סיפור עצוב

[holabo]

סיפור עצוב

היום הודיעו בכיתה של הבן שלי שאמא של אחד הילדים נהרגה בתאונת דרכים. התאונה היא התאונה הקשה שהיתה אתמול בים המלח. זה ילד חדש בכיתה. הם עברו לאזור לפני חודש. האמא חזרה הביתה (לבית ההורים) אחרי גרושים. ידעים שהאב לא בתמונה, שכן אין הסדרי ראיה איתו. כל כך עצוב על הילד. כמה טראומות בזמן קצר: גרושים, מעבר דירה, מות האם. ההורים מתארגנים לקנות לו מתנות שהחברים החדשים מהכיתה יביאו לו בשבעה, לשמח אותו. אני לא מצליחה להחליט אם זה רעיון טוב או רע (הרי מתנות מביאים בשמחות, לא?) בכל מקרה, סעו בזהירות. כל זה גורם לי לחשוב יותר על מידת האחריות שיש לי עכשיו כ"משפחה חד הורית". האחריות לא רק לפרנס, ולדאוג לצרכים - אלא להיות שם בשבילם, במובן הכי מילולי.

 

[והלאה וכאן]

../images/Emo7.gif נורא ואיום

 

[א פרח]

אכן תחושת האחריות הזו

עצרה אותי לא פעם ולא פעמיים בחיי מלעשות דברים כגון: היה מקרה בו העדפתי לעצור את הרכב בצד הדרך להנעל בתוכו, לכוון לעצמי את הפלפון על שעון מעורר לשעה יותר מאוחר ופשוט להרדם כיוון שידעתי כי אם אמשיך בנסיעה לא בטוח שלא ארדם על ההגה לכן העדפתי לשלם שעה נוספת לבייביסיטר אבל להגיע בטוח הביתה בריאה ושלמה מאשר לחסוך את אותה שעה ולא בטוח להגיע. דוגמה נוספת היא רצוני ברשיון נהיגה לאופנוע אותו החלטתי לדחות ללאחר שילדי יהיו בוגרים חלום אותו אני מתכוונת לממש בשנים הקרובות. האחריות הזו הרבה יותר מוחשית כאשר את חד הורית ובמיוחד כאשר את יודעת כי אין על מי לסמוך מהצד השני כמו במקרה של הילד עליו את מספרת. עצוב מאוד לקרוא זאת. לדעתי רעיון קניית המתנות בא להעביר לילד את המסר כי אף שהוא חדש בכיתה הילדים חושבים ורוצים להקל עליו, יתכן ואפשר במקום לקנות מתנות שכפי שאת כותבת בדרך כלל מתקשרות לאירוע משמח לארגן את הילדים כי יכתבו/ יציירו וכ"ו כל אחד ע"פ רצונו וכישרונו על מנת לעודדו ולהעביר את אותו המסר, בנוסף לעודדם כי יתחלקו לקבוצות ובכל יום מימי השיבעה יבקרו אותו ובכך יקלו עליו ולא שביום אחד יגיעו כולם ובשאר הימים ישאר לבד.

 

[Rtitan]

אני מפריד...

בין לשמור על ערנות - ואם אני מרגיש לא מרוכז לעשות עצירה בצד ולנוח או אפילו להירדם, לבין לנהוג כשאני מוציא לעצמי ולרכב שלי (4 או 2 גלגלים...) את המיץ. אינני יודע מהיכן זה נובע - אבל יש בעיני שני סוגים של סכנות - כאלו שהן סכנות טימטום כמו לנהוג כשאני לא מרוכז או עייף... להסתכן בנהיגה או כל פעילות אחרת מתוך רשלנות היא משהו מאד שונה מאשר לרכב על אופנוע - הוא בעיני נמנה על "סכנות" שהן משאבות אדרנלין כמו לנהוג מהר, צניחה חופשית או צלילה. יש לי ילדים? כן - ואני לא רוצה למות בעיקר כי אני רוצה שהם לא יגדלו עם "אין אבא". מצד שני - מאז שאני כאן, ובעיקר בשנה האחרונה התמכרתי קשות למולקולות האדרנלין ולא פעם מצאתי את עצמי במצב שבוא אני אומר לעצמי ממש לפני תחילה של משהו "RT... מה עבר לך בדיוק בראש כשהחלטת על זה??" והמחשבה הזו תמיד עוברת כי ברור לי שלפני שעליתי למטוס לצנוח (כבר פעמיים דרך אגב...) בדקתי היטב את רקורד הבטיחות של החברה שאיתה אני צונח. ביום ששי הבא אני יוצא לצלול בפעם הראשונה עם חברים - ובדקנו היטב את החברה שאיתה אנחנו יוצאים, והאופנועים שאני רוכב כאן מוחזקים היטב על ידי חבר שלי, ואני מכיר את הכבישים שאני אוהב. דרך אגב - הסכנה הגדולה ביותר על אופנוע כאן היתה כשרכבתי לפני כמה חודשים באחד מימי ראשון על ההיאבוסה ועצרתי להפסקה וארוחה קלה במסעדה שמחוצה לה חנו עשרות רבות של אופנועי הארלי... עד אותו יום לא ידעתי את קודי ההתנהגות התרבותיים בין חבורות ההארלי ושנואי נפשם רוכבי האופנועים האחרים. יצאתי משם אחרי 3 שעות עם כמה חברים חדשים שהבטיחו בהן צדק לבוא לבקר אותי בישראל

.

 

[א פרח]

../images/Emo13.gif זוכר במקרה לאיזה מועדון הם שייכים?

אולי תוכל למסור ד"ש בשמי ואז מבטיחה לך כי יהיו לך לחברי נפש לעד

לגבי האופנוע, תסכים איתי כי תאונה עם אופנוע הסיכויים לצאת ממנה בפגיעה קשה יותר מאשר ברכב? ובהרבה מיקרים התאונה איננה נגרמת עקב התנהלות הרוכב אלא עקב תרבות הנהיגה של נהגי הרכבים, יכולה לספר לך אין ספור סיפורים של חברים הרוכבים בארץ על נהגי רכבים אשר פשוט מתעלמים מאופנועים וכתוצאה מכך פוגעים בהם ומסכנים אותם מעל ומעבר. בנוסף כיוון שאני מכירה את עצמי ואת ההתמכרות שלי לאנדרלנין העדפתי לא לקחת את הסיכון ולהמתין עם הרישיון לאופנוע.

 

[holabo]

הרעיון הוא למצוא את האיזון

בין להיות שם בשבילם פיזית ובין לתת לעצמך את המנת אקסייט שאתה צריך בחיים. לא כל אחד צריך את המנה הזו. מי שכן לא יכול בלעדיה. אני כן רוכבת על אופנועים, למרות שהילדים קטנים. בכל רכיבה הם שם בראש שלי, ואני יודעת שאסור להיות על הקצה. יש מי שמחכה לי. אבל גם לא נמנעת לגמרי. ( ברכב מתים לא פחות. )

 

[Rtitan]

../images/Emo14.gif ../images/Emo10.gif אין מילים... פשוט אין...

 

[אחרי 20 שנים]

עצוב. איום ונורא איזה אסון מחריד.

 

[נעיתה]

זה נורא ואיום. ליבי עימם../images/Emo7.gif

 

[ו ו י נ ס ט ו ן]

ברור שלהיות שם בשבילם..

במלוא מובן המילה תמיד עומד לנגד עינינו. ואת צודקת - מאז שינוי הסטטוס זה קיבל עוצמות אפילו חזקות יותר. דברים קטנים שקרו להם בעבר, היום מקבלים משמעות גדולה יותר <ולפעמים זו טעות...>. בקשר ל'סעו בזהירות' - גם הנהג הכי זהיר צריך להיות עם 7 עיניים. אם לחבר את הדברים לשרשרת התאונות המחרידות שקרו לאחרונה - הפוגעים יצאו 'בשלום' לאחר שרצחו משפחות שלמות. החייל מאמש למשל צריך לרצות 4 מאסרי עולם - רק זו הדרך לחנך את המשתוללים.

 

[kleo patra]

אני דווקא נגד

לא נראה לי הענין של להביא מתנות בכדי לרצות את הילד. ואני מניחה שהילד בין 8-9..., זה לא ילד בן שנתיים שלא יכול לחוות את הקושי. עם כל הקושי שבדבר והטרגדיה הזו- אולי האב יתפכח ויכנס לתמונה ויתחיל לקחת אחריות על הבן שלו- אולי זו הזדמנות עגומה שניתנה לו. ככ קשה- וככ עצוב- צריכים להוקיר כל תקופה,שבוע, יום ורגע שכולנו בריאים ושלמים- כל השאר זה השוליים של החיים.