב. כיום לאם קשה לצעוד יותר ממספר צעדים בכוחות עצמה. אני אף פעם לא יודעת עד כמה מותר לי "להציק" לחברה שלי ולהטריד אותה טלפונית. היום הייתי אמורה להיפגש איתה אבל לפני כחצי שעה היא התקשרה ואמרה שבני המשפחה לוקחים את האם לחדר המיון משום שחלה החמרה במצב הנשימה שלה. ביום ראשון אמה של החברה הייתה אמורה להתחיל בתהליך של כימותרפיה עזה במיוחד. עכשיו לא נותר אלא לצפות ולראות מה קורה. אני כותבת את כל הדברים האלה כי באופן טיבעי אני מפחדת מפני מה שמתרחש ועוד עתיד להתרחש. אני מוכנה לספק את כל התמיכה שבעולם אבל פעמים רבות מוצאת את עצמי פשוט חסרת אונים. החברה שלי התנתקה מכל מעגל החברים הקרובים שלנו ועכשיו אינ שואלת את עצמי אם אני צריכה ללחוץ עליהם להרים אליה טלפונים ולהראות עניין עד כמה שזה אולי ייראה בעיני חלקם מזוייף- או אולי לתת לכל אחד לנהוג לפי בחירתו האישית. לא כולם יודעים עד כמה המצב חמור - אני בטוחה שאם הם היו יודעים הם כן היו מתקשרים. האם זה המקום שלי ליידע? האם זה המקום שלי לללחוץ? עד כמה ? אולי החברה תכעס ותיעלב על כך שכאילו נוצרים קשרים חדשים מתוך רחמים? כתבתי כדי לפרוק מהלב. אם היה לכם קשה לקרוא אז סליחה.
