סיפור לשבת
יש סיפור על חמור אחד שכמו כל החמורים נאלץ לשאת משא מסויים מפעם לפעם,לא איזשהו דבר קשה במיוחד(ואפילו אם קשה במידת מה,הרי בגדר הכרח המציאות עבור חמורים ממין מסוים.)יחד עם זאת,החמור ההוא היה עצל וכל הזמן היה מחפש תירוצים למה אין הוא רוצה לעבוד ולמה טובים לו חיי הבטלה והעלאת הגירה. יום אחד העמיס עליו בעל החמור כמות יותר גדולה מהרגיל של שקי מלח וכיוון שהחמור לא היה מורגל בעבודה קשה נראה היה הדבר בעיניו ממש כצער בעלי חיים וכמשא בלתי נסבל והחמור התמלא טינה כלפי בעליו ואמר בליבו "למה זה קורה לי הדבר הזה?,מדוע אני סוחב את כל המשא הזה,מה אני חמור?לחופש נולדתי ובכל מקום אסור אני באזיקים!" ובעודו חושב את כל המחשבות השליליות הללו ורגשות מעיקים רובצים על ליבו ומכבידים באמת את המצב שלא היה מי יודע מה כבד מלכתחילה,הוא לא שם לב שהוא נכנס לתוך נהר.כיוון שהיה כבד בעיניו והיום היה יום חם או אולי משתי הסיבות גם יחד עצר באמצע הנהר(הכל זורם,למה לעצור?) וסירב לזוז.החמור לא ידע מעולם להעריך את מצבו כראוי,אבל הוא שם לב שבשעה שעמד שם בתוך הנהר,המשא מעל גבו הפך קל יותר ויותר. "ממש תעלומה,עוד רגע אני הופך למלאך טהור ומרחף בשמים,אולי אפילו אגיע להארה!" על הגדה יכול היה לראות את בעליו עומד וסופק את כפיו בייאוש "יא חתיכת חמור,תפסיק לחלום כל היום,בגללך כל שקי המלח שלי נמסו במים וזה היה מלח מיוחד במינו,הוא יועד לזריייה על פצעים!". נער החמור נערה של שמחה ואמר "מגיע לך,אתה חתיכת חמור,תלמד לקח!". גם החמור וגם בעליו חזרו כלעומת שבאו.למחרת היום העמיס בעליו של החמור משא נוסף על גבו,משא של ספוגים והחמור שלא ממש ידע להבדיל בין משא למשא,אמר בליבו "פחחח,החמור הזה לא לומד לקח,כאשר נגיע לנהר,הוא כבר יראה מה אעשה,בסוף יתייאש ממני ואהיה חופשי לעשות מה שאני רוצה!". בהגיעם לנהר קפץ שוב החמור אל תוך המים וסירב לזוז.בעליו אמר לו "אם אתה לא יוצא תוך דקה,חבל על הזמן שלך" אולם החמור נער בקול צהלה וכל כך היה משוכנע שהוא יהפוך להיות שוב קל עד שלא שם לב כי נעשה כבד כפליים". כאשר התעורר לרגע כבר היה מאוחר מדי כי נסחף במים וטבע..... יש כמובן גם את הסיפור על האתון של בלעם או החמור ההוא בסרט ההוליוודי המצוייר ששכחתי מה שמו,אבל לא משנה,כנראה שיש אפשרות גם לחמורים להתפתח,בתנאי ,כמובן, שהם ידעו שהם חמורים. אחרת הם לא יותר מאשר חמורים נושאי ספרים. כיוון שכל אחד מאיתנו היה חמור פעם בחייו או אולי אפילו מפעם לפעם אולי כדאי למקד כאן קצת תשומת לב.... אני בכל אופן משתדל
שבת שלום.
יש סיפור על חמור אחד שכמו כל החמורים נאלץ לשאת משא מסויים מפעם לפעם,לא איזשהו דבר קשה במיוחד(ואפילו אם קשה במידת מה,הרי בגדר הכרח המציאות עבור חמורים ממין מסוים.)יחד עם זאת,החמור ההוא היה עצל וכל הזמן היה מחפש תירוצים למה אין הוא רוצה לעבוד ולמה טובים לו חיי הבטלה והעלאת הגירה. יום אחד העמיס עליו בעל החמור כמות יותר גדולה מהרגיל של שקי מלח וכיוון שהחמור לא היה מורגל בעבודה קשה נראה היה הדבר בעיניו ממש כצער בעלי חיים וכמשא בלתי נסבל והחמור התמלא טינה כלפי בעליו ואמר בליבו "למה זה קורה לי הדבר הזה?,מדוע אני סוחב את כל המשא הזה,מה אני חמור?לחופש נולדתי ובכל מקום אסור אני באזיקים!" ובעודו חושב את כל המחשבות השליליות הללו ורגשות מעיקים רובצים על ליבו ומכבידים באמת את המצב שלא היה מי יודע מה כבד מלכתחילה,הוא לא שם לב שהוא נכנס לתוך נהר.כיוון שהיה כבד בעיניו והיום היה יום חם או אולי משתי הסיבות גם יחד עצר באמצע הנהר(הכל זורם,למה לעצור?) וסירב לזוז.החמור לא ידע מעולם להעריך את מצבו כראוי,אבל הוא שם לב שבשעה שעמד שם בתוך הנהר,המשא מעל גבו הפך קל יותר ויותר. "ממש תעלומה,עוד רגע אני הופך למלאך טהור ומרחף בשמים,אולי אפילו אגיע להארה!" על הגדה יכול היה לראות את בעליו עומד וסופק את כפיו בייאוש "יא חתיכת חמור,תפסיק לחלום כל היום,בגללך כל שקי המלח שלי נמסו במים וזה היה מלח מיוחד במינו,הוא יועד לזריייה על פצעים!". נער החמור נערה של שמחה ואמר "מגיע לך,אתה חתיכת חמור,תלמד לקח!". גם החמור וגם בעליו חזרו כלעומת שבאו.למחרת היום העמיס בעליו של החמור משא נוסף על גבו,משא של ספוגים והחמור שלא ממש ידע להבדיל בין משא למשא,אמר בליבו "פחחח,החמור הזה לא לומד לקח,כאשר נגיע לנהר,הוא כבר יראה מה אעשה,בסוף יתייאש ממני ואהיה חופשי לעשות מה שאני רוצה!". בהגיעם לנהר קפץ שוב החמור אל תוך המים וסירב לזוז.בעליו אמר לו "אם אתה לא יוצא תוך דקה,חבל על הזמן שלך" אולם החמור נער בקול צהלה וכל כך היה משוכנע שהוא יהפוך להיות שוב קל עד שלא שם לב כי נעשה כבד כפליים". כאשר התעורר לרגע כבר היה מאוחר מדי כי נסחף במים וטבע..... יש כמובן גם את הסיפור על האתון של בלעם או החמור ההוא בסרט ההוליוודי המצוייר ששכחתי מה שמו,אבל לא משנה,כנראה שיש אפשרות גם לחמורים להתפתח,בתנאי ,כמובן, שהם ידעו שהם חמורים. אחרת הם לא יותר מאשר חמורים נושאי ספרים. כיוון שכל אחד מאיתנו היה חמור פעם בחייו או אולי אפילו מפעם לפעם אולי כדאי למקד כאן קצת תשומת לב.... אני בכל אופן משתדל
שבת שלום.