סיפור מרגש: עמנואל.
אשמח לשמוע תגובות! קישור לסיפור בבלוג שלי: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1925741&r=1 ותוכן הסיפור: את עמנואל פגשתי בשירות הצבאי שלי, כשעוד הייתי ילד מבולבל. אהבתי אותו. אהבתי את האישיות שלו, אהבתי את השנינות שלו, אהבתי את ההומור שלו, אהבתי את החמידות שלו, אהבתי את המראה שלו, אהבתי את הדאגה והאכפתיות שלו, אהבתי את הקול שלו, אהבתי את הצחוק שלו. אהבתי אותו כגבר. כזכר. כאיש. אהבתי אותו כל כך. אהבתי אותו נואשות. עמנואל היה מוכשר, חברותי, ולא היה אחד מהחיילים או המפקדים שלא העריך אותו והתחבר אליו. למזלי הרב עמנואל חיבב אותי בצורה מיוחדת. לצערי הרב הוא חיבב אותי כחבר, ולא יותר מזה. עעמנואל אהב נשים, חלם על חיים עם אישה יפה, עם ילדים חמודים ושמחים. היינו מבלים את מרבית היום הצבאי בקרבה. בזמן הארוחות ישבנו בכסאות סמוכים בשולחן חדר האוכל, חלקנו את אותו החדר במגורים, בזמן שצעדנו בטורים היינו דואגים להיות זה לצד זה. תמיד היה נושא לשיחה משותפת, לא פעם פרצנו שנינו בצחוק קולח שהסובבים לא הבינו את פשרו. היו לנו בדיחות פרטיות, הייתה שפה שרק שנינו הבנו. אהבתי אותו כל כך. הערצתי אותו. ערגתי אליו. לא רציתי להפרד ממנו לרגע. אבל ידעתי להציב את הגבול. ידעתי שאסור לי לשגות, כי אז אני עלול לאבד הכל. את כל הקשר איתו. אם רק יגלה שאני אוהב אותו מעבר לידידות סטרייטית. ידעתי שאני פוגע בעצמי, ידעתי שהחברות שהולכת ומתהדקת, שהקשר האיתן שנרקם בינינו הולך ומתחזק -רק יפגעו בי בסופו של דבר. האהבה אליו תגבר מרגע לרגע ובמקביל גם האכזבה, תחושת הייאוש והיגון הכבד על כך שעמנואל לעולם לא יחזיר לי את אותה האהבה. בכל פעם ששמעתי אותו משתמש במילה "הומו" כירידה על מישהו בצחוק, הלב שלי היה נחמץ. גם כלפיי הוא הטיח את ה"קללה" פעם או פעמיים, ואני כמובן החזרתי במין צחוק מזלזל. והוא? לא ניחש. לא אתן לו לנחש. לעולם לא. ידעתי שעלי להסתיר את מי שאני בכל כוחי. אחרת, אאבד אותו לחלוטין. אחרת, הקשר בינינו יתרסק למיליון רסיסים קטנים. מעולם בחיי לא חוויתי כאב אמיתי עד לאותן דקירות לב שחוויתי במהלך השירות לצד עמנואל. דקירות הלב בכל פעם שבקולו המסוקס והישנוני היה מספר בטלפון לחברתו על היום שעבר, ומאחל לה לילה טוב. כשהיינו משתחררים לסופ"שים בבית הייתי נכנס לדיכאון עמוק. לא פחות ולא יותר. ההורים שהיו רואים את מצב הרוח שלי כשהגעתי הבייתה, היו בטוחים שאני סובל בצבא, כשבעצם הסבל היה להיות רחוק מהצבא, רחוק מעמנואל. אבל הסבל היה קיים גם בצבא, אומנם סבל אחר. הסבל הנלווה לידיעה שאותו עמנואל, אותם עיניים עם הברק, אותו חיוך לבבי, אותם ידיים איתנות, לעולם לא יהיו שלי, לעולם לא יחלקו איתי את אותה המיטה. הסבל מהידיעה שאותו עמנואל שלועס בתאווה את האורז ותפוחי האדמה בכסא שלידי בזמן ארוחת הצהריים, אותו עמנואל שישן בתנוחה הקבועה שלו במיטה באותו החדר איתי בכל לילה, אותו עמנואל שרץ לצידי, אותו עמנואל שמזנק על הקרקע יחד איתי, שיחד איתי מתפלש בבוץ, שסוחב אותי במסע האלונקות ואני אותו, שיחד איתי מקבל את הכומתה - עמנואל הזה לעולם לא יאהב אותי באותו אופן עמוק, באותם כיסופים שאני אוהב אותו. את הריח שלו. את העיניים והשפתיים שלו. את הגוף שלו. כל פרידה כזו מעמנואל הייתה שיברון לב אדיר. הייתי מבלה את הסופ"שים מרר בבכי במיטה במחשבה שאני נאלץ לבלות רחוק ממנו. בלי השיחות, בלי הבדיחות, בלי ההקנטות, בלי המגע שהצלחתי להגניב פה ושם בלי לעורר חשד. ובכל תחילת שבוע חדש, כמו פרץ אנרגייה אדיר היה ממלא אותי, ומיהרתי להתארגן ולעלות על האוטבוסים שיובילו אותי שוב לבסיס, שוב לחיקו של עמנואל, לעוד שבועיים שלושה לצידו של עמנואל, החבר שאהבתי, החבר שאהב אותי, אך לא כמו שהייתי רוצה שיאהב. בילינו כך במשך קצת יותר משנתיים, ובכל יום האהבה אל עמנואל גברה. הרגשתי שרגשות האהבה שלי כלפיו מילאו את כל כולי ושאין יותר מקום. שאם זה ימשיך ככה אני אתפוצץ, אשתגע. ידעתי שאני חייב למצוא פתרון כלשהו. ידעתי שכל פתרון שהוא ייכאב לי. ייכאב מאד. אבל ידעתי שאי אפשר עוד להמשיך בחברות בה אני עוטה מסכה. באותו סופ"ש בו הגעתי להחלטה שהגיע הזמן לספר לו, אחרי יותר משנתיים יחד עם עמנואל. בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי בחיי. ידעתי שיהיה זה השבוע האחרון בו החברות בינינו תהיה איתנה וחזקה כמו שהייתה עד היום. ביום ראשון בבוקר נכנסתי לאתר חדשות כדי להתעדכן לגבי הקורה בארץ ובעולם. הכתבה הראשית באותו רגע באתר הייתה על רצח במועדון גייז שהתרחש במהלך השבת. "הותרו לפרסום פרטי הנרצח אמש", כך נכתב שם, בשורות הראשונות בכתבה: "עמנואל פינטקין, בן 20, מרעננה." עמנואל שלי, ידעתי. עמנואל שלי.
אשמח לשמוע תגובות! קישור לסיפור בבלוג שלי: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1925741&r=1 ותוכן הסיפור: את עמנואל פגשתי בשירות הצבאי שלי, כשעוד הייתי ילד מבולבל. אהבתי אותו. אהבתי את האישיות שלו, אהבתי את השנינות שלו, אהבתי את ההומור שלו, אהבתי את החמידות שלו, אהבתי את המראה שלו, אהבתי את הדאגה והאכפתיות שלו, אהבתי את הקול שלו, אהבתי את הצחוק שלו. אהבתי אותו כגבר. כזכר. כאיש. אהבתי אותו כל כך. אהבתי אותו נואשות. עמנואל היה מוכשר, חברותי, ולא היה אחד מהחיילים או המפקדים שלא העריך אותו והתחבר אליו. למזלי הרב עמנואל חיבב אותי בצורה מיוחדת. לצערי הרב הוא חיבב אותי כחבר, ולא יותר מזה. עעמנואל אהב נשים, חלם על חיים עם אישה יפה, עם ילדים חמודים ושמחים. היינו מבלים את מרבית היום הצבאי בקרבה. בזמן הארוחות ישבנו בכסאות סמוכים בשולחן חדר האוכל, חלקנו את אותו החדר במגורים, בזמן שצעדנו בטורים היינו דואגים להיות זה לצד זה. תמיד היה נושא לשיחה משותפת, לא פעם פרצנו שנינו בצחוק קולח שהסובבים לא הבינו את פשרו. היו לנו בדיחות פרטיות, הייתה שפה שרק שנינו הבנו. אהבתי אותו כל כך. הערצתי אותו. ערגתי אליו. לא רציתי להפרד ממנו לרגע. אבל ידעתי להציב את הגבול. ידעתי שאסור לי לשגות, כי אז אני עלול לאבד הכל. את כל הקשר איתו. אם רק יגלה שאני אוהב אותו מעבר לידידות סטרייטית. ידעתי שאני פוגע בעצמי, ידעתי שהחברות שהולכת ומתהדקת, שהקשר האיתן שנרקם בינינו הולך ומתחזק -רק יפגעו בי בסופו של דבר. האהבה אליו תגבר מרגע לרגע ובמקביל גם האכזבה, תחושת הייאוש והיגון הכבד על כך שעמנואל לעולם לא יחזיר לי את אותה האהבה. בכל פעם ששמעתי אותו משתמש במילה "הומו" כירידה על מישהו בצחוק, הלב שלי היה נחמץ. גם כלפיי הוא הטיח את ה"קללה" פעם או פעמיים, ואני כמובן החזרתי במין צחוק מזלזל. והוא? לא ניחש. לא אתן לו לנחש. לעולם לא. ידעתי שעלי להסתיר את מי שאני בכל כוחי. אחרת, אאבד אותו לחלוטין. אחרת, הקשר בינינו יתרסק למיליון רסיסים קטנים. מעולם בחיי לא חוויתי כאב אמיתי עד לאותן דקירות לב שחוויתי במהלך השירות לצד עמנואל. דקירות הלב בכל פעם שבקולו המסוקס והישנוני היה מספר בטלפון לחברתו על היום שעבר, ומאחל לה לילה טוב. כשהיינו משתחררים לסופ"שים בבית הייתי נכנס לדיכאון עמוק. לא פחות ולא יותר. ההורים שהיו רואים את מצב הרוח שלי כשהגעתי הבייתה, היו בטוחים שאני סובל בצבא, כשבעצם הסבל היה להיות רחוק מהצבא, רחוק מעמנואל. אבל הסבל היה קיים גם בצבא, אומנם סבל אחר. הסבל הנלווה לידיעה שאותו עמנואל, אותם עיניים עם הברק, אותו חיוך לבבי, אותם ידיים איתנות, לעולם לא יהיו שלי, לעולם לא יחלקו איתי את אותה המיטה. הסבל מהידיעה שאותו עמנואל שלועס בתאווה את האורז ותפוחי האדמה בכסא שלידי בזמן ארוחת הצהריים, אותו עמנואל שישן בתנוחה הקבועה שלו במיטה באותו החדר איתי בכל לילה, אותו עמנואל שרץ לצידי, אותו עמנואל שמזנק על הקרקע יחד איתי, שיחד איתי מתפלש בבוץ, שסוחב אותי במסע האלונקות ואני אותו, שיחד איתי מקבל את הכומתה - עמנואל הזה לעולם לא יאהב אותי באותו אופן עמוק, באותם כיסופים שאני אוהב אותו. את הריח שלו. את העיניים והשפתיים שלו. את הגוף שלו. כל פרידה כזו מעמנואל הייתה שיברון לב אדיר. הייתי מבלה את הסופ"שים מרר בבכי במיטה במחשבה שאני נאלץ לבלות רחוק ממנו. בלי השיחות, בלי הבדיחות, בלי ההקנטות, בלי המגע שהצלחתי להגניב פה ושם בלי לעורר חשד. ובכל תחילת שבוע חדש, כמו פרץ אנרגייה אדיר היה ממלא אותי, ומיהרתי להתארגן ולעלות על האוטבוסים שיובילו אותי שוב לבסיס, שוב לחיקו של עמנואל, לעוד שבועיים שלושה לצידו של עמנואל, החבר שאהבתי, החבר שאהב אותי, אך לא כמו שהייתי רוצה שיאהב. בילינו כך במשך קצת יותר משנתיים, ובכל יום האהבה אל עמנואל גברה. הרגשתי שרגשות האהבה שלי כלפיו מילאו את כל כולי ושאין יותר מקום. שאם זה ימשיך ככה אני אתפוצץ, אשתגע. ידעתי שאני חייב למצוא פתרון כלשהו. ידעתי שכל פתרון שהוא ייכאב לי. ייכאב מאד. אבל ידעתי שאי אפשר עוד להמשיך בחברות בה אני עוטה מסכה. באותו סופ"ש בו הגעתי להחלטה שהגיע הזמן לספר לו, אחרי יותר משנתיים יחד עם עמנואל. בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי בחיי. ידעתי שיהיה זה השבוע האחרון בו החברות בינינו תהיה איתנה וחזקה כמו שהייתה עד היום. ביום ראשון בבוקר נכנסתי לאתר חדשות כדי להתעדכן לגבי הקורה בארץ ובעולם. הכתבה הראשית באותו רגע באתר הייתה על רצח במועדון גייז שהתרחש במהלך השבת. "הותרו לפרסום פרטי הנרצח אמש", כך נכתב שם, בשורות הראשונות בכתבה: "עמנואל פינטקין, בן 20, מרעננה." עמנואל שלי, ידעתי. עמנואל שלי.
