סיפור לשבת
תרמיל החיים/כל הזכויות שמורות לטשטושה ===================================== הדעת אינה חוברת למעשים שאינם נקרים עם דעת הרוב, כך נאמר לא פעם: לולא יצאתי באותו בוקר חורפי למסע חיפושים אחר אותם דברים קטנים שניתן לרכוש רק במבואות דרום תל-אביב, סביר להניח שגם לא הייתי נתקלת באותן תופעות ייחודיות שמתפוגגות להן מעל חיינו הנמרצים ומסע הקִדמה המריץ אותנו לדוּר בצל עולמינו המאוד פרטי. יום שלישי עייף של חורף גשום ומבורך, הבל פי היה האומדן שאישר את קיפאון כפות רגלי ואמד על מידת הקור ששרר אל מחוץ לבית: שמתי פעמי לכיוון המכונית ופני אל העיר הגדולה: הרדיו ניגן שירים של נחת בניגוד מושלם לתנועה על הכביש, חייכתי לעצמי נוכח הפרדוקס והמשכתי בנתיב המוביל תל-אביבה. לאחר תלאות ארוכות במציאת חניה, הצטיידתי במטריה ויצאתי אל מסע החיפושים בו ביקשתי למצוא תרמיל – שני תרמילים למעשה, שיהיו חסינים נגד מים ולחות, שיהיו טובים אורטופדית כיאה וכיאות למי שאמורה להיגרר עם התרמיל על גבה משך עשרה ימים בעליות ומורדות הודו המשוחררת, תרמיל שתהא בו הפרדה ברורה בין התאים – פן יתערבבו כריך הבוקר וגרבי ההחלפה לבין הספר והתשבץ שינוחו שם בשלווה וימתינו לבוא רגעים של מנוחה: בצעדים עליזים משוחררי כל דאגה, ניווטתי בין רחובותיה הצרים של העיר הנוהמת ליל כיום. חרף כל האפרוריות שנשקפה מבין הבתים שיָד אדם טרם ריחמה על עול השנים שנשאו והשמים שבכו ממעל בין אפור לשחור – נפשי הייתה עליזה מתמיד., עצם המחשבה על הטיול שבדרך – הסיטה וצבעה גם את האפור באלף גוון וצבע. נכנסתי באנחת רווחה, מאושרת שמצאתי את מיקום החנות די בקלות, שמצאתי חניה קרובה שאך היא הרי נחשבת כנס ביום בהיר במחוזות העיר הדחוקה: מאחורי דלפק עץ ישן, חרוט ומתעגל מרוב חיכוך עמד איש בא בימים- "כבר איתך מיידעלע'" – אמר האיש וטיפס נמרצות מ שהו על סולם עץ ישן אל המדפים העליונים להניח בחזרה את מה שלא רכש האיש שזה עתה עזב את מפתן החנות. המתנתי ברוב נחת, נתתי לעצמי ליהנות מהריחות הישנים שעמדו בחלל החנות, התמוגגתי מהסדר המופתי שהונח על גבי המוני המדפים שהוצמדו אל הקירות, התבוננתי התקרה שדומה היה כי כבר מזמן לא בונים כאלו מבנים גבוהי תקרות, אך בעיקר – התמוגגתי מיכולתו של המוכר בחנות לשרוק: הדבר היה מוזר, איש כבן שמונים להערכתי – עמד בראש הסולם, תלוי בין תיק ופאוץ' שרק יצירות שלימות ולא הצלחתי להבחין בין שריקותיו ועצם עובדת המאמץ הפיזי הכרוך בטיפוס על סולם לכזה גובה – שלא לדבר על גילו המופלג: השתוממתי נוכח יכולתו והמשכתי לסקור בחדווה את המדפים: כעת, עמד המוכר למולי ושאל בניגון והטעמה – "מה בשבילך מיידעלע"? אני זקוקה לתיק, זאת אומרת תרמיל - אמרתי... "נו, ולאן את כבר נוסעת"? שאל, אנחנו נוסעים לטיול, להודו השבתי כשבראשי כבר התכוננתי לעובדה שכבר תגיע ההרצאה מפיו של המוכר בגנות הודו... "אה, הודו...... איזו ארץ נהדרת" אמר המוכר השתתק ושוב החל שורק: "כמה זמן את מתכננת לשהות אצל ההודים"? שאל כנראה עשרה ימים עניתי – והרגשתי שמשהו בסבלנות שלי התפוקק וזרמים קלילים של עצבנות החלו מטפסים מבהונות רגלי במעלה גופי בואך גרוני – הנחתי את ידי על פי שמא יחברו להם הג'ינג'ים יד אחת עם הזרמים ומוצא פי לא יהיה מונח במקומו: "סליחה שאני שואל, מה את מתכוונת לקחת איתך בתרמיל שאת מבקשת לקנות"? שאל האיש בהתעניינות מרובה – בוא נראה אמרתי, בגדי החלפה, תרופות כמובן, ספר בטוח, תשבץ ועט גם זה בטוח, כמה דפים לרשום עליהם יומן מסע או מה שיעבור לי בראש במקרה, משהו לשים בפה אם יתקוף אותי הרעב, אולי דיסק מן – זהו פחות או יותר לתרמיל., אבל היות ואני רואה שאתה מצויד גם בפאוצ'ים, אשמח גם אם תראה לי פאוץ' טוב מעור כדי שאוכל להכניס לשם את הדרכון והכסף. "מממממ הטעים המוכר, אצלך המילים באות לפני האוכל.....מממממממ מעניין, חשבתי שהדור של היום מכר כבר מזמן את התובנה של עוצמת המילים" אמר המוכר והטעים מבט כמצפה לתשובתי – לא שמתי לב, אמרתי – זה ברור שצריך גם להזין את הנשמה – לא? "הו בוודאי, בוודאי שצריך – רק שאת כנראה עוף חריג בדורך" אני לא חושבת שאני חריגה – הרבה מאוד אנשים סביבי מקפידים לקרוא ולהתעניין בספרות ישנה וחדשה כאחד, אחרת מזמן פלח השוק הזה היה מתפוגג ונעלם – לא?.. "מה את קופצת?" אמר המוכר – "לאט לך מיידעלע", תחשבי קצת לפני שאת אומרת משהו... "נו טוב, איזה צבע את אוהבת יותר?" המשך...
