סיפור מפחיד

[פריק עם פראק]

סיפור מפחיד../images/Emo5.gif

זה הכל התחיל מאז שאני, מייקל והילדים עברנו דירה. הבית החדש היה מרתק, הוא היה כל כך גדול ויפה, במיוחד בגלל שהוא כל כך עתיק ועדיין שמר על איכותו. עברנו במיוחד לבית הזה, בגלל שמייקל, בעלי, עובד בשדה, והבית קרוב לֵדשה וזה היה לו נוח. אז זהו, אז עברנו, הכל היה טוב, אבל אז, העניינים החלו להיות קצת חשודים. "אז זהו, עברנו דירה אבל עכשיו אני גיליתי שאין פה שום זרם מים, ויש כאן מלא בעיות של ניקוז, אתה יודע, כאלה דברים". - "תשמעי גברתי, הבית הזה ישן מאוד, אני לא יודע אם אני אצליח לתקן את כל החפצים למיניהם שנמצאים שם". - "בסדר, רק תגיע כמה שיותר מהר, אנחנו לא יכולים לחיות ככה". - "אוקי, אני אעשה את מיטב יכולתי". - "תודה, תודה רבה". - "להתראות". - "ביי". ודברה ניתקה את הטלפון. מייקל ניגש מחלון המטבח, "נו אז מתי הוא בא?", דברה ענתה לו "השרברב? כן, הוא אמר שהוא יבוא כמה שיותר מהר". - "כן, זה באמת נוראי ככה". - "אתה מספר לי על זה…", "הנה אח שלך הגיע". מייקל אמר לדברה. דברה שטפה את ידיה ויצאה מהבית. האוטו של רוי, אחיה של דברה, חנה על החול., ורוי יצא להגיד שלום לאחותו דברה ולבעלה, מייקל. "מה שלומכם?" אמר רוי. "אתה יודע, מסתדרים, יש כמה בעיות ניקוז אבל זה יטופל". - "ואיך הילדים?" - דברה ענתה לו, "אמה בחוג בלט, ותום הקטן משחק עושה עכשיו פאזל בבית". - "לא ראיתי אותו הרבה זמן, את יודעת?" אמר רוי. "כדי שאני אלך לבדוק מה שלומו". ורוי נכנס לתוך הבית. "איזה בית יפה יש לך פה, הא?" - "כן, בית מצוין". - "כן, אפשר לראות את זה לפי איכות העץ". "דוד רוי!" צעק תום ורץ לחבק אותו. - "מה שלומך קטנצ´יק?" - "הכל בסדר". ענה תום בביישנות. - "אתה יודע מה?" אמר רוי. "הבאתי לך מתנה קטנה, היא באוטו, אתה רוצה שאני שניה אלך להביא אותה?" - "כן!" ענה תום בהתרגשות. "טוב, אז אני תכף חוזר". רוי יצא מן הבית ופתח את האוטו להוציא את המתנה של תום. כשרוי סגר את האוטו והלך בחזרה לתוך הבית וראה צל של ילד בחלון. בקומה העליונה. הצל היה של ילד, לא ילדה, והוא היה נראה קצת יותר גדול מתום. רוי נכנס לבית וראה את תום מחכה לו על השטיח בסלון. רוי התבלבל ושאל את מייקל ודברה, "יש מישהו למעלה", מישהו היה למעלה?" - "למעלה?, לא. למה?" - "לא כלום". אמר רוי. ככה זה התחיל, וזה לא נעשה טוב יותר. זה פשוט הוסיף לעצמו עוד שכבה ועוד שכבה, כמו כדור שלג שלא מפסיק להתגלגל ולגדול. זה היה מפחיד. זה בהחלט היה מפחיד. דברה הייתה במטבח עם השרברב שבא לתקן את הצינור. - "טוב, אני חושב שסיימתי את עבודתי כאן, גברתי". - דברה פתחה את הברז ואמרה: "או יופי, עכשיו יש סוף כל סוף מים". "תודה רבה". דברה שילמה לו את שכרו, והשרברב הלך. לאחר זמן קצר, דברה הסתכלה בחלון של המטבח להגיד למייקל שיש מים. אז היא פתחה את החלון וראתה את מייקל, עובד בשדה, במרחק של 10 מטרים ממנה בערך. היא צעקה לו: "מייקל!" - ומייקל הסתכל עליה. - "יש מים!". דברה צעקה לו בהתרגשות. מייקל הרים את האגודל, חייך והמשיך לעבוד. ודברה שוב צעקה לו: "מייקל!" - "מה?", מייקל ענה בחוזקה. "מי זה הילד הזה לידך??" - מייקל הסתכל אחורה, והסתכל בחזרה על דברה ואמר: "מה?" - "מי זה הילד הזה, שעומד שם איתך?" - "איזה ילד?", ענה מייקל בבילבול. דברה התרגזה, יצאה מהבית והייתה בדרכה אל מייקל. מייקל לא הבין מה היא רוצה, וכשהיא באה, היא אמרה לו: "שאלתי, מי זה הילד, הזה?", והצביע על דחליל שעמד במקום. "דברה?", אמר מייקל. "זה דחליל", "לא ילד". - "מה?" אמרה דברה בבילבול. "מה? - אני נשבעת לך, ראיתי פה ילד. הוא קפץ ורקד". - מייקל ענה לה: "את בטח קצת מותשת, את צריכה לישון קצת, עבר עלייך יום קשה". - "אתה צודק", אמרה דברה, והלכה בחזרה לבית. לפתע דברה עוצרת, מסתובבת אחורנית למייקל, ואומרת לו: "לא קצת קר כאן?", מייקל ענה לה, "כן, פתאום באמת קצת קריר". ודברה המשיכה בדרכה אל הבית הרוחות בלבלו אותנו לגמרי. ובגלל שחשבנו שאנחנו מטורפים, אף אחד לא רצה לספר לאף אחד. זה היה סודי. אבל אז זה התגלה. כשדברה חזרה לבית מהשדה, היא החליטה לקחת אמבטיה. דברה נכנסה לתוך המים החמים ופינקה את עצמה בסבון משובח שאחיה הביא מהעיר הגדולה. דברה עצמה את העיניים והתענגה על המים החמים, כאשר לפתע, בקבוק השמפו החל להתיז את השמפו. דברה נבהלה וניסתה לאחוז את הבקבוק, אבל כשאחזה אותו הבקבוק התיז את השמפו אל העיניים שלה, כל כך מדויק עד שזה נראה כאילו בכוונה. דברה התעוורה למחצית, הקימה את עצמה בתוך האמבטיה, אך זה היה כאילו מישהו עמד שם באמבטיה, ואסר עליה לקום. דברה ניסתה אך לא הצליחה לקום כאילו מישהו מכריח אותה להישאר באמבטיה, ואז לפתע מצאה את עצמה מוטבעת בתוך האמבטיה, בלי שום מרווח נשימה. דברה התחילה לצרוח שוב, והזיזה את כל גופה כדי להילחם ברוח. לדברה כבר לא היה חמצן בריאות, היא התחילה להיכנס לפאניקה, היא ניסתה לצרוח כמה שיותר חזק אבל לא הצליחה, היא התחילה להכחיל. עד שבסוף הרוח עזבה אותה, ושיחררה אותה. אמה, בתה של דברה, שמעה את חלק מהצרחות של אימה, והיא רצה לקרוא לאביה מייקל מהשדה. מייקל רץ בחזרה הביתה, ודפק באמבטיה של דברה לראות אם הכל בסדר. אז דברה פתחה באיטיות את הדלת, עם מגבת מכוסה על גופה, נראית תשושה, עייפה וגם קצת כחולה. ואז היא לחשה למייקל: "יש רוחות", והתעלפה עליו. יום לאחר מכן, אספנו את כל המשפחה ודיברנו על מה שקורה בבית הזה. עכשיו כולם היו מודעים. אבל אף אחד לא ידע מי הם הרוחות האלה, אז מייקל החליט לקחת יוזמה, והלך לספרייה המקומית. מייקל חזר הביתה מהספרייה המקומית, עם ספר אחד מאובק וישן. כולם הסתכלו עליו במבט מוזר, כולם רצו לדעת על הרוחות. מייקל התיישב על הספה, והתחיל לקרוא מן הספר.

 

[פריק עם פראק]

חלק ב'

" בשנת 1738, משפחה ממוצעת עברה לבית חדש שבנו בשביליהם. המשפחה הייתה עשירה, עם הבית הגדול, שדה גדול ופורה, ואגם קטן ליד. המשפחה לא הייתה מתנשאת כמו כל שאר המשפחות האחרות, כי בשביליהם, האוצר הכי גדול היה חמשת ילדיהם. אך רק אמם אהבה אותם, אביהם ברב היום עבד קשה, וחזר רק בלילות כדי לראות אותם. אבל גם בלילות, הוא לא היה האבא הכי נחמד. הוא התעלל בילדים שלו בקביעות, וניצל את חלקם מינית. אשתו רצתה לספר למשטרה המקומית, אבל האב אמר לה שאם היא תספר למישהו אחד, היא תמות בהצלפות קשות. אשתו אהבה את ילדיה ולא רצתה שאף אחד בעולם יתעלל בהם. אז היא לקחה יוזמה. את הילד הבכור היא הטביעה באגם, את השני היא תלתה על עץ. את השלישי היא קברה באדמה, את הרביעי היא הטביעה באמבטיה, וערפה את ראשו של החמישי. לאחר כל הרציחות כדי להגן על ילדיה, היא התאבדה עם אקדח שמצאה במגירה של האב. האב עבר חקירות רבות ולא נכנס לכלא, אך לאחר 3 שנים התאבד כשחתך את ורידיו. " חשבתי שזה משגע את כולנו, כי זה שיגע גם אותי, זה התחיל להשפיע עלינו. כל הידע, והפחד. "הבית הזה הוא שלהם, הם רוצים להגן עליו" - אמרה דברה., "אף אחד אחר גר כאן, חוץ מהם". "ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד אִתם, בטוב וברע". - מייקל הגיב: "את חושבת שכדי להישאר כאן?" - "כן, אני בטוחה. הבית הזה יועבר אלינו, האנשים האלה כבר מתים ואין להם חלק בהון שלנו. אני צודקת או לא?" - דברה אמרה בחוזקה. אף אחד לא הגיב. כולם שמרו על השקט. - "אני צודקת, או לא??" - דברה חזרה על דבריה, בכעס ובחוזקה רבה יותר. אמה אמרה: "כן, את צודקת". וכולם הסכימו. חשבנו שהרוחות רודפות רק אותנו, את המבוגרים במשפחה. אבל אז זה התחיל להיות רע יותר, זה נגע גם בילדים. ביום גשום אחד, תום הקטן נכנס למטבח, איפה שאמו דברה נמצאת. תום ניגש אל דברה והשב את תשומת ליבה אליו: "אימא". דברה הסתכלה על תום ואמרה "כן חמוד, מה קרה?", תום ענה לה: "אממ…, חבר שלי נמצא בגשם בחוץ, אפשר להכניס אותו?" - אז דברה הגיבה לו בפרצוף מבולבל, "איזה חבר? באמת?", דברה הסתכלה מבעד לחלון. "כן, הנה הוא", אמר תום הקטן. דברה הסתכלה בחלון, לראות מי עומד שם בחוץ אך לא ראתה אף אחד. "אתה בטוח שהוא שם?", "כן, הנה הוא, על הנדנדה". דברה הסתכלה על הנדנדה, וראתה אותה נעה קדימה ואחורה, אך לא ראתה מישהו יושב עליה. "חמודי, זה הרוח מזיזה את הנדנדה, לא אף אחד אחר". אז תום עלה על השיש ודפק בחלון, כאילו קרא למישהו לבוא. תום ירד מן השיש ואמו שאלה אותו: "מה אתה עושה?", "הנה תראי", אמר תום. לפתע אמו של תום שומעות שתי דפיקות בחלון. נבהלה לרגע ואומרת לתום: "תום, זה הרוח דופקת בחלון", דברה ניסתה לשכנע את עצמה. "את לא רואה אותו?, אימא?" - "תום, תפסיק, אתה מפחיד אותי". בוא, שב איתי בסלון. ודברה ותום יצאו מן המטבח. אני לא יכולה לתאר איזה הרגשה הייתה לי באותו זמן, שתום ניסה לשכנע אותי שיש מישהו בחוץ. חשבתי שאני משתגעת. יום לאחר המקרה, אחה"צ, היה הרבה שמש. דברה ישבה במטבח עם 2 ילדיה, אמה ותום, כאשר הם ציירו בפנדה החדש שלהם. "אימא, אימה, בואי תראי מה ציירתי!", אמה קראה לדברה, אימה. דברה התקרבה לאמה עם הכסא והסתכלה בציור. "אוי, איזה יופי. את ציירת את תום". - "זה לא תום", אמרה אמה. - "אז זה אבא?", אמרה דברה. - "לא, זה ראלף". - "מי זה ראלף?", שאלה דברה בסקרנות. - "זה החבר החדש שלי. הוא פה". - "מה, במטבח?" אמרה דברה בפחד. - ואז ענתה אמה: "כן". הרגשתי לא טוב, כי בהתחלה חשבתי שזה סתם הדמיון שלהם, של הילדים, אבל זה היה אמיתי, זה היה רוח רפאים. אני יודעת את זה, כי הרגשתי פתאום שהמטבח מתחיל להיות קריר, במיוחד מתחת לשולחן. "את יכולה להגיד לי איפה הוא בדיוק, אמה?", אמרה דברה. - "ראלף נמצא עכשיו מתחת לשולחן, הוא מתחבא". דברה קמה מהר מהשולחן ושאלה את אמה: "ממה הוא מתחבא?" - אמה ענתה לה: "מאבא שלו". אז הכל התחבר לי בראש והבנתי למה הראלף הזה מתחבא מאבא שלו. עכשיו הייתי בטוחה שהרוחות רוצות משהו מיתנו, אך לא ידעתי מה, החלטתי לספר למייקל. "מה?!, אני לא מאמין!", אמר מייקל בקול רוגז. "ידעתי שהבית הזה יעשה לנו צרות", הגיבה דברה. "טוב, אז אתה רוצה להזמין איזה מגרש שדים?" - "איזה מגרש שדים בראש שלך??, זה שטויות, אין כזה דבר רוחות". ולפתע הנורה במטבח התנפצה, ומייקל ודברה שמעו את בתם, אמה צורחת מחדרה בקומה השנייה. ידעתי שאמה צרחה בגלל רוח, אבל לא ידעתי מה בדיוק קרה. ישר רצתי עם מייקל אליה. כשדברה ומייקל נכנסו לחדרה של אמה הם ראו את כל חדרה הרוס ומבולגן. מייקל רץ אל אמה בעוד שדברה מנסה לחזור לקצב ליבה הרגיל. אמה בכתה על המיטה כשבגדיה קרועים. מייקל התיישב על המיטה ושאל את אמה: "מה קרה פה?" - אמה ענתה לו בבכי, "אבא של ראלף היה פה". - "למה הוא היה פה?", שאל מייקל. אמה ענתה לו, "הוא חיפש את ראלף, הוא כעס עליו". מייקל הסתכל על דברה, כששניהם מבולבלים ומפוחדים. אמה אמרה לאביה, "אבא שלו מפחיד, הוא רוצה להרוג אותי". מייקל חיבק מהר את אמה ואמר לה: "אף אחד לא רוצה להרוג אותך, אל תדאגי. אני מגן עליך" וטפח לה על הגב. אחרי שמייקל ניחם את אמה אני רצתי למטה והתחלתי לבכות, לא יכלתי לסחוב יותר את כל האינפורמציה המטופשת הזאת על רוחות, שמשתלטות מרגע לרגע על הבית שלי. וזה רק נעשה גרוע, יותר ויותר. באותו יום שאבא של ראלף הרס את חדרה של אמה, אמה החליטה לישון בחדר של הוריה, כדי שתהיה בטוחה. בסביבות השעה 2 בלילה, אמה התעוררה באמצע השינה. אמה קמה כדי להיות ליד אביה אבל אז אמה שמה לב שאביה מייקל, מעופף באוויר. פשוט מטר יותר גבוה מהמיטה, והוא עדיין יושן. אמה נבהלה וניסתה להעיר את אביה, אך לא הצליחה. היא הלכה אל אימה, דברה והעירה אותה. "מה את רוצה מתוקה?, מאוחר עכשיו". אז אמה הצביעה על אביה, ודברה הסתכלה. למהרה דברה קמה מהמיטה והתחילה לצרוח צעקות שהעירו את מייקל. מייקל קם, אך לא כשהוא עופף. הוא שואל את דברה: "מה קרה ששתיכן ערות?", דברה ואמה היו מחובקות שפרצופם היה מבועת. דברה באה אל מייקל ואמרה לו שהוא עופף באוויר. מייקל לא האמין לה ואמר לה ללכת לישון. דברה שתקה וחזרה למיטה, כך גם אמה. עכשיו אני לא מבינה איך זה לא שבר אותנו מוקדם יותר. אבל זה שבר, באותו לילה נורא. באותו לילה נורא, בסביבות השעה 5 לפנות בוקר, מייקל התעורר כי הרגיש מישהו אחר בחדר. מייקל הסתכל על אמה, מאחורי המיטה, והסתכל על דברה שישנה לידו, ונרגע. אך לפתע שם לב שבאמת יש עוד נוכחות בחדר. הוא ראה את דברה עומדת מולו, שהיא לא עושה כלום עם עיניים כועסות. מייקל היה מבועת גם הוא באותו לילה, הוא ראה 2 דברות. אחת שיושנת לידו, ואחת שעומדת מולו. לפתע הדברה שעומדת מולו החלה ללכת בכל החדר וזרקה תמונות וחפצים. מייקל קם מהמיטה וצעק "דברה מה את עושה?", וכשהוא צעק את זה אמה ודברה התעוררו. דברה שהתעוררה על המיטה שואלת את מייקל: "מה אני עשיתי?", ולפתע שומעת חפץ נשבר. מייקל הצביע לכיוון של הרוח, דברה הסתכלה ונבעתה גם היא. היא קמה מהמיטה במהירות הבזק וברחה מהחדר עם אמה. מייקל הלך אחריהם, בעוד שהרוח ממשיכה לזרוק חפצים. מייקל העיר את תום ולקח אותו עימם. המשפחה ארזה מהר את רב חפציה וברחה מן הבית, כל עוד לא נהרגו. היום, בבית החדש שבנו לנו, אני תוהה מה היה קורה אם היינו נשארים. אני יודעת, שזה לא נשמע מפחיד, אני יודעת שזה נראה כמו סרט אימה כושל. אבל אני לא יודע, זה פשוט קשה להסביר מה שזה עושה לך מבחינה פסיכולוגית. זה כל כך מוזר עד שזה מפחיד.

 

[חילוני בתחפושת חייקה]

מפחיד

 

[תחש]

אתה מאמין בשויות האלה?

גיב מי א ברעייק!

 

[חילוני בתחפושת חייקה]

לא מאמין הכול בולשיט אבל הסיפור

מפחיד

 

[דער משכיל]

ע"ז אמרינן "אשרי המאמין " !