סיפור מהחיים
מילים שמגיעות עד כיסא הכבוד רחל היא ילדת חמד בת תשע, עד מאה ועשרים. אביה, הרב אהרן שילה, מחנך ידוע בבני ברק, בן תורה נעים הליכות. אמה, תמר, פסיכולוגית חינוכית באחד ממוסדות החינוך הגדולים בעיר. 09/05/2004 מעיין השבוע לפני חודשים מספר נתקפה רחל בכאבי ראש איומים. לא הועילו הכדורים והסירופים לשיכוך כאבים, והיא הופנתה לבית החולים תל השומר, למחלקה הנוירולוגית לילדים. כאבי הראש הסבו לה ייסורים נוראים, שלא שככו אלא במתן אופיום. הוריה מציינים את הטיפול המסור שקיבלה, כאשר רופאיה מנסים לעמוד על סוד המחלה. האם זה חיידק שתקף או וירוס אלים, אולי אוטם בעורקי הדם, אולי גידול ממאיר רחמנא ליצלן. ערכו בדיקת אמ.איי.אר. יקרה שהצביעה על גידול ענק, המכסה רבע משטח המוח. ערכו בדיקת ביופסיה פולשנית, ולא מצאו סימוכין לגידול. כאבי הראש התאימו לתקיפת החיידק, בדיקות אחרות אוששו את הנחת הוירוס. ''אנו יורים באפלה'', הודו הרופאים לנוכח הממצאים הסותרים. יעצו להורים לפנות לפרופסור גומרי, מהדסה עין כרם, שהוא גדול המומחים בארץ לקריאת ופענוח בדיקות אמ.איי.אר. בהנחיית הרבנים פנו להוועץ ברב פירר, בעל הידע המקיף והמדהים בכל תחומי הרפואה. סקר את כל הנתונים, ואמר ''גשו אל פרופסור גומרי, ואשר יאמר אליכם תעשו!''. האב, הרב שילה, ביקש תור בהול להתייעצות ועלה ירושלמיה עם כל הבדיקות. הפרופסור סקר הכל בתשומת לב, את כל התוצאות הסותרות והמבלבלות, ובאבחנה קולעת פיזר את הערפילים, גם אם פיזור זה החשיך את עיני האב: זהו גידול ממאיר מזן פלוני שכל התוצאות מאפיינות אותו. גידול זה מתפשט במהירות. לאור התוצאות הנוכחיות מכסה הוא עשרים וחמשה אחוזים מהצד השמאלי במוח, וניתן לחיות – אוי לכאלו חיים – עם כריתתו. אבל אם יתמהמהו עלול הוא להתפשט על כל החלק השמאלי ולפלוש לימני. יש לערוך את הניתוח בהקדם, ויפה שעה אחת קודם! מיד התקשרו עם תל השומר, וקבעו את הניתוח ליום שני הקרוב. מהירות השיא מחמת דוחק השעה. שב הרב שילה לביתו, ואשתו ראתה בפניו את התשובה. ''מתי הניתוח'' שאלה. ''בעוד חמישה ימים'',אמר. ''אם כך, לפנינו חמשה ימים לפעולה!'' אמרה. ומיד ישבה ליד הטלפון, התקשרה לכל ידידותיה ומכרותיה והן רבות. ביקשה: '' תתקשר כל אחת לחברותיה, עירכו נא ''טלפון שרשרת'', תאמר כל אחת מזמור כ' בתהילים – ''יענך ה' ביום צרה'', לרפואת רחל בת תמר!'' הבקשה הופצה בתימסורת גלגלי שיניים מתואמים, עברה מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, שותפו בה דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים. אף מעבר לים, בצפון אמריקה ובדרומה, עד ליהודים מתבוללים הגיעה, שהתבקשו לפתוח את התנ''ך ולומר את הקפיטל העשרים בתהילים. יום הניתוח הגיע. נערכה בדיקת אמ.איי.אר. אחרונה, ונשלחה לפיענוח, לראות בכמה התפשט הגידול בינתיים, ולוודא שאכן יכרתו את כולו. ועד שהבדיקה תפוענח יתחילו בניתוח. ינסרו את הגולגולת, יתחילו בכריתה. האם עצרה את מיטת הילדה בתוקף. ''קודם תפענחו את הבדיקה''. ''גברת'', אמרו לה. ''אינך מבינה את המצב, כל רגע יקר. הגידול הולך ומתפשט, יש לפעול במהירות האפשרית. צריך להתחיל בניתוח מיד!'' והיא בשלה: '' קודם תפענחו, אולי חל שינוי, הלא אמרו תהילים!'' צחקו,נדו ואף כעסו, אבל נאלצו להמתין דקות יקרות, לעכב הכל. כעבור שעה וחצי הגיעו התוצאות: הגידול הצטמק בשבעים וחמישה אחוזים! בו במקום חתם מנהל המחלקה על תעודת שיחרור: גידול שהצטמק אינו גידול ממאיר. האם מצטמררת למחשבה, מה היה קורה אילו פתחו את הגולגולת והיו מתחילים לכרות רבע מוח, ורק בסוף מסתכלים בבדיקה, לראות האם כרתו הכל... האסון נמנע ברגע האחרון. מנהל המחלקה הושיט את תעודת השחרור, וביקש: '' תגלי לי, גברת שילה, איזה מזמור תהילים מחולל נס כזה!'' באהבת ישראל ננצח, צו השעה- אהבת חינם. חייך אחי, אתה יהודי.
מילים שמגיעות עד כיסא הכבוד רחל היא ילדת חמד בת תשע, עד מאה ועשרים. אביה, הרב אהרן שילה, מחנך ידוע בבני ברק, בן תורה נעים הליכות. אמה, תמר, פסיכולוגית חינוכית באחד ממוסדות החינוך הגדולים בעיר. 09/05/2004 מעיין השבוע לפני חודשים מספר נתקפה רחל בכאבי ראש איומים. לא הועילו הכדורים והסירופים לשיכוך כאבים, והיא הופנתה לבית החולים תל השומר, למחלקה הנוירולוגית לילדים. כאבי הראש הסבו לה ייסורים נוראים, שלא שככו אלא במתן אופיום. הוריה מציינים את הטיפול המסור שקיבלה, כאשר רופאיה מנסים לעמוד על סוד המחלה. האם זה חיידק שתקף או וירוס אלים, אולי אוטם בעורקי הדם, אולי גידול ממאיר רחמנא ליצלן. ערכו בדיקת אמ.איי.אר. יקרה שהצביעה על גידול ענק, המכסה רבע משטח המוח. ערכו בדיקת ביופסיה פולשנית, ולא מצאו סימוכין לגידול. כאבי הראש התאימו לתקיפת החיידק, בדיקות אחרות אוששו את הנחת הוירוס. ''אנו יורים באפלה'', הודו הרופאים לנוכח הממצאים הסותרים. יעצו להורים לפנות לפרופסור גומרי, מהדסה עין כרם, שהוא גדול המומחים בארץ לקריאת ופענוח בדיקות אמ.איי.אר. בהנחיית הרבנים פנו להוועץ ברב פירר, בעל הידע המקיף והמדהים בכל תחומי הרפואה. סקר את כל הנתונים, ואמר ''גשו אל פרופסור גומרי, ואשר יאמר אליכם תעשו!''. האב, הרב שילה, ביקש תור בהול להתייעצות ועלה ירושלמיה עם כל הבדיקות. הפרופסור סקר הכל בתשומת לב, את כל התוצאות הסותרות והמבלבלות, ובאבחנה קולעת פיזר את הערפילים, גם אם פיזור זה החשיך את עיני האב: זהו גידול ממאיר מזן פלוני שכל התוצאות מאפיינות אותו. גידול זה מתפשט במהירות. לאור התוצאות הנוכחיות מכסה הוא עשרים וחמשה אחוזים מהצד השמאלי במוח, וניתן לחיות – אוי לכאלו חיים – עם כריתתו. אבל אם יתמהמהו עלול הוא להתפשט על כל החלק השמאלי ולפלוש לימני. יש לערוך את הניתוח בהקדם, ויפה שעה אחת קודם! מיד התקשרו עם תל השומר, וקבעו את הניתוח ליום שני הקרוב. מהירות השיא מחמת דוחק השעה. שב הרב שילה לביתו, ואשתו ראתה בפניו את התשובה. ''מתי הניתוח'' שאלה. ''בעוד חמישה ימים'',אמר. ''אם כך, לפנינו חמשה ימים לפעולה!'' אמרה. ומיד ישבה ליד הטלפון, התקשרה לכל ידידותיה ומכרותיה והן רבות. ביקשה: '' תתקשר כל אחת לחברותיה, עירכו נא ''טלפון שרשרת'', תאמר כל אחת מזמור כ' בתהילים – ''יענך ה' ביום צרה'', לרפואת רחל בת תמר!'' הבקשה הופצה בתימסורת גלגלי שיניים מתואמים, עברה מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, שותפו בה דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים. אף מעבר לים, בצפון אמריקה ובדרומה, עד ליהודים מתבוללים הגיעה, שהתבקשו לפתוח את התנ''ך ולומר את הקפיטל העשרים בתהילים. יום הניתוח הגיע. נערכה בדיקת אמ.איי.אר. אחרונה, ונשלחה לפיענוח, לראות בכמה התפשט הגידול בינתיים, ולוודא שאכן יכרתו את כולו. ועד שהבדיקה תפוענח יתחילו בניתוח. ינסרו את הגולגולת, יתחילו בכריתה. האם עצרה את מיטת הילדה בתוקף. ''קודם תפענחו את הבדיקה''. ''גברת'', אמרו לה. ''אינך מבינה את המצב, כל רגע יקר. הגידול הולך ומתפשט, יש לפעול במהירות האפשרית. צריך להתחיל בניתוח מיד!'' והיא בשלה: '' קודם תפענחו, אולי חל שינוי, הלא אמרו תהילים!'' צחקו,נדו ואף כעסו, אבל נאלצו להמתין דקות יקרות, לעכב הכל. כעבור שעה וחצי הגיעו התוצאות: הגידול הצטמק בשבעים וחמישה אחוזים! בו במקום חתם מנהל המחלקה על תעודת שיחרור: גידול שהצטמק אינו גידול ממאיר. האם מצטמררת למחשבה, מה היה קורה אילו פתחו את הגולגולת והיו מתחילים לכרות רבע מוח, ורק בסוף מסתכלים בבדיקה, לראות האם כרתו הכל... האסון נמנע ברגע האחרון. מנהל המחלקה הושיט את תעודת השחרור, וביקש: '' תגלי לי, גברת שילה, איזה מזמור תהילים מחולל נס כזה!'' באהבת ישראל ננצח, צו השעה- אהבת חינם. חייך אחי, אתה יהודי.