סיפור... סוף

[אוסנת10]

סיפור... סוף

"תמיד אני תופס אותך מהורהרת, מה עכשיו?" הוא יצא מן המקלחת ועל שפתיו חיוך נעים. כן, לפעמים היו גם כאלו. חיוכים שנתנו לי את הכח לחשוב שאפשר גם אחרת, שיש בו כל כך הרבה טוב, שרק אני לא יודעת להביא אותו לידי כך שיוציא את הטוב שבו. הלכנו חבוקים ביחד למיטה. מיד שכחתי את ההתבטאויות הראשוניות שלו...את הצעקות. הכל נימחה באחת. אהבתי כשהוא ליטף את שערי הארוך. אהבתי לחוש את שפתיו על שפתי. ניבלעתי בתוכו. ידעתי שלא אהנה . ידעתי שאביט בסופו של דבר לעבר התקרה ואבחן כל נקודה קטנה על הקיר שממול. באותו יום אחה"צ, הלכתי לפיקוד. בדרך חזרה , ראיתי אותו לצד שביל החצץ, ליד אחד השיחים הרבים שהיו משני צידי הגן הציבורי. קול פיצוץ עדין נשמע בעודי פוסעת לעבר היציאה מהגן . לפתע הרגשתי לפיתה עזה. זרועות חזקות חבקו את גופי מאחור. גוף חזק , שרירי נצמד אל גופי. פלג גופו התחתון נוקשה. אחיזתו חזקה כצבת. חצאית החקי שלי מתרוממת ולפיתתו על שדיי מתהדקת. התאבנתי. שמעתי אותו מתנשף, הרגשתי את מגעו המיוזע , שמעתי אותו במעומעם שואל "לא רוצה לעשות קצת חיים בובה?" הסתובבתי מולו. אינני יודעת מהיכן שאבתי כוח. סטרתי בחוזקה על פניו. התעלפתי. לאחר מספר ימים, לאחר נסיונות התאוששות, הגיע עמית . כל נסיון שלו לדובב אותי, לדבר, לחבק - נסתיימו בהסתגרות נוספת שלי. לא יכולתי להביט על פניו הכאובות. פרשתי בטעות את הבעתו כרחמים. לא רציתי שירחמו עלי. רציתי שיניחו לי לנפשי. התחננתי בפניו ללכת. לעזוב אותי. שאינו ראוי לאחת כמוני. ילדה בת 19 כמעט וכבר...מבויישת כשבתוכי אני בטוחה בהיותי אשמה בכל שקרה. שיכולתי למנוע ולא עשיתי די כדי...לא יכולתי להביט בפניו האהובות של עמית. לא הייתי ראויה לו יותר מבחינתי. כשדינה באה לבקר אותי עם הידיד שלה מהבסיס, סוף סוף התחלתי להפתח מעט. הובטח לי שיעבירו אותי לבסיס אחר, אם כי רצו לשחרר אותי ולא הסכמתי. חוסר הרגישות אך האמפתיה הרבה שהפגין הידיד של דינה עזרו לי מעט לצאת מן הקונכיה. ביקוריו התכופים הפכו עבורי מקור הגנה . לא הייתי זקוקה לרגשות אותן הפגין כלפי עמית כל אימת שבא. הייתי זקוקה לאותה אדישות , לאותן פנים חסרות מבע של מי שלימים הפך להיות בעלי. עמית ניסה להניע אותי מלהנשא לו. יומיים לפני נישואי, נשברתי. עמית ביקר אותי בבית הורי ואני...שלא יכולתי לסבול יותר חומה של אדישות בה הייתי נתונה, התמסרתי לו. נפשי, אהבתי , גופי - כל כולי שלו. בכינו. התאחדנו, התמזגנו באהבה כמותה חוויתי רק איתו. לקול תחנוניו של עמית שלא אנשא לאמיר, כמעט הסכמתי. אך כדור השלג התגלגל מבלי אפשרות לעצור בעדו. יומיים לאחר מכן, כשאמרתי "כן" ידעתי שאמרתי זאת מן הפה לחוץ. לא כי הרגשתי "כן" כי ידעתי שלא מגיע לי משהו אחר...הבטתי במבט מתנצל בעמית שהיה עם דפנה בינות לקהל המוזמנים. עמית הביט בי במבט של "את עדיין יכולה, אל תעשי שטויות, אני איתך" אך אטימותי מנעה ממני להקשיב לתחינתו האילמת. הזמנתי. קבלתי. היום, לאחר כך וכך שנות חיים . לאחר התפקחות . סוף סוף הגעתי למנוחה ,לנחלה, ומתחילה ההחלמה. תודה לאל שהיה בכוחי לקום ולאמר "עד כאן, לא מתאים לי יותר, לא רוצה בחיים לא חיים". היום, כשאמיר חיי את חייו ואני את שלי, האור הצהבהב, החיוור משהו , הפך לאור חזק , מלא און. עמית, לו הייתי אז, חכמה כמו שאני היום. לו אז ידעתי שלא מגיע לי, שאין צורך להזמין אדישות וחיים גרועים לצד מישהו שלא אוהבים, שמגיע לי לאהוב ולהיות נאהבת...הייתי פועלת אחרת. אם כי היו גם רגעים יפים, מעטים, אבל היו. שלא לדבר על הילדים הנפלאים , המתנות היפות שחנן אותי בהם האל. תודה לכם על הסבלנות להאזין לסיפורי. שבוע טוב ותודה על התגובות החמות. אוסנת

 

[אורית א.ס.]

ווווווואאאאאאאאאאווווווווו../images/Emo24.gif

כן, לדעתי - כל מי שמצליחה לצאת ממעגל האלימות (ואלימות היא גם אלימות מילולית), האדישות, הרוע וכל שאר הדברים הנוראים שיש לך בסיפורך - מגיע לה מליון

ים והמון המון

. אסנת - כל הכבוד. אני מקווה שגם אחרות הסובלות אלימות כל שהיא יהיה בכוחן להגיד עד כאן. אורית.

 

[נאן]

לאוסנת 10../images/Emo23.gif../images/Emo24.gif

קראתי לאט לאט את החלקים בסיפורך והכעס הישן חלחל בתוכי והרצון לצעוק קומי תעשי משהו כאן ועכשו.... על כל מילה שכתבת על כל משפט על כל חלק בו... ושקלתי יותר מ100 אם לכתוב תגובה או לא שכן כל מילה . משפט וחלק פתחו את הפצעים שרק מגלידים. וכשקראתי את החלק האחרון לא היתה מאושרת כמוני ובטח יהיו אולי עוד אחרות... ששברו את השתיקה. שהחליטו דיי נגמר! לא עוד! ועשו את הצעד קדימה צעד מלא אומץ וגבורה..... ובדרך אספו את הפצעים לחטא וטפל בהם.. אני שמחה שהית אמיצה מחבקת אותך בידים פתוחות ומאמצת אותך נאנוש

 

[שרי 43]

מגיע....

"מגיע לי", "מגיע לך" אלה המילים שהדהדו בראשי כל זמן קריאת כל חלק וחלק מסיפורך. מעגל התבוסתנות והתחושה שזה הדבר הכי טוב שמגיע לנו צרב את בטני שוב ושוב. הסתובבתי באותו המעגל...שלך, מקבלת בהכנעה את המילים הפוצעות והקשות שלא הגיעו לי בשום אופן וגם לא לך ברגע שהחלטנו כי אפשר אחרת, משול הדבר בעיני להשתחררות משרשראות עבדות שכבלנו את עצמנו בם. השתחררות מתחושת רפיון מנטלי, שכלי. התעצמות הנפש המשוועת לחופש, לחיים אחרים. אסנת שמתי לב כי לסיפור שלך אין שם, דבר שמפריע לי אישית על כן בחרתי עבורו את השם: "מגיע לך" מגיע לך שמסמל מעבר מן המחשבה שמגיע לי את הכי רע שאפשר ועד לשינוי המחשבתי העכשוי כי מגיע לי את הכי טוב שאפשר. השארת אותי מרותקת לסיפור עצמו ולסגנון הכתיבה המיוחד. אשמח אם תשתפי אותנו בעוד פרקים מחייך.

 

[אפרת43]

אוסנת. בחרתי לענות לך בדרך קצת

שונה. מקווה שהמסר יובן. תודה שחלקת איתנו וכמו ששרי אמרה , באם יש או יהיו פרקים נוספים, את מוזמנת. כואב. עמוק בפנים כואב. מתהפכת, מנסה להרדם, לשווא. כואב. לפתע הבנתי: עם שחר אלמד ללכת. כמו רך נולד, כתינוק העושה צעדו הראשון. ללכת. כך מרגיש לי בפנים עמוק בתוך. מועקה. כן, לפתע הבנתי, עלי ללמוד ללכת ! הובלתי. לבד עד עתה לא הלכתי. הובלתי. צעדים ראשונים, דישדוש. כואב. חודר, מחלחל, דוקר, נוקב. הגוף מתקפל, מתעוות, נעלם וקם. מרגישה כעובר, גדל מתעצם. נולדתי. מושלמת ,זכה , לומדת ללכת. צעד ראשון, מדשדשת, נופלת. קמה, מביטה, מחייכת,,, וממשיכה - ללכת ! מחר חדש יפציע, השמש תציץ ממרום, יתעמעם הכאב ולבד, לבד, אלמד ללכת...................!

 

[רכב ההר]

התלבטתי האם זה סוף מספיק טוב?

כואב את כל מערכת היחסים אותה עברת משך שנים אמנם סוף הסיפור אופטימי אך רציתי סוף יותר טוב חיכיתי לסוף עם happy end אמיתי אך מה לעשות שהמציאות אינה רומן רומנטי? אך אני תקווה שאת כל החסך של שנים תשלימי עם אהבתם של הילדים וכל החברים. עם הרבה תקוה ואמונה כי יגיע יום בו תמצאי גם את! את האחד היחיד והמיוחד. ואז כאשר זה יקרה...... אז אותנו אל תשכחי נשמח לקרוא גם בעתיד את הסוף המאושר האמיתי בהצלחה להמשך הדרך!!!

 

[Reflection of myself]

נחמד ביותר