סיפור מרגש ../images/Emo140.gif
מרגע שמבטנו נפגשו היא ידעה, אפשר היה לחוש זאת בעיניה. היא שכבה על דרך העפר שליד ביתי מבוהלת שרוטה וחבולה. היא השמיעה קול חלוש וכל גופה רעד. רק עיניה היו חזקות. המבט העביר בי צמרמורת. לא יכולתי להסיט את מבטי. חשבתי לעצמי: מה עבר עליה, וכיצד הגיעה לשביל הצדדי. מי השליך אותה כאן לאחר שחבט בה והתעלל בנפשה. מאיפה באה ומה הסיפור שהיא נושאת עימה. סיפור חייה מתי נולדה והיכן גדלה, היכן היה ביתה, מה שמה... התקרבתי עד למרחק פסיעה, ואז ראיתי את החבל הכרוך על צווארה. חבל עבה גס קשור בטבעת חונקת העוטפת את גרונה כמעט עד חנק. קצהו היה כרוך על אבן גדולה שלא איפשרה לה להשתחרר. ברגליה אפשר היה לראות את דמה זב-משהו ניגר את האדמה הלחה. שיחררתי את החבל החונק את צווארה וליטפתי קלות את ראשה להרגיעה. גופה המשיך לרעוד. המבט בעיניה היה מפוחד מעט אך כעת לא מבוהל. היא חשה שאני לא מהווה סכנה ותמהה כנראה האם היא לא טועה. האם אני זה שבעצם בא להצילה ולחלץ אותה ממצבה הקשה. המשכתי ללטף את ראשה אט אט, והרמתי אותה בעדינות בזרועותיי. היא לא הייתה כבדה ונצמדה אלי כאומרת: "קח אותי איתך, אל תעזבני". הנחתי אותה בעדינות על המושב האחורי ברכבי ולקחתיה אלי הביתה. נשאתי אותה במדרגות אל דירתי. נכנסתי אל סלון ביתי. הנחתי אותה על הספה. הגשתי לה לשתות ומשהו לאכול. תחילה הייתה חשדנית משהו אך הרעב גבר. היא אכלה במהירות ולגמה מהמים ונראתה מעט מאוששת, מעט שמחה. אפשר היה לראות זיק של תקווה בעיניה. כנראה שבכל זאת יש אנשים טובים. לאחר שסיימה לאכול חבשתי את פצעיה וניקיתי את שיערה. אט אט גופה נרגע והרעידות פסקו. היא הניחה את ראשה על רגלי ונרדמה. ישבתי שם שעות לא זז מחשש שתתעורר. כל העת ליטפתי אותה וחשתי מאושר. לפתע היא התעוררה ולרגע הייתה מבולבלת. לא מבינה היכן היא ומה קורה. לאחר רגע חזרה לעצמה נרגעה והביטה בעיני במבט אסיר תודה מבט של הקלה. שנינו ידענו שלעולם לא ניפרד. שנינו ידענו שגורלנו נקשר ולעולם נהיה יחד. הימים חלפו. היא החלימה כליל. הפצעים ברגליה הגלידו. שיערה חזר להבריק. תנועתה הפכה קלילה ומדי יום יצאנו לטיולים רגליים הולכים צמודים ומאושרים. הקפדנו לא לעבור בשביל העפר ליד ביתי, השביל בו נפגשנו לראשונה. כאב לי שכלבים לא יכולים לדבר ושלעולם לא אדע מי התעלל בה ולמה. אני בטוח שהיא דווקא שמחה שכלבים לא יכולים לדבר. למה לדבר על דברים כואבים? כלבים מדברים בעיניים ואין צורך במילים. צריך רק להביט ולהבין, ושווה מבט אחד אלף מילים.
מרגע שמבטנו נפגשו היא ידעה, אפשר היה לחוש זאת בעיניה. היא שכבה על דרך העפר שליד ביתי מבוהלת שרוטה וחבולה. היא השמיעה קול חלוש וכל גופה רעד. רק עיניה היו חזקות. המבט העביר בי צמרמורת. לא יכולתי להסיט את מבטי. חשבתי לעצמי: מה עבר עליה, וכיצד הגיעה לשביל הצדדי. מי השליך אותה כאן לאחר שחבט בה והתעלל בנפשה. מאיפה באה ומה הסיפור שהיא נושאת עימה. סיפור חייה מתי נולדה והיכן גדלה, היכן היה ביתה, מה שמה... התקרבתי עד למרחק פסיעה, ואז ראיתי את החבל הכרוך על צווארה. חבל עבה גס קשור בטבעת חונקת העוטפת את גרונה כמעט עד חנק. קצהו היה כרוך על אבן גדולה שלא איפשרה לה להשתחרר. ברגליה אפשר היה לראות את דמה זב-משהו ניגר את האדמה הלחה. שיחררתי את החבל החונק את צווארה וליטפתי קלות את ראשה להרגיעה. גופה המשיך לרעוד. המבט בעיניה היה מפוחד מעט אך כעת לא מבוהל. היא חשה שאני לא מהווה סכנה ותמהה כנראה האם היא לא טועה. האם אני זה שבעצם בא להצילה ולחלץ אותה ממצבה הקשה. המשכתי ללטף את ראשה אט אט, והרמתי אותה בעדינות בזרועותיי. היא לא הייתה כבדה ונצמדה אלי כאומרת: "קח אותי איתך, אל תעזבני". הנחתי אותה בעדינות על המושב האחורי ברכבי ולקחתיה אלי הביתה. נשאתי אותה במדרגות אל דירתי. נכנסתי אל סלון ביתי. הנחתי אותה על הספה. הגשתי לה לשתות ומשהו לאכול. תחילה הייתה חשדנית משהו אך הרעב גבר. היא אכלה במהירות ולגמה מהמים ונראתה מעט מאוששת, מעט שמחה. אפשר היה לראות זיק של תקווה בעיניה. כנראה שבכל זאת יש אנשים טובים. לאחר שסיימה לאכול חבשתי את פצעיה וניקיתי את שיערה. אט אט גופה נרגע והרעידות פסקו. היא הניחה את ראשה על רגלי ונרדמה. ישבתי שם שעות לא זז מחשש שתתעורר. כל העת ליטפתי אותה וחשתי מאושר. לפתע היא התעוררה ולרגע הייתה מבולבלת. לא מבינה היכן היא ומה קורה. לאחר רגע חזרה לעצמה נרגעה והביטה בעיני במבט אסיר תודה מבט של הקלה. שנינו ידענו שלעולם לא ניפרד. שנינו ידענו שגורלנו נקשר ולעולם נהיה יחד. הימים חלפו. היא החלימה כליל. הפצעים ברגליה הגלידו. שיערה חזר להבריק. תנועתה הפכה קלילה ומדי יום יצאנו לטיולים רגליים הולכים צמודים ומאושרים. הקפדנו לא לעבור בשביל העפר ליד ביתי, השביל בו נפגשנו לראשונה. כאב לי שכלבים לא יכולים לדבר ושלעולם לא אדע מי התעלל בה ולמה. אני בטוח שהיא דווקא שמחה שכלבים לא יכולים לדבר. למה לדבר על דברים כואבים? כלבים מדברים בעיניים ואין צורך במילים. צריך רק להביט ולהבין, ושווה מבט אחד אלף מילים.