נתנאל 123456
New member
סיפור עלי ילד חריג
אני אתחיל מהתחלה:
אמי מספרת,שהייתי ילד מאוד מיוחד היא טוענת שהייתי, ילד חכם מאוד מאוד יצרתי.
אבל גם, אם הרבה בעיות מורכבות כבר מגיל קטן,היא טוענת שכבר מגיל צעיר היא ידעה שאני לא כמו כולם או היה כמו כולם,היא אומרת שהייתי עמוק- בעל נפש עדינה שדיבר על דברים גדולים.
כמו המוות שלי ועוד מזכיר את היותי שונה ובגלל זה אני ימוות, אני זוכר אותי ילד בן 6 פותח.
אם אמי את השיחה ככה" אמא אני לא כמו כולם ואנשים לא אוהבים אנשים שונים,אז זה אומר.
שאין לי באמת מה לעשות בעולם הזה?,אני חושב שיש גן- עדן וגהנום אבל אני יודע שמי שלא.
בסדק הולך לגהנום אז אני אלף לשם?,ככה אני שאלתי אותו ושדיברתי איתה במשך למעלה משעתיים.,זה היה ביום כיפור שחזרנו מבית הכנסת, היא סיפרה לי לפחות ככה אני זוכר.
חיי התחילו בצורה טובה יחסית,הייתי ילד מאושר-שמח תמים מאוד ומאוד חברותי וצמא לאהבה.
אבל יש דבר אחד שגרם לי בעצם להשתנות וזה אירוע שקרה לי בגן שהייתי בן 5, אני יספר את הסיפור,אני הייתי ילד אוהב היו לי חברים הייתי מוזר זה נכון עושה שטיות היפר אקטיבי בצורה הכי מובהקת, ילד קשב וריכוז אם אתם מבינים היה ילדה שאני מאוד אהבתי היא הייתה הילדה.
הכי, יפה אני ושאר הילדים תמיד רצו להיות בחברתה, ויום אחד נפל לה הכבוע מבעד לגדר.
אני החלטתי שאני יעזור לה, והיא באמת תשמח לא?,אני ניסתי להוציא אותו עם- היד ולא הצלחתי, אז הכנסתי את ראשי בין הסרוגים ונתקע לי הראש ואז הילדים התחילו להכות אותי.
ולצחוק עלי, מי שהתחיל את זה היה "חבר" שלי שדרבן אותם, הם הורידו לי את המכנסים.
נתננו לי מכות, וירקו עלי, בזמן שאני לא יכול להגן על עצמי, הגננת לא ראתה את זה רק
אחר כך, היא שמה לב הזמינו מכבה- אש וחילצו אותי ומאז אני נהייתי אלים מאוד אלים.
אני נפגעתי מאוד, לא חזרתי להיות אותו ילד, חוץ מהקשים שלי בלימודים כי לא הצלחתי לרכוש.
תחילה את מיומנות הקראיה- והכתיבה, היו לי בעיות התנהגות חמורות מאוד הייתי הילד הכי אלים שתכולו לדמיין, ברמות כל כך גבוהות שהיום אם אני יספר מה עשיתי בגיל 8 לא יאמנו.
שילג יכול לעשות דברים כאלו, נתן דוגמה היה לי חבר בשם עומרי ממש טוב אני מאוד אהבתי
אותו, אבל הוא היה ילג חלש ולפעמים הציקו לו, אז פעם אחד ילד הכה אותו אז התעצבנתי.
אמרתי לו שיפסק,הוא לא הפסיק ואז לקחתי בקבוק שהיה על הריצפה והדקתי לו לצוואר.
זה היה מקרה אלמיות החריף הראשון שלי אני חושב, חוץ מזה הייתי רב מכות כמעת כל יום.
במתנס,כי היו מנסים לגנוב לי גולות, רבתי גם אם 7-8 ילדים ויותר, קיבלתי מכות של החיים.
נתתי וקיבלתי, יום אחד גנבו לי את כל הגולות אז הלכתי הביתה לקחתי סכין( היתי בן 8-9).
ירדתי למטה, ואיימתי עליהם, הם לא האמינו וצעקו "תברחו הוא משוגע" מקרה כזה קרה לא מזמן, לפני שנה וחצי שראיתי חבורה גדולה של נערים מצי'קים לכלב, אז ירדתי ואיימתי עליהם.
וניסתי לתת להם מכות, אני לא מסוגל לראות שפוגעים- בחלשים אני חושב שזה בגלל מה שעברתי.
היו לי איתי הרבה מקרי אלמיות, אבל אני יחזור לנושא המרכזי אותי בתחילה לא איבחנו כמחונן.
כי בכלל לא שלחו אותי לבדיקה בגלל הרקע הלימודי- והתנגותי שלי, כל כיתה א- ג לא למדתי כלום, הורים די היו מיאושים ממני,וסבתא עזרה לי ולקחה אותי למורה פרטית, תוך חודשים
למדתי לקורא ולכתוב בשיטה שלה, ואת חומר הלימודי שהפסדתי, היא אמרה שאני ילד מאוד חכם אבל מאוד מאוד עצוב- ומודכא, היא אמרה שיש לי בעיות אבל אם מצלחים לחדור ללבי.
אז מגלים ילד נפלא- ואוהב, אחר כך עברתי לבית ספר אחר אחרי שהיו התעללות מנית בי מצד תלמדים גדולים בכיתה ו-ז והמורים היו שותפים וידעו על זה, אני לא סםפרתי דבר להורי.
אבל הם ראו שאני לא בסדר, ובסוף אמרתי להם מה קרה, אבל אני לא אכנס לזה, חוץ מזה בכיתה ב אימו עלי בסכין וטאני לא הבנתי למה?, ולא הבנתי מה קורה כל אותם דברים טרפדו על
ידי בית הספר, והושתקו לגמרי המנהלת טענה "הילג שלך משדר את זה ובגלל זה קורה לו" ככה אמרה לאמי.
אמא נכנסה בהם בכל הכוח, הגיע עד שר החינוך דאז, ובסוף היא גם לא מצאה עבודה, אני עברתי לבית ספר אחר, בתחילה ההיה קשה די הציקו לי גי הייתי שונה צחקו עלי ושמו לי
נאצים בכיסא, בהתחלה לא הייתי אלים רציתי להשתלב אז ספגתי את זה, אחר כך המצב.
התחלתי להתנהג באופן רגיל, הייתי נורא מצחיק -ןושונן כולם צחקו ממני גם המורות, אז שוב זנחתי את הלמיודים דווקא בכיתה ד הורי היו גאים בי כי הייתי תלמיד מאוד טוב, אבל הבנתי שז ה יותר חשוב לי החברים מאשר הלמודים, אמא ניסתה להסביר ל שהם מתייחסים עלי "כמו ליצן
הכיתה" אני לא חשבתי ככה, והתחלתי לפרוח, גם שם היו אירועים קשים אבל מהכיתה המקבילה. שכל הכיתה שם רדפה אחרי והתחילה לקלל אותי ולנסות להרביץ לי, ואז אני ברחתי
ובסוף זה גם טופל.
עוד ארוע שהשפיע עלי, זה מותה של אחותי הקטנה בת השנה וארבע, היא גססה לאבא שלי ביידים ואני ראיתי אותה ברגעיה האחרונות, מפרכסת וכולה כחולה, ואמא יושבת על הרצפה.
ובוכה ונותנת לעצמה מכות בראש "אל תקחו לי אותה לא שוב פעם" זה היה לי קשה.
הייתי בדיכאון לאחר האירוע הזה ,ולקחו אותי לפסיכיאטרית שאמרה שאני ילד מבריק.
אבל מאוד עצוב, היא אמרה הוא ילד מאוד מיוחד, באותה תקופה אני התחלתי לצייר מה שאני עשיתי מגיל צעיר מאוד ,אמא מספרת שאפילו שהייתי פעוט הייתי משרבט, גם בחשבון הייתי טוב
וידעתי לוח הכפל בגיל 5 יותר טוב מהורי בעל פה ובגיל 6 כבר היו לי מלא מחברות, וידגעתי לחשב כמו מחשבון, וגם לעדשות חישובים לכל מיני עצמים עולם המספרים קסם לי.
עכשיו בקשר לציור אני ציירתי את כל מה שאני מרגיש, ברמה גובה ביותר המורה כינתה.
אותי "ילד הפלא"" גאון בציור" "ציורים גאונים", שבה אני מבקר את העולם כפי שאני עושה.
היום רק בכתב, את מותה של אחותי אנ ציירתי דמוי של מה אני הרגשתי וכאלו שאני בחדר
ורואה הכל, חוץ מזה ציור שבו אני מביע את הכעס שלי לרופאים שלחו אותו, צור בו אני ילד.
שרואה את הרופאים מנתחים אותה, והיא שמה בוכה ואני אם אקדח והורים שלי בחוץ.
ואני מכוון עליהם, אבל כאלו הם לא שמים לב צחוקים וממשכים, זה מה שאני ציירתי
שהייתי ילד בן 10 אצל הפסכיאטרית שלי, שאמרה תצייר מה אתה מרגיש.
חוץ מזה ציורים על היותי אוטיסיט, ביקורת על התנהולת החברה לשונה, כמקום עיון.
בשבילי ושמנסה לשלוט עלי, אני לא יפרט בדיוק מה אבל ציורים מאוד קשים בטח
שילד בן 9 לא צריך לצייר או יכול, אבל אני עברתי מה שעברתי וציירתי מה שציירתי.
טוב אני יחזור לבית הספר ,אני סיימת את כיתה ו אז אמא רצתה שאני ילך לכיתה לקוי למידה.
ובעיות רגישות, אני רציתי להמשיך אם חברי היא לא רצתה, הכיתה למדה באותו קצב בדיוק כמו כיתה אחרת, רק פחות ילדים ויחס יותר אישי היו שם ילדים שהתקדמו יותא משאר הילדים
בכיתות מקבילות, כ היה די התאמה של החומר לתמיד אם זה רמה נמוכה -ואם הוא רוצה רמה גבוה.חשבו שהיה איתי הרבה מאוד עבודה כי אני לא למדתי כל היסודי כמעת, אבל תך כמה חודשים, התחלתי לתקדם כל כך בחומר עד שהביאו לי חלק מקצעות ברמה של בגרות.
הם התחילו לאט-לאט ובהדרגה, וככה עליתי עוד מדרגה ועוד מדרגה, המורה אמרה "נתנאל הוא הילד הכי מבריק שראיתי בחי" אותו דבר אמרה- הפסכיאטרית אבל זה לא עצר בעדה לנסות לאשפז אותי במחלקה -סגורה בגיל 11 כן? בגלל אלמיות, ככה אני למדתי עד כיתה סוף ט
הייתי תלמיד מצטיין קיבלתי תעודות הצטינות מראש העיר- "לנוער מצטיין ומחונן" לא הלכתי
לקחת את התעודה, הרגשתי שזה שחצנות לא ראיתי צורך בזה ועדסוף התיכון לא לקחתי שום פרס, או הייתי נוכח בשום טקס, בכיתה י התחלתי לחשוב על פרישה מבית הספר.
אני אתחיל מהתחלה:
אמי מספרת,שהייתי ילד מאוד מיוחד היא טוענת שהייתי, ילד חכם מאוד מאוד יצרתי.
אבל גם, אם הרבה בעיות מורכבות כבר מגיל קטן,היא טוענת שכבר מגיל צעיר היא ידעה שאני לא כמו כולם או היה כמו כולם,היא אומרת שהייתי עמוק- בעל נפש עדינה שדיבר על דברים גדולים.
כמו המוות שלי ועוד מזכיר את היותי שונה ובגלל זה אני ימוות, אני זוכר אותי ילד בן 6 פותח.
אם אמי את השיחה ככה" אמא אני לא כמו כולם ואנשים לא אוהבים אנשים שונים,אז זה אומר.
שאין לי באמת מה לעשות בעולם הזה?,אני חושב שיש גן- עדן וגהנום אבל אני יודע שמי שלא.
בסדק הולך לגהנום אז אני אלף לשם?,ככה אני שאלתי אותו ושדיברתי איתה במשך למעלה משעתיים.,זה היה ביום כיפור שחזרנו מבית הכנסת, היא סיפרה לי לפחות ככה אני זוכר.
חיי התחילו בצורה טובה יחסית,הייתי ילד מאושר-שמח תמים מאוד ומאוד חברותי וצמא לאהבה.
אבל יש דבר אחד שגרם לי בעצם להשתנות וזה אירוע שקרה לי בגן שהייתי בן 5, אני יספר את הסיפור,אני הייתי ילד אוהב היו לי חברים הייתי מוזר זה נכון עושה שטיות היפר אקטיבי בצורה הכי מובהקת, ילד קשב וריכוז אם אתם מבינים היה ילדה שאני מאוד אהבתי היא הייתה הילדה.
הכי, יפה אני ושאר הילדים תמיד רצו להיות בחברתה, ויום אחד נפל לה הכבוע מבעד לגדר.
אני החלטתי שאני יעזור לה, והיא באמת תשמח לא?,אני ניסתי להוציא אותו עם- היד ולא הצלחתי, אז הכנסתי את ראשי בין הסרוגים ונתקע לי הראש ואז הילדים התחילו להכות אותי.
ולצחוק עלי, מי שהתחיל את זה היה "חבר" שלי שדרבן אותם, הם הורידו לי את המכנסים.
נתננו לי מכות, וירקו עלי, בזמן שאני לא יכול להגן על עצמי, הגננת לא ראתה את זה רק
אחר כך, היא שמה לב הזמינו מכבה- אש וחילצו אותי ומאז אני נהייתי אלים מאוד אלים.
אני נפגעתי מאוד, לא חזרתי להיות אותו ילד, חוץ מהקשים שלי בלימודים כי לא הצלחתי לרכוש.
תחילה את מיומנות הקראיה- והכתיבה, היו לי בעיות התנהגות חמורות מאוד הייתי הילד הכי אלים שתכולו לדמיין, ברמות כל כך גבוהות שהיום אם אני יספר מה עשיתי בגיל 8 לא יאמנו.
שילג יכול לעשות דברים כאלו, נתן דוגמה היה לי חבר בשם עומרי ממש טוב אני מאוד אהבתי
אותו, אבל הוא היה ילג חלש ולפעמים הציקו לו, אז פעם אחד ילד הכה אותו אז התעצבנתי.
אמרתי לו שיפסק,הוא לא הפסיק ואז לקחתי בקבוק שהיה על הריצפה והדקתי לו לצוואר.
זה היה מקרה אלמיות החריף הראשון שלי אני חושב, חוץ מזה הייתי רב מכות כמעת כל יום.
במתנס,כי היו מנסים לגנוב לי גולות, רבתי גם אם 7-8 ילדים ויותר, קיבלתי מכות של החיים.
נתתי וקיבלתי, יום אחד גנבו לי את כל הגולות אז הלכתי הביתה לקחתי סכין( היתי בן 8-9).
ירדתי למטה, ואיימתי עליהם, הם לא האמינו וצעקו "תברחו הוא משוגע" מקרה כזה קרה לא מזמן, לפני שנה וחצי שראיתי חבורה גדולה של נערים מצי'קים לכלב, אז ירדתי ואיימתי עליהם.
וניסתי לתת להם מכות, אני לא מסוגל לראות שפוגעים- בחלשים אני חושב שזה בגלל מה שעברתי.
היו לי איתי הרבה מקרי אלמיות, אבל אני יחזור לנושא המרכזי אותי בתחילה לא איבחנו כמחונן.
כי בכלל לא שלחו אותי לבדיקה בגלל הרקע הלימודי- והתנגותי שלי, כל כיתה א- ג לא למדתי כלום, הורים די היו מיאושים ממני,וסבתא עזרה לי ולקחה אותי למורה פרטית, תוך חודשים
למדתי לקורא ולכתוב בשיטה שלה, ואת חומר הלימודי שהפסדתי, היא אמרה שאני ילד מאוד חכם אבל מאוד מאוד עצוב- ומודכא, היא אמרה שיש לי בעיות אבל אם מצלחים לחדור ללבי.
אז מגלים ילד נפלא- ואוהב, אחר כך עברתי לבית ספר אחר אחרי שהיו התעללות מנית בי מצד תלמדים גדולים בכיתה ו-ז והמורים היו שותפים וידעו על זה, אני לא סםפרתי דבר להורי.
אבל הם ראו שאני לא בסדר, ובסוף אמרתי להם מה קרה, אבל אני לא אכנס לזה, חוץ מזה בכיתה ב אימו עלי בסכין וטאני לא הבנתי למה?, ולא הבנתי מה קורה כל אותם דברים טרפדו על
ידי בית הספר, והושתקו לגמרי המנהלת טענה "הילג שלך משדר את זה ובגלל זה קורה לו" ככה אמרה לאמי.
אמא נכנסה בהם בכל הכוח, הגיע עד שר החינוך דאז, ובסוף היא גם לא מצאה עבודה, אני עברתי לבית ספר אחר, בתחילה ההיה קשה די הציקו לי גי הייתי שונה צחקו עלי ושמו לי
נאצים בכיסא, בהתחלה לא הייתי אלים רציתי להשתלב אז ספגתי את זה, אחר כך המצב.
התחלתי להתנהג באופן רגיל, הייתי נורא מצחיק -ןושונן כולם צחקו ממני גם המורות, אז שוב זנחתי את הלמיודים דווקא בכיתה ד הורי היו גאים בי כי הייתי תלמיד מאוד טוב, אבל הבנתי שז ה יותר חשוב לי החברים מאשר הלמודים, אמא ניסתה להסביר ל שהם מתייחסים עלי "כמו ליצן
הכיתה" אני לא חשבתי ככה, והתחלתי לפרוח, גם שם היו אירועים קשים אבל מהכיתה המקבילה. שכל הכיתה שם רדפה אחרי והתחילה לקלל אותי ולנסות להרביץ לי, ואז אני ברחתי
ובסוף זה גם טופל.
עוד ארוע שהשפיע עלי, זה מותה של אחותי הקטנה בת השנה וארבע, היא גססה לאבא שלי ביידים ואני ראיתי אותה ברגעיה האחרונות, מפרכסת וכולה כחולה, ואמא יושבת על הרצפה.
ובוכה ונותנת לעצמה מכות בראש "אל תקחו לי אותה לא שוב פעם" זה היה לי קשה.
הייתי בדיכאון לאחר האירוע הזה ,ולקחו אותי לפסיכיאטרית שאמרה שאני ילד מבריק.
אבל מאוד עצוב, היא אמרה הוא ילד מאוד מיוחד, באותה תקופה אני התחלתי לצייר מה שאני עשיתי מגיל צעיר מאוד ,אמא מספרת שאפילו שהייתי פעוט הייתי משרבט, גם בחשבון הייתי טוב
וידעתי לוח הכפל בגיל 5 יותר טוב מהורי בעל פה ובגיל 6 כבר היו לי מלא מחברות, וידגעתי לחשב כמו מחשבון, וגם לעדשות חישובים לכל מיני עצמים עולם המספרים קסם לי.
עכשיו בקשר לציור אני ציירתי את כל מה שאני מרגיש, ברמה גובה ביותר המורה כינתה.
אותי "ילד הפלא"" גאון בציור" "ציורים גאונים", שבה אני מבקר את העולם כפי שאני עושה.
היום רק בכתב, את מותה של אחותי אנ ציירתי דמוי של מה אני הרגשתי וכאלו שאני בחדר
ורואה הכל, חוץ מזה ציור שבו אני מביע את הכעס שלי לרופאים שלחו אותו, צור בו אני ילד.
שרואה את הרופאים מנתחים אותה, והיא שמה בוכה ואני אם אקדח והורים שלי בחוץ.
ואני מכוון עליהם, אבל כאלו הם לא שמים לב צחוקים וממשכים, זה מה שאני ציירתי
שהייתי ילד בן 10 אצל הפסכיאטרית שלי, שאמרה תצייר מה אתה מרגיש.
חוץ מזה ציורים על היותי אוטיסיט, ביקורת על התנהולת החברה לשונה, כמקום עיון.
בשבילי ושמנסה לשלוט עלי, אני לא יפרט בדיוק מה אבל ציורים מאוד קשים בטח
שילד בן 9 לא צריך לצייר או יכול, אבל אני עברתי מה שעברתי וציירתי מה שציירתי.
טוב אני יחזור לבית הספר ,אני סיימת את כיתה ו אז אמא רצתה שאני ילך לכיתה לקוי למידה.
ובעיות רגישות, אני רציתי להמשיך אם חברי היא לא רצתה, הכיתה למדה באותו קצב בדיוק כמו כיתה אחרת, רק פחות ילדים ויחס יותר אישי היו שם ילדים שהתקדמו יותא משאר הילדים
בכיתות מקבילות, כ היה די התאמה של החומר לתמיד אם זה רמה נמוכה -ואם הוא רוצה רמה גבוה.חשבו שהיה איתי הרבה מאוד עבודה כי אני לא למדתי כל היסודי כמעת, אבל תך כמה חודשים, התחלתי לתקדם כל כך בחומר עד שהביאו לי חלק מקצעות ברמה של בגרות.
הם התחילו לאט-לאט ובהדרגה, וככה עליתי עוד מדרגה ועוד מדרגה, המורה אמרה "נתנאל הוא הילד הכי מבריק שראיתי בחי" אותו דבר אמרה- הפסכיאטרית אבל זה לא עצר בעדה לנסות לאשפז אותי במחלקה -סגורה בגיל 11 כן? בגלל אלמיות, ככה אני למדתי עד כיתה סוף ט
הייתי תלמיד מצטיין קיבלתי תעודות הצטינות מראש העיר- "לנוער מצטיין ומחונן" לא הלכתי
לקחת את התעודה, הרגשתי שזה שחצנות לא ראיתי צורך בזה ועדסוף התיכון לא לקחתי שום פרס, או הייתי נוכח בשום טקס, בכיתה י התחלתי לחשוב על פרישה מבית הספר.
