שחרזדה האחת
New member
סיפור מפורום שכן
כבד לי (סיפור עממי מהודו, תורגם לעברית על ידי חמדה גלעד) שני נזירים צעדו לעת ערב בדרך חזרה אל המנזר שלהם, לאחר יום שלם בו שוטטו בכפרים ואספו מזון. באותו יום הצליחו לגייס, מלבד המזון הרגיל, גם שק מלא של אורז, נדבה מגביר עשיר, והיו מרוצים מאד. אלא ששק האורז היה כבד ביותר, והמנזר עדיין רחוק מאד. הנזיר שעל גבו נישא שק האורז, התעייף מאד, כתפו כאבה מן המעמסה, והוא בקושי הצליח להדביק את צעדי חברו. אמר לו הנזיר השני, שמשאו היה קל יותר: 'יש לי תכנית מצויינת כיצד אנחנו יכולים להתקדם מהר יותר. ראה מה אני אעשה.' בדיוק באותו רגע הם חלפו בכפר קטן. אשה צעירה, יפהיפיה, באה למולם, נושאת כד של מים על ראשה. היא נראתה ככלה צעירה, בת לא יותר מעשרים שנה. הנזיר בעל התכנית ניגש אליה, אחז בשתי ידיו באזניה לבל תזוז, והדביק נשיקה מצלצלת לשפתיה. האשה צרחה בבהלה, הכד נפל מעל ראשה והתנפץ והמים נשפכו, והיא ברחה בבכי ובצעקות אל ביתה. צעקותיה הבהילו את התושבים מבתיהם החוצה, והתפתחה מהומה בכפר. האנשים החלו לרדוף אחרי שני הנזירים עם מקלות ואלות בידיהם. 'אתם, נזירים מרושעים, איך העזתם! ' קראו לעברם. שני הנזירים נמלטו על נפשם בריצה. הם רצו כל כך מהר, שאף אחד מהכפריים לא יכול היה להשיג אותם. לאחר שהתרחקו מספיק ולא נשקפה להם עוד סכנה, שאל הנזיר בעל התכנית את חברו: 'נו, שק האורז היה לך כל כך כבד?' ענה לו הנזיר השני: 'כמעט ולא הרגשתי בו! אני לא יודע איך היה לי כוח לרוץ ככה למרחק כה רב עם המשא הזה על גבי..' חייך הנזיר השני ואמר: 'אתה רואה, אמרתי לך שיש לי תכנית מבריקה..'. דברים כאלה קורים גם לנו, בחיים הרגילים, גם ללא שקי אורז.. צער שמעיק עלינו, נדחק הצידה מפני צער גדול יותר שמתרגש על ראשנו. צרה גדולה חדשה, מגמדת את קודמתה שפתאום מחווירה והופכת ללא משמעותית. כשאתה נס על חייך, (או סתם מתמודד עם בעיה רצינית ) מי שם לב בכלל לכובד המשא על הכתף?
כבד לי (סיפור עממי מהודו, תורגם לעברית על ידי חמדה גלעד) שני נזירים צעדו לעת ערב בדרך חזרה אל המנזר שלהם, לאחר יום שלם בו שוטטו בכפרים ואספו מזון. באותו יום הצליחו לגייס, מלבד המזון הרגיל, גם שק מלא של אורז, נדבה מגביר עשיר, והיו מרוצים מאד. אלא ששק האורז היה כבד ביותר, והמנזר עדיין רחוק מאד. הנזיר שעל גבו נישא שק האורז, התעייף מאד, כתפו כאבה מן המעמסה, והוא בקושי הצליח להדביק את צעדי חברו. אמר לו הנזיר השני, שמשאו היה קל יותר: 'יש לי תכנית מצויינת כיצד אנחנו יכולים להתקדם מהר יותר. ראה מה אני אעשה.' בדיוק באותו רגע הם חלפו בכפר קטן. אשה צעירה, יפהיפיה, באה למולם, נושאת כד של מים על ראשה. היא נראתה ככלה צעירה, בת לא יותר מעשרים שנה. הנזיר בעל התכנית ניגש אליה, אחז בשתי ידיו באזניה לבל תזוז, והדביק נשיקה מצלצלת לשפתיה. האשה צרחה בבהלה, הכד נפל מעל ראשה והתנפץ והמים נשפכו, והיא ברחה בבכי ובצעקות אל ביתה. צעקותיה הבהילו את התושבים מבתיהם החוצה, והתפתחה מהומה בכפר. האנשים החלו לרדוף אחרי שני הנזירים עם מקלות ואלות בידיהם. 'אתם, נזירים מרושעים, איך העזתם! ' קראו לעברם. שני הנזירים נמלטו על נפשם בריצה. הם רצו כל כך מהר, שאף אחד מהכפריים לא יכול היה להשיג אותם. לאחר שהתרחקו מספיק ולא נשקפה להם עוד סכנה, שאל הנזיר בעל התכנית את חברו: 'נו, שק האורז היה לך כל כך כבד?' ענה לו הנזיר השני: 'כמעט ולא הרגשתי בו! אני לא יודע איך היה לי כוח לרוץ ככה למרחק כה רב עם המשא הזה על גבי..' חייך הנזיר השני ואמר: 'אתה רואה, אמרתי לך שיש לי תכנית מבריקה..'. דברים כאלה קורים גם לנו, בחיים הרגילים, גם ללא שקי אורז.. צער שמעיק עלינו, נדחק הצידה מפני צער גדול יותר שמתרגש על ראשנו. צרה גדולה חדשה, מגמדת את קודמתה שפתאום מחווירה והופכת ללא משמעותית. כשאתה נס על חייך, (או סתם מתמודד עם בעיה רצינית ) מי שם לב בכלל לכובד המשא על הכתף?