סיפור סטרייטי

[נועה רז]

סיפור סטרייטי

תודו שלזה לא ציפיתם

*בקובץ המצורף*

 

[מזונפלאס]

כתוב טוב

אפילו הסטרייטיוּת לא הטרידה אותי. כנראה משהו בתחושה הגלובלית של הבדידות והמגעילות

(אני חושבת שאם תעתיקי אותו לפה במקום הקובץ, זה יהיה יותר נגיש)

 

[As I Am]

נועה'לה. ../images/Emo103.gif

את עוד חייבת לי פגישת סיכום של קבוצת תקשורת מסויימת, כמדומני..?

 

[Phoneme]

השילוב של הכלבה בסיפור-../images/Emo45.gif

(זה רע שהיא הדמות שהכי התחברתי אליה?

)

 

[אבוקדו מקולף]

את כאן. *מוטרדת*

 

[אבוקדו מקולף]

תוכלי אולי להעתיק להודעה?

 

[נועה רז]

לבקשת הקהל - מועתק להודעה

את המדרגות בדרך לדירה היא עברה בדילוגים של שתים, מגיעה לדלת המוכרת כשהיא קצרת נשימה. כבר מאוחרת לה השעה, הערב ממזמן הגיע וחלף ואת טיפת הזמן שעוד חשבה שיש לה הצליחה לאבד כשהבוס שלה, יואב, איש נרגן ומכוער עם קסם אישי של סוס מירוץ, גרר אותה לעוד אחת משיחות ה-"אבל את יודעת שאת עושה עבודה חשובה, נכון מותק? יופי. אז תישארי עוד שעה ותעברי על כמה טפסים". עוד הספיקה לעבור במכולת בדרך הביתה, לא משהו מיוחד, קניות שגרתיות. אפילו המוכרת הזקנה עם שן הזהב כבר יודעת מה היא רוצה וכמה זה יעלה. שוקולד עם פרה, גבינה לבנה תשע אחוז, עוגיות שוקולד לטבול בתה. פעם היתה קונה גם שתיים חלב, בקרטון כחול, אבל זה היה עוד כשהוא גר אצלה בדירה, מתעקש לשתות לידה את הקפה של הבוקר. כבר בדרך לדירה היא שמה לב שמשהו לא בסדר. זה לא שהיא ממש טובה בכל מני הרגשות בטן לסוגיהן, אבל יש דברים שאפילו היא שמה לב אליהם. למשל רעשים, למשל קולות. חדר המדרגות היה שקט מידי, או ליתר דיוק, רעש אחד היה חסר לה. הנביחות של קסם. את קסם היא קיבלה לפני חמש שנים, שעוד היתה גורה קטנה ומקומטת. מאז עבר לא מעט זמן וקסם, עדיין מקומטת, כבר לא גורה, ובעצם גם היא לא. את גיל שותה הקפה האובססיבי קסם לא סבלה. "אולי הייתי צריכה להקשיב לה כבר אז, אולי לא היא הכלבה פה", חשבה לרגע. קסם היתה רודפת אחריו בבית עד שהתעייף ונחת מותש על הספה, בוהה בחדשות של ערוץ 2 ומצקצק בלשונו בכל פעם שסוקניק סיפר על עוד משפחה בלי כסף לאוכל. "הוא משהו, הסוקניק הזה", הוא היה אומר לה בכל פעם שעברה מולו, הולכת להביא תה ועוגיות מהמטבח. "תשתוק", היא אמר לו פעם, ביום בו הלך, "לא עליו אתה מסתכל אלא על יונית, ותוציא את היד מהמכנסים שאני מדברת אליך". את הריבים האינסופיים שלהם קסם לא סבלה. הצרחות היו חזקות מידי עבור האוזנים הכלביות שלה והקללות של גיל, שתמיד ידע מה להגיד כדי לגרום לה לבכות, לא הפכו את המצב לטוב יותר, לא עבורה ולא עבור הכלבה. אחרי הריבים האלה הם תמיד היו הולכים כל אחד לחדר אחר. גיל יושב מול הטלוויזיה, בוהה בסוקניק, והיא במטבח, טובלת עוד עוגייה בתה וסופרת את השניות עד הצעקה הבאה שלו, שתמיד הגיעה. "שוב פעם עוגיות בתה? איכסה, מגעילה". היא שנאה שהוא קרא לה מגעילה, והוא עשה את זה בכל פעם שרבו. פעם אחת, אחרי שגמרו, שכבו שניהם במיטה והיא שאלה אותו אם גם עכשיו היא מגעילה אותו. הוא חייך אליה ואמר שלא, אבל שתעשה לו טובה ותפסיק עם כל ההרגלים הקטנים והמציקים. "ממי, זה לא את, זה הנטייה הזו שלך לשאול שאלות אחרי סקס, שכל מה שאני רוצה זה סיגריה ולישון, והכלבה המגעילה שלך, והתה עם העוגיות, תגידי, את מצחצחת שינים כשאת מנשקת אותי אחרי שאכלת את הדבר הזה"? והיא סובבה אליו את הגב והלכה לישון. שומרת את הדמעות לעצמה. אחרי הריב האחרון הוא פשוט הלך. טרק את הדלת מאחוריו, לא לפני שסינן בין השינים כמה קללות עסיסיות, מבהיר לה כמה הוא כבר שונא אותה, כמה כל דבר שהיא עושה מגעיל אותו. "פשוט תלך", היא צרחה עליו בחזרה, זורקת עליו את השקית הריקה, זו שפעם היו בה עוגיות. "אויש תשתקי כבר. את עלובה. לכי, לכי תעשי תה", אמר ונעלם במדרגות לא חוזר מאז. והיא? היא עולה באותן המדרגות. כמה כמה חודשים. כל יום, בוקר וערב בתוספת טיול או שנים עם קסם. למעלה ולמטה, בדילוגים של שתים. גם היום, והשקט מתחיל להכאיב באוזנים. "למה קסם לא נובחת? שיט, הכלבה הזו בטח שוב נחנקה מאיזו גרב", ועולה עוד חצי קומה, מגיעה מתנשפת לדלת. את המעטפה שהיתה תלויה עליה לא יכלה לפספס. "הזמנה". היא קרעה את המעטפה מהדלת, סובבה את המפתח פעמים וזרקה אותו על השולחן. מבט מהיר סביב - שום סימן לקסם. "כלבה מטומטמת" אמרה לעצמה והתיישבה על הספה עם המעטפה ביד. "גיל ויונית מתכבדים...", היא הרגישה את הבחילה עולה לה בגרון. "שתיערך ביום ראשון בערב...", רצה לשירותים עם ההזמנה ביד, כורעת מעל האסלה, נותנת לנוזל לשטוף ממנה החוצה. לחומצה לנקות את הכל. "אנא אשרו השתתפותכם אצל הורי...", נייר הקלף העדין נפל בפיסות קטנות, מתערבל עם המים שהורידה פעם, ועוד אחת. ושוב. "איך הוא יכל? ודווקא איתה? וסוקניק, סוקניק יגיע לחתונה? ורגע, איפה הכלבה שלי בכלל". העולם הסתובב. את היבבה הקלושה של קסם היא שמעה בקושי. המטבח. היא זינקה לכיוון החדר, רואה את הכלבה שרועה מתחת לשולחן הפורמיקה הירוק, מקומטת כתמיד אבל עם משהו לא ברור בפה. "קסם, אלי", היא ציוותה בעייפות. קסם התקרבה בצייתנות. היא משכה אותה אליה ופתחה לה את הפה. בפנים היתה עיסה חומה ולא ברורה. היא נאנחה בכבדות. שוב פעם הכלבה הזו עם השגעונות שלה. "קסם, לירוק, העוגיות זה של אמא", והכלבה ירקה. היא נאנחה שוב, לא מבינה למה כל זה נופל עליה ועוד באותו היום. הם לא מתאמים בכלל, זעפה לעצמה, כמו תה לעוגיות, איכסה. מגעילים.